הליכה לאורך כל שביל קו פרשת המים נמשכת בממוצע חמישה חודשים[3]. הטיילים הטהרנים צועדים ברצף בין מקסיקו לקנדה, אבל כמחצית מהטיילים מדלגים על קטעים קצרים של הליכה בכביש או על קטעים סגורים, בעיקר בגלל שריפות יער או שלגים. טיילים מצטיידים במזון כל כמה ימים, ולעיתים קרובות עולים בטרמפים מכביש שחוצה את השביל לאחת העיירות הסמוכות כדי לקנות מזון וציוד אחר[4][3].
נדרשים אישורים לטייל או לחנות לאורך חלקים מסוימים של השביל ויש צורך בדרכון כדי לחצות את הגבול הקנדי[3].
על פי סקר שנערך בשנת 2019, כשני שלישים מטיילי השביל היו גברים, והגיל החציוני היה 31. שלושה רבעים מהטיילים היו מארצות הברית והשאר הגיעו מאחת עשרה מדינות אחרות. מספר הימים הממוצע להשלמת השביל היה 147[3].
מסלול
שביל קו פרשת המים עוקב מקרוב אחר קו פרשת המים, אך יש לו מספר רב של מסלולים חלופיים מאושרים, שחלקם פופולריים יותר מהמסלול הרשמי. בכמה מקטעים השביל אינו שלם, במיוחד בניו מקסיקו, מה שמחייב צעידה בכבישים. תשעים וחמישה אחוז מהשביל עוברים בשטחים ציבוריים, כולל פארקים לאומיים, יערות לאומיים וקרקעות המנוהלות על ידי הלשכה לניהול קרקעות[5]. לאורך השביל עצמו יש מעט מתקנים, ובדרך כלל חייבים הטיילים לעזוב את השביל כדי להצטייד מחדש או למצוא מקום לינה.
שריפות יער מהוות סכנה לטיילים. קטעים מהמסלול סגורים לרוב בשל סכנת שריפה. בשנת 2022, למשל, יותר מ-300 מיילים מהשביל היו סגורים למשך חודש עקב תנאי בצורת שגרמו לסכנת שריפה[6].
גרייז פיק, קולורדו, 4352 מטר. הנקודה הגבוהה ביותר בשביל קו פרשת המים.
.jpg)
