שיתוף קבצים היא טכנולוגיה המאפשרת למחשב המחובר לרשת מחשבים (כמו האינטרנט) להעתיק קבצים הנמצאים על מחשבים אחרים, או לחלופין לאפשר לאחרים להוריד קבצים ממנו. שיתוף זה הוא בכוונה תחילה וברשות בעלי הקבצים, בניגוד לפריצה למחשבים אחרים שבה יכולים לגזול מבעל המחשב קבצים ללא ידיעתו ונגד רצונו.

מטרת תוכנות שיתופי הקבצים היא העברת קבצים בין הגולשים. קבצים אלו יכולים להיות קבצים שהגולש עצמו יצר, או קבצים שאחרים יצרו והגיעו לידי הגולש. ישנן רשתות שיתוף קבצים רבות הפועלות על-פי עקרונות שונים, ועבור רשתות רבות קיימות תוכנות שונות הפועלות עליהן.

רבים מהמשתמשים בשירותי שיתוף קבצים עושים זאת תוך פגיעה בזכויות יוצרים הקיימות בקבצים המועברים. זאת הסיבה שרוב הפרוטוקולים של השיתוף פועלים על גבי רשת מבוזרת בשיטת עמית לעמית, ולא בצורה של אתר המאפשר הורדה בשיטת לקוח-שרת.

התוכנה הראשונה המוכרת שהוגדרה כמעט כתוכנת שיתוף קבצים הייתה WarezClub אשר אפשרה צפייה בקבצים משותפים על גבי אתרי HTTP, אך בשל תפוצה נמוכה וחוסר עדכון הנתונים על גבי השרת המרכזי הפרויקט נכחד ואחריו התחיל שיתוף הקבצים על גבי המחשבים האישיים.

נפסטר נכתב על ידי סטודנט למדעי המחשב בשם שון פנינג בשנת 1999 והיה שרת שיתוף הקבצים הגדול הראשון. נפסטר תמך בשיתופם של קובצי MP3 בלבד, ונסגר לאחר מאבק משפטי עם תעשיית המוזיקה האמריקאית, שבו הותקף פומבית על ידי אמנים שונים (כמו מטאליקה) ונתמך על ידי אחרים (כמו Limp Bizkit). רשת זו הייתה מבוססת על שרת מרכזי שיצר אינדקס של כל השירים אשר כל המשתמשים ברשת שיתפו באותו זמן. עוד לפני תחילת הבעיות המשפטיות של החברה, קהילת המשתמשים יצרה אלטרנטיבה - OpenNap (ראו להלן) - גרסת קוד פתוח של הפרוטוקול שבו השתמש נפסטר, שנוצרה בתהליך של הנדסה הפוכה (Reverse Engineering). רשתות אלו המשיכו להתקיים, אפילו לאחר קריסת נפסטר.

לאחר זמן מה הופיעה רשת חדשה הידועה בשם גנוטלה (Gnutella). שרות זה, פרויקט קוד פתוח אף הוא, לא הגביל משתמשים לקובצי MP3 בלבד, אלא אפשר את שיתופם של כמעט כל סוגי הקבצים. רשת זו הייתה בנויה בצורה שונה לחלוטין מנפסטר ולא הייתה מרוכזת סביב שרת מרכזי אחד, אלא כל הקבצים בוזרו בין שרתים רבים.

היום, מהוות שתי רשתות אלו, נפסטר וגנוטלה, את שני הקצוות המנוגדים של קשת רשתות שיתוף הקבצים. גנוטלה היא רשת שיתוף חופשית המבוססת על פרוטוקול פתוח ואילו נפסטר הוקמה לתחייה כשירות מוזיקה מקוון בתשלום (בדומה ל-iTunes). מרבית תוכנות שיתוף הקבצים נמצאות בין שני קצוות מנוגדים אלו.

אודיו-גלקסי (Audio Galaxy) נוצר על ידי מיכאל מרהי והיה שרות ממורכז אשר שמר את רשימות הקבצים של משתמשיו. החיפוש התבצע באתר החברה ולא דרך התוכנה. משתמשים רבים, אשר צפו זה מכבר בנפילת נפסטר, נדהמו מתכנון זה של השירות אשר הפך אותו לפגיע מאוד להתקפות משפטיות. באופן אירוני, הצליח השרות להחזיק מעמד ולא להתבע זמן רב יותר מהשירותים המבוזרים, עד שלבסוף הגיע לפשרה עם חברות התקליטים והפך לאתר "חוקי". הישג זה נבע מכך שהחברה הכניסה באופן ייזום מנגנוני סינון לקבצים מוגנים בזכויות יוצרים. למרות שמנגנונים אלו לא מנעו את הפצתם של קבצים מוגנים הם העניקו לאודיו-גלקסי זמן נוסף בעוד ה-RIAA בוחר לתבוע שירותים אחרים. אודיו-גלקסי השתמש בפרוטוקול ייחודי וסגור.

אופן-נאפ (OpenNap) הוא שינוי של הפרוטוקול עליו עבדה תוכנת נפסטר בזמנו. הפרוטוקול עדיין מפותח ותוכנות כגון WinMX משתמשות בו.

רשת ה-eDonkey היא רשת פופולרית שבה משתמשות תוכנות כגון eDonkey 2000 ו-eMule. יתרונה במנוע החיפוש המובנה שלה ואילו חסרונה נעוץ במהירויות נמוכות יחסית לפרוטוקול ביטורנט. רשת קדמליה ורשת האוברנט בנויות על פרוטוקול הקדמליה שנכתב על ידי פטר מימונקוב ודוד מזייר, הן מבוזרות לחלוטין (כלומר אין שום שרת מרכזי) וכעת מרבית המשתמשים בהן הם משתמשי תוכנות שפועלות עליהן ועל אי-דונקי במקביל.

בפרוטוקול ביטורנט הקבצים מחולקים לחלקים קטנים (בדרך כלל כרבע מגהבייט), וניתן להוריד אותם בכל סדר ולשחזר את הקובץ המקורי בסוף התהליך (גם באידונקי). עקרונית, כל משתמש נותן לאחרים גישה לחלקי הקובץ שכבר נמצאים ברשותו, ומנצל את החיבור המהיר ביותר הזמין לו מבין כל המשתמשים בשירות ברגע נתון. הרעיון מתאים במיוחד להעברת קבצים גדולים. זהו פרוטוקול שיתוף הקבצים הנפוץ היחיד ששולב במנגנוני הפצה של חברות מסחריות (כגון הפצות לינוקס) הרוצות להפיץ קבצים גדולים. ביטורנט הצליחה לפתור את בעיית האיטיות, הנפוצה בפרוטוקולים המסורתיים, ובמיוחד בקבצים מבוקשים: בעוד בפרוטוקולים אחרים הורדת קובץ אחד על ידי משתמשים רבים עלולה לגרום לעומס על השרת, והצריך רוחב פס גדול לשרת, בביטורנט דרישה גבוהה לקובץ מסוים עשויה אף לסייע להעלאת מהירות ההורדה, שכן כל משתמש שסיים להוריד חלק של אותו קובץ, הופך מיד למקור נוסף להורדה. לעומת זאת, הפרוטוקול אינו גמיש כמו האחרים, שכן הוא לא מאפשר חיפוש והוא לא לגמרי פרוטוקול עמית לעמית.

פרוטוקול גנוטלה פותח על ידי ג'סטין פרנקל מחברת Nullsoft (יוצרת Winamp) בזמן שנפסטר ניהלה מאבקים משפטיים. גנוטלה הייתה השרות המבוזר האמיתי הראשון והשפיעה עמוקות על עולם שיתוף הקבצים בחידושים שיצרה. גנוטלה2, אשר במקור נועדה להיות שיפור והרחבה של גנוטלה, פותחה על ידי מייקל סטוקס, יוצר תוכנת Shareaza. תוכנות נוספות אשר עובדות עם הפרוטוקול הן Morpheus ,Bearshare ,LimeWire ו-imesh.

רשת דירקט קונקט (DC) היא רשת וירטואלית הנוצרת בין משתמשים שונים המחוברים לשרת הנקרא האב (hub). ההאב מנתב את התקשורת בין המשתמשים המחוברים אליו, ומאפשר העברת מידע על הקבצים המאוחסנים אצל כל משתמש. לאחר איתור קובץ נדרש, שנעשה בעזרות ההאב, ההורדה מתבצעת בעזרת חיבור ישיר (כשם הפרוטוקול) למשתמש אחר. בשונה מרשת ממורכזת כמו נפסטר, דירקט קונקט יש תקשורת עמית לעמית בין עשרות אלפי מחשבים. להאבים שונים דרישות שונות בנוגע לכמות המידע שעל משתמש מסוים לשתף כדי להתחבר אליהם וחלקם אף מתמקדים בנושאים מסוימים. בנוסף להעברת קבצים מאפשר הפרוטוקול גם צ'אט, מפעילים ברשת מסוגלים לסלק משתמשים טרדנים.

התוכנה הראשונה נכתבה על ידי ג'ון הס (מחברת NeoModus) אולם מאז הופיעו תוכנות קוד פתוח (הבולטת שבהן היא DC++‎) שעובדות עם הפרוטוקול, והן נחשבות לנפוצות ואמינות יותר.

כיוון שחובת השיתוף היא תנאי קבלה לרשת - הרשת היא אחת הגדולות מבחינת נפח הקבצים והמקורות לכל קובץ ברשת, וכתוצאה מזה מהירות ההורדה ברשת גבוהה.

פרוטוקול זה נפוץ גם ברשתות מחשבים קטנות יותר, התעבורה הקשורה לחיפוש תלויה במספר השרתים שהתחברתם אליהם וכל החיפוש מתבצע רק בשרתים אלו.

לעיתים קרובות קוראים לפרוטוקול פסט-טרק בשם התוכנה הראשונה שהשתמשה בו - קאזה. הפרוטוקול דומה לפרוטוקול גנוטלה2. בשנים 2002–2003 הייתה קאזה בעלת מספר המשתמשים הגדול ביותר, אך ירדה עם השנים. הירידה החדה בפופולריות נבעה מהפרוטוקול עצמו שהתקשה להתמודד עם מספר גדול של משתמשים, מהעובדה כי הרשת הייתה מלאה בקובצי דמה ששותפו בכוונה על ידי מחזיקי זכויות היוצרים כדי לפגוע בשיתוף, ומהעובדה כי התוכנה הותקנה עם רוגלה. ניסיון לפתח תוכנה נקייה מרוגלות (כגון Kazaa Lite) נתקל בהתנגדות משפטית מצד מחזיקי זכויות היוצרים של קאזה (Sharman Networks).

גם תוכנת iMesh הישראלית עושה שימוש בפרוטוקול זה.

ישנן רשתות רבות אחרות, פופולריות פחות כגון:

• Soulseek
• WinNY
• WPNP
• Ares
• WASTE

מידת הנזק הכלכלי שסופגות תעשיות המוזיקה והסרטים היא נושא שנוי במחלוקת ויש הטוענים כי לא קיים נזק כלל. מצד אחד, ישנם נתונים המראים כי חלה ירידה במכירות התקליטים בארצות הברית (בהשוואה לתחזיות) החל מהשקתו של נפסטר המקורי, ללא שתימצא כל סיבה הגיונית אחרת שיכולה להסביר את הירידה (כגון ירידה בתוצר מקומי גולמי או עליה במחירי המוצרים). מצד שני, המצדדים בשיתוף קבצים טוענים כי שיתוף הקבצים הפיץ את המוזיקה לאנשים רבים מאוד, הפך אותם מודעים ללהקות חדשות ואף הגדיל את בסיס המעריצים. אלה בתורם, ילכו להופעות וחלקם עשוי לקנות דיסקים אחרים של הלהקה. גם טיעון זה הוא נחשב על ידי אנשים מסוימים כמגמתי אבל יש בו כדי להדגיש את הבעייתיות שבהערכת הנזק הכלכלי, שלא נאמד רק בירידה בהיקף המכירות.

שירותים אנונימיים (כגון גנוטלה ונפסטר) נעשו פופולריים יותר ויותר בזכות שגשוג האינטרנט המהיר והנפח הקטן (יחסית) של קובצי מוזיקה דחוסים (כגון MP3) או סרטים. למרות היות העיסוק עצמו חוקי, משתמשים רבים (למעשה רובם) משתמשים בטכנולוגיה כדי להוריד ולשתף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. מתחילת שנת 2000 ניסו חברות תקליטים אמריקאיות לסגור כמה שיותר שירותי שיתוף קבצים. למרות שנפסטר נסגרה בסופו של דבר, המאבק המשפטי הפך לקשה יותר ויותר עם הזמן, שכן נוצר מגוון הולך וגדל של תוכנות ורשתות. הדור השני של השירותים הפסיק להיות תלוי בשרת מרכזי אחד וכך הפכו השירותים לקשים יותר לסגירה בעזרת פעולות משפטיות, שכן לא ברור היכן שוכנת האחריות המשפטית. שינויים במבנה הארגוני, ואף העברת השליטה לחברות הנמצאות במדינות אחרות (כמו שבוצע על ידי קאזה) מקשים גם כן על המאבק המשפטי.

כנגד מלחמת החורמה שמנהלת תעשיית הקבצים נגד רשתות שיתוף הקבצים, ניסו ארגונים מסוימים, כגון קרן החזית האלקטרונית, לקדם את רעיון השיתוף, בד בבד עם תשלום פיצויים לאמנים בעבור השימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים.

הטכנולוגיה המאפשרת שיתוף קבצים היא כשלעצמה חוקית, וכאשר היא פועלת באישור של בעל זכויות היוצרים, אין איסור להשתמש בקבצים המופצים. הפצת תוכן המוגן בזכויות יוצרים ללא אישור, אינה חוקית שכן החוק אוסר העמדה לרשות הציבור של יצירות שמוגנות בזכויות יוצרים, ללא קבלת רשות מבעלי הזכויות.

המקורות המשפטיים העיקריים בנושא זה הם:

• פקודת זכויות יוצרים, 1924
• חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

• דצמבר 1999 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעה נגד נפסטר.
• מאי 2000 - לארס אולריך, המתופף של להקת מטאליקה, מגיש אישית לנפסטר רשימה של יותר מ-300,000 משתמשים אשר, לטענת מטאליקה, הפרו זכויות יוצרים (ה-3 לחודש). החלטת בית המשפט כי נפסטר תעמוד למשפט ולא תזכה לחסינות כ"צינור מידע בלבד" (ה-8 לחודש) גורמת לחברה לשתף פעולה עם מטאליקה ולחסום כ-300,000 משתמשים.
• פברואר 2001 - צו בית משפט אמריקאי מורה לנפסטר להפסיק להפיץ שירים מתוך רשימה של כ-250,000 שירים שמגישות חברות התקליטים.
• יולי 2001 - צו בית משפט אמריקאי מורה לנפסטר לחסום את כל הקבצים המוגנים בזכויות יוצרים וגורם בפועל לסגירתו.
• אוקטובר 2001 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעות נגד מורפיאוס (אופן-נאפ), גרוקסטר (פסט-טרק) וקאזה (פסט-טרק).
• נובמבר 2001 - בית המשפט ההולנדי מורה לקאזה לנקוט צעדים שימנעו ממשתמשים להפר זכויות יוצרים, החברה מערערת.
• מרץ 2002 - בית הדין לערעורים של הולנד מקבל את ערעור החברה וקובע שקאזה אינה אחראית להפרות של משתמשיה. אולם עוד קודם לכן, בינואר 2001, החברה נמכרת לכמה חברות הנמצאות בארצות אחרות, בעיקר ל-Sharman Networks הממוקמת באוסטרליה.
• מאי 2002 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעה נגד Audiogalaxy. פשרה מושגת כבר ביוני 2002 והחברה הופכת להיות שרות מקוון בתשלום.
• אפריל 2003 - בית משפט פדרלי בארצות הברית פוסק לטובת גרוקסטר ומורפיאוס וקובע כי השירותים אינם בלתי חוקיים.
• ספטמבר 2003 - לראשונה, ארגון ה-RIAA תובע אישית משתמשים כבדים. הראשונים שנתבעו היו משתמשי קאזה. מאז נתבעו קרוב ל-5000 איש, רובם הגיעו לפשרה ושילמו קנס של כמה אלפי דולרים.
• אפריל 2004 - בית הדין לערעורים בארצות הברית פוסק לטובת גרוקסטר ומורפיאוס, לאחר ערעור שהגיש ארגון ה-RIAA.
• מרץ 2005 - נפתח המשפט השלישי של גרוקסטר בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
• יוני 2005 - בית המשפט העליון של ארצות הברית משנה את ההחלטה של שתי הערכאות הנמוכות יותר וקובע כי גרוקסטר יכולה להיתבע בגלל ההפרות של משתמשיה. בעיני רבים, זוהי ההחלטה החשובה ביותר בדיני זכויות היוצרים בעשרים השנים האחרונות. משום שהיא מהווה תקדים חשוב ומשפטים עתידיים יסתמכו כנראה עליו ולא על התקדים הקודם - הלכת סוני מ-1984, שהכשירה את מכשיר הווידאו חרף העובדה שהוא יכול לסייע בהפרת זכות יוצרים. ההבדל החשוב הוא שלמכשיר הווידאו שימושים חוקיים מהותיים, בעוד שהשימוש החוקי ברשתות שיתוף קבצים הוא שולי מאד.
• נובמבר 2005 - בראהאם כהן, בעליו של הביטורנט, מתקפל וחותם עם ארגון אולפני הסרטים האמריקני (MPAA) על הסכם, לפיו יסיר ממנוע החיפוש באתרו קישורים חיצוניים להורדת גרסאות בלתי חוקיות של סרטים.
• דצמבר 2005 - הפרלמנט הצרפתי אישר הצעת חוק שמתירה שיתוף מקוון של תכנים שמוגנים בזכויות יוצרים, וזאת בניגוד להמלצות ממשלת צרפת וחברות הבידור הצרפתיות^[1].
• מאי 2006 - האתר מפרץ הפיראטים (שוודיה) מנותק מהרשת בפשיטה של 50 שוטרים.
• יוני 2006 - האתר טורנט לוקומוטיב עולה לאוויר במחאה על הורדתו של מפרץ הפירטים.
• יוני 2006 - האתר מפרץ הפירטים חוזר לפעול, כאשר הפעם האתר עצמו ממוקם בשוודיה והעוקב נשאר בהולנד.
• אוגוסט 2006 - מפלגת מרצ מגישה הצעת חוק לאיסור שיתוף קבצים^[2] ובכך גורמת לתגובות נזעמות בקהילת שיתוף הקבצים הישראלית.
• אפריל 2009 - בשוודיה נחקק חוק חדש המכונה IPRED המחייב את ספקי האינטרנט לחשוף את כתובת ה-IP של משתמש ששיתף קבצים בפני בעל זכויות היוצרים על התוכן ששותף^[3]. כשנתיים מאוחר יותר הוכרה על ידי ממשלת שוודיה דת הקופימיזם, אשר מאמיניה דוגלים בשיתוף קבצים כדרך חיים.
• דצמבר 2011 - סגירת כמה אתרי הורדות ישראלים, ביניהם horadot.net, Idown. הסגירה הייתה עקב פעילות של ארגון זיר"ה (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) אשר מאגד כמה מגופי השידור בישראל. אתר wnet לא נסגר, אך ספקיות האינטרנט הישראליות חסמו בחודש זה את הגישה לאתר על פי צו^[4].
• ינואר 2012 - אתר שיתוף הקבצים MegaUpload נסגר על ידי ה-FBI, לאחר ששבעה ממפעיליו נעצרו וצפויים להישפט בגין הפרת זכויות יוצרים^[5]RapidShare שינו את תנאי השירות והגבילו העלאת קבצים. אחרים פתחו במבצעי מחיקה מסיביים של קבצים חשודים. גם אתרי טורנטים נסגרו מיוזמתם תוך כחודש, ובהם אתר BTJunkei בגלל חשש מההשלכות המשפטיות^[6].
• ינואר 2012 מספר אתרים מרכזיים מובילים פעולת מחאה כנגד פעילות חקיקה בארצות הברית שנועדה לפגוע באתרים שמפירים זכויות יוצרים. הצעות החוק (חוקי SOPA ו-PIPA), אילו אושרו, היו מאפשרות לבעלי זכויות יוצרים לדרוש מבית משפט לאסור על רשתות פרסום וחברות אשראי לספק שירותים לאתרים הכוללים תוכן פיראטי, וכן היה אפשר אילו אושרו החוקים לאסור על מנועי חיפוש לקשר אליהם, ולאלץ ספקי אינטרנט לחסום את הגישה לאתרים אלה. בנוסף, הצעת החוק הופכת הזרמה (streaming) של תוכן פיראטי לעברה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר בפועל. טענת המוחים היא שמדובר בצנזורה ומניעת חופש ביטוי באינטרנט. בין היתר ויקיפדיה באנגלית "מוחשכת" ליממה, כלומר מונעת גישה אל מאגר המידע שלה, כ-162 מיליון גולשים הגיעו אל העמוד המיוחד בוויקיפדיה שקרא לאזרחי ארצות הברית לפנות אל נציגיהם בקונגרס ולמחות על החוקים. בגוגל הוצבה הפניה בולטת בעמוד הבית לעמוד עם פרטים על הנושא ובעקבות זאת נאספו ארבע מיליון חתימות על עצומה הקוראת לקונגרס לבטל את החוקים, במוזילה (מפתחת פיירפוקס) הוצב עמוד מושחר אשר בו הפניה דומה, וגם בפייסבוק היה עמוד מידע מיוחד. חברת האבטחה קספרסקי פרשה מהתאחדות חברות התוכנה (BSA). למחאה זו הצטרפו גופים נוספים. כתוצאה מהמחאה ההצבעה על החוקים נדחתה^[7] - חוקי הפיראטיות האמריקנים הוקפאו^[8].

פריחתן של רשתות שיתוף קבצים הקלה במידה עצומה על הפצתם של תכנים שנויים במחלוקת או אף בלתי חוקיים כגון:

• תוכני פדופיליה
• סרטי סנאף
• תכנים נאו נאציים, כגון מוזיקה וחומרי תעמולה.

שיטת הפצה זו מקשה על המשטרה ללכוד את העבריינים. אף על פי שישנם ניסיונות להילחם בתופעה (כגון איסור על שיתוף קבצים בהאבים שונים ברשת ה-DC למשל) קבצים אלו עדיין מופצים. בנוסף, תוכנות שיתוף הקבצים הן כר פורה להפצת וירוסי מחשב, סוסים טרויאניים ותוכנות רוגלה.

תופעת Leeching (מלשון המילה הלועזית Leech, עלוקה) היא תופעה שבה משתמש מוריד קבצים אולם מסרב לתת לאחרים להוריד ממנו (או לחלופין מגביל את מהירות הורדת הקבצים ממחשבו). תופעה זו גרמה לכך שבשיאה של רשת השיתוף קאזה, 20% מהמשתמשים היו בעלי 80% מהקבצים. התופעה ניכרת במיוחד במדינת ישראל, משום שספקי האינטרנט לא מספקים מהירות העלאה גבוהה ולכן משתמשים מפחדים שמהירות ההורדה שלהם תרד בזמן העלאת קבצים. למפתחי תוכנות שיתוף, ישנן כמה אפשרויות למניעת התנהגות זו:

• לתגמל משתמשים על שיתוף, למשל באמצעות קידום מהיר יותר בתור לקובץ מסוים.
• להציב את הדרישה לשתף כתנאי הכרחי לעצם החיבור לרשת.
• לתכנן את התוכנה בצורה כזאת שמשתמשים יחויבו לשתף חלקים מקבצים שהם מורידים בעצמם.

בדיקת שם הקובץ וגודלו אינם מהווים ערובה לכך שקובץ מסוים במחשב מסוים יהיה זהה לקובץ אחר (לדוגמה אם ברצוננו להוריד אותו במקביל מכמה מקורות או שמקור מסוים התנתק). תוכנות שיתוף הקבצים המודרניות (דוגמת אימיול ודירקט קונקט) פותרות בעיה זו בעזרת גיבוב. תוכן הקובץ מוכנס לפונקציית גיבוב ומתקבלת מחרוזת מסוימת שמתארת את הקובץ, שינויים קלים בקובץ יביאו להבדלים עצומים בתוצאה. מחרוזת זו מספקת מאפיין נוסף לקובץ ולכן שני קבצים בעלי אותו גודל ואותה תוצאה זהים בסבירות גבוהה. אלגוריתמי מיפוי מפורסמים בתוכנות השיתוף כוללים: Md4, Md5 ו-SHA1.

אלו המתחילים להשתמש בתוכנות שיתוף קבצים, עלולים להיתקל במספר בעיות, כגון חסימת פורטים על ידי נתב (router) או חומת אש (firewall), הדבר גורם להאטת קצב ההורדה עד להפסקה מוחלטת של ההורדה. על ידי פתיחת פורט מתאים בראוטר, יתאפשרו חיבורים נכנסים למחשב ויהיה ניתן להוריד את הקבצים הרצויים.

כמו בכל רחבי העולם, גם בישראל יש המשתפים קבצים, ובעבר תופעה זו הייתה נפוצה אף יותר. על פי הערכות ספקי האינטרנט בישראל, ב-2006 נוצלו כ-60% עד 70% מהתעבורה במערכות שלהם למטרות שיתוף קבצים^[9].

• שיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית
• Dropbox
• שיתוף וידאו באינטרנט
• שיתוף תמונות
• JumboMail

מדיה וקבצים בנושא שיתוף קבצים בוויקישיתוף

• דיון משפטי – על משפט גרוקסטר
• ציר זמן מצומצם יותר של המאבק המשפטי
• מאמרים (באנגלית) – על נושאים משפטיים שונים בשיתוף קבצים.
• עו"ד אייל גונן, netמגזין, עכשיו כבר מותר להוריד, באתר ynet, 21 בינואר 2004 "לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות" – מאמר מ-ynet.
• שיתוף קבצים - מאמרים וסמינריונים (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine) באתר i-law.co.il
• ניב ליליאן, חוק צרפתי: מורידי קבצים מפירים - ינותקו מהרשת, באתר ynet, 12 במאי 2009
• רן לוי, ההיסטוריה של שיתוף הקבצים (אורכב 06.08.2019 בארכיון Wayback Machine), באתר "עושים היסטוריה", 11 באפריל 2016 (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)