השבט הסקוטי או קלאן (בגאלית סקוטית: Clann, מילה שמשמעותה המקורית היא "צאצאים") הוא מבנה חברתי המהווה מקור לתחושת זהות ומוצא משותף לתושבים מסקוטלנד ולקרוביהם ברחבי העולם. לשבטים יש מבנה רשמי של ראשי שבט (Clan Chief - צ'יפים) הרשומים בבית המשפט של הלורד ליון.^[1] כל שבט מתאפיין בשימוש באריג בדוגמת משבצות ייחודית משלו (טארטן) שנקבעה בדרך כלל במאה ה-19, כאשר חברי השבט נוהגים ללבוש קילטים, חצאיות, אבנטים, עניבות, צעיפים ופרטי לבוש אחרים העשויים מהטארטן השבטי כאות לחברות בשבט, או כמדים במקרים מסוימים.

השבטים מזוהים עם אזורים גאוגרפים בסקוטלנד שנשלטו במקור על ידי ראשי השבטים, שהתגוררו בדרך כלל בטירה או בבית אחוזה.

המילה Clann בשפה הגאלית סקוטית משמעותה צאצאים של משפחה. כל שבט היווה קבוצה גדולה של קרובי משפחה מורחבת, שלכאורה כל חבריה הם צאצאי אב קדמון אחד, ושכל חבריה היו חייבים להישבע אמונים לראש השבט. השבט גם כלל מספר גדול של משפחות רחוקות יותר שגם הן ראו בראש השבט מנהיגם ומגנם.

מספר שבטים, כמו שבט קמפבל (Clan Campbell) ושבט דונלד (Clan Donald) טוענים לאב קדמון מגיבורי המיתולוגיה הקלטית, בעוד שקבוצת שבטים הכוללת את שבט מקסווין (Clan MacSween), שבט לאמונט (Clan Lamont), שבט מקאיוון (Clan MacEwen), שבט מקלכלן (Clan Maclachlan) ושבט מקניל (Clan MacNeil) מייחסים את מוצאם לניאל של תשעת בני הערובה (Niall Noígíallach) מלכה האגדי של אירלנד במאה החמישית. שבטים אחרים כמו שבט מקאוולי (Clan MacAulay), שבט מקקינון (Clan Mackinnon) ושבט גרגור (Clan Gregor) טוענים שמוצאם מהמלך הסקוטי קנת מק'אלפין (858-810), שהקים את ממלכת אלבה (סקוטלנד המודרנית). שבט מקדונלד ושבט מקדוגל (Clan MacDougall) טוענים שהם צאצאי סומרלד, מלך האיים באמצע המאה ה-11, שהיה ממוצא גאלו-נורמני.^[2]

אף על פי שהמבנה השבטי היה קיים עוד בתקופה שקדמה לבוא הנצרות לסקוטלנד ואירלנד, הכירו האנגלים לראשונה את המושג כתוצאה מהמהומות של המאות ה-12 וה-13, כאשר מלכי סקוטלנד השקיטו את המרידות הצפוניות וכבשו מחדש שטחים שנלקחו על ידי הוויקינגים, ולאחר נפילתו של המלך מקבת', כאשר מוצאם של מלכי סקוטלנד היה יותר ויותר אנגלו-נורמני. מהומות אלו יצרו הזדמנויות למצביאים נורמנים, סקוטים ואנגלים להשתלט על שטחים בסקוטלנד, ואי היציבות של מלחמות העצמאות הסקוטיות הביאה לסקוטלנד מצביאים עם שורשים אנגלו-נורמנים ופלמים שייסדו שבטים כמו שבט קמרון (Clan Cameron), שבט מארי (Clan Murray), שבט צ'יזאם (Clan Chisholm), שבט מנזיס (Clan Menzies) ושבט גראנט (Clan Grant).

המערכת השבטית בהיילנדס שילבה בתוכה את מסורות הירושה הקלטיות/נורמניות כמו גם מסורות מהחברה הפיאודלית הנורמנית. ראשי שבטים ומלכים זוטרים שלטו באלבה הגאלית תחת ריבונות המלך הגדול (ard rí) ונבחרו על ידי אספה. מועמד לתפקיד מסוים בדרך כלל מונה על ידי בעל התפקיד הקיים כשהאחרון חש כי מתקרבת שעתו למות. היורש הנבחר כונה טאניסט (Tanist), או המשנה. שיטה זו, שנקראת Tanistry, שילבה אלמנט תורשתי עם הסכמת הנתינים, ואף על פי שמאוחר יותר אימצו השבטים את שיטת הירושה הפיאודלית של זכות הירושה (Primogeniture), התמיד רעיון הסמכות המגיעה מהשבט עצמו.

כך הירושה הקולקטיבית של השבט (Dùthchas) נתנה זכות ליישב שטח לו הצ'יפים ובני המעמד הגבוה סיפקו הגנה וסמכות כממונים. מצד שני וכהשלמה, במקרים שהצדיקו זאת נקבעו סמכויותיו של ראש השבט מצ'רטרים שניתנו לו על ידי הכתר הסקוטי (òighreachd). בעוד שהשיטה הראשונה הייתה נפוצה יותר בתקופת ימי הביניים, שכיחותה הלכה ודעכה כאשר החוק הסקוטי של השפלה (Lowlands) נעשה יותר ויותר חשוב בעיצוב מבנה השבט.

כדי ליישב ויכוחים פליליים ואזרחיים בתוך השבט שני הצדדים הציגו את המקרה לפני צוות גישור מאצולת השבט שנוהל על ידי הצ'יף. בדומה לכך, בוויכוחים בין השבטים הצ'יפים שימשו כבאי כוחם של המתווכחים והציגו את המקרה לפני צוות גישור של אצולה משני השבטים שנוהל על ידי צ'יף משבט שכן. לא הייתה זכות ערעור על ההחלטה שפסקה על פיצויים ושנרשמה בבית משפט מלכותי או מחוזי. גודל הפיצויים נקבעו עם התחשבות בגילו, התחייבויותיו ומצבו של הקורבן וכן בסוג הפשע. לאחר ששולמו הפיצויים לא היה ניתן לתבוע שנית את מבצע העבירה.

בשבטים הסקוטים היו שני סוגי קשרים חברתיים שנחשבו לחשובים ביותר: Fosterage (אומנה) ו-Manrent. בראשון ילדיו של הצ'יף גודלו על ידי חברים נבחרים של אצולה שבטית (באופן מסורתי אחיה של האם, זאת אומרת, הילדים גודלו בשבט אחר). ילדיו של אותו אדם נשלחו אף הם למשפחה אומנת (שוב, בדרך כלל משפחת אחיה של האם בשבט אחר). שיטה זו יצרה קשרים חזקים וחיזקה את האחדות הבין-שבטית. ה-Manrent היה קשר עליו הסכימו ראשי משפחות שביקשו מהצ'יף הגנה על שטחן, על אף שאותן משפחות לא חיו על אדמות האליטה של השבט. קשרים אלו חוזקו על ידי Calps, מיסי מוות ששולמו לצ'יף כאות לנאמנות אישית על ידי המשפחה כאשר ראש המשפחה נפטר. התשלום היה בדרך כלל הפרה או הסוס הכי משובחים של המשפחה. אף על פי שמיסים אלו הוצאו אל מחוץ לחוק ב-1617, התשלומים המשיכו בסודיות.

גם קשרי נישואין חיזקו את הקרבה בין השבטים. אלו היו בעצם חוזים שכללו חילופי חיות משק, כסף ודמי שכירות.

תשלומי דמי שכירות ו-calps מחברים שחיו על אדמות השבט ותשלומי calps בלבד מאלו שחיו במקומות אחרים נגבו על ידי Tacksmen. אלו היו אנשי אצולה נמוכה ששימשו כמנהלי אחוזות, חילקו את האדמה, השאילו זרעי תבואה וכלי עבודה, סידרו את העברת הבקר דרומה למכירה ולקחו אחוז קטן מהתשלומים שהם אספו לאצולת השבט. תפקידם הצבאי החשוב היה גיוס צבא השבט, גם כשהוא היה דרוש ללחימה וגם, לעיתים תכופות יותר, לרגל חתונות או לוויות.

מסוף המאה ה-16 המועצה הסקוטית המייעצת, בהכירה את הצורך לשיתוף פעולה, דרשה ממנהיגי השבטים לספק ערבויות להתנהגותם של כל חברי השבט. בנוסף ראשי השבט נדרשו להיות נוכחים תקופות ארוכות באדינבורו, דבר שגרם להם להיות בעלי אדמות הרחוקים מאדמותיהם. עם הגידול בהעברת הבקר דרומה הונם של ה-tacksmen גדל והם החלו לרכוש את האדמות מהאצולה. הם גם קיבלו אחריות על הערבויות, דבר שהוביל לירידה במקרי השוד ובסכסוכים.

העובדה שהאדמה השייכת לאצולת השבט לא התאימה לירושה הקולקטיבית הובילה לוויכוחים טריטוריאליים וללחימה. האצולה התמרמרה על כך שאנשי השבט שילמו דמי שיכרות לבעלי אדמות אחרים ושבטים אחרים ניצלו את הוויכוחים הללו כדי להרחיב את שטחם. היסטוריות שבטיות רבות מספרות על לחימות קשות שנמשכו זמן רב, כמו זו שבין שבט גורדון לשבט פורבס שנמשכה מאות שנים וגרמה למוות של רבים בשני השבטים. שבטים בחוף המערבי של סקוטלנד התערבו במלחמה בין הגאלים האירים לאנגלים ונוצר מעמד צבאי בשם Buannachan שנלחם באירלנד כשכירי חרב וחי כאצולה נמוכה. במאה ה-17 החוק יישב יותר ויותר ויכוחים והקרב הבין-שבטי האחרון היה במלרוי ב-4 באוגוסט 1688.

למרות שהאי-סדר דעך בסוף המאה ה-17, קבוצות מורדים שהונהגו על ידי אצולה מורדת שויתרה על שיטת השבט המשיכו לבצע פשיטות על שבטים אחרים בהן הם גנבו בעיקר חיות משק. קבוצות אלו גם שימשו כשכירי חרב לשבטי השפלה.

כשמלחמת האזרחים האנגלית פרצה בראשית המאה ה-17 השבטים התחלקו בין תמיכה במלוכה האנגלית לתמיכה בפרלמנט. עם הרסטורציה של המלך צ'ארלס השני הדת האפיסקופלית הפכה לנפוצה בין השבטים משום שהיא התאימה למבנה ההיררכי של השבט ועודדה צייתנות לסמכות המלכותית. שבטים אחרים הומרו על ידי מיסיונרים קתולים. ב-1682 אחיו של המלך צ'ארלס, הדוכס ג'יימס מיורק הקים את הוועדה הממלכתית לפיוס הרמה ששיתפה פעולה עם ראשי השבטים על מנת לשמור על הסדר, וכשהוא הפך למלך ג'יימס השני הוא שמר על פופולריות רבה בין אנשי הרמה. מסיבות אלו אנשי הרמה המשיכו לתמוך בג'יימס ובשושלת סטיוארט גם כשהיא הודחה מכס המלוכה האנגלית על ידי ויליאם מאוראנז' ב"מהפכה המהוללת".

תמיכתם של רבים מהשבטים הסקוטים, הריחוק שלהם מהרשויות והגיוס הזריז של צבאות השבטים גרמו לכך שהרמה הייתה נקודת הפתיחה של המהומות היעקוביטיות. באידאולוגיה היעקוביטית הסקוטית, איש הרמה (Highlander) סימל את הפטריוטיות הטהורה כנגד האיחוד המושחת, והחל מ-1689 אפילו אנשי השפלה (Lowlanders) נהגו ללבוש לבוש של אנשי הרמה בצבא היעקוביטי.

זו אחר זו, הממשלות הסקוטיות הציגו את השבטים כפושעים שהיה צריך מדי פעם לשלוח כנגדם משלחות צבאיות כדי לפקח ולהטיל מס עליהם. ככל שאנשי הרמה נעשו יותר ויותר מזוהים עם יעקוביזם ומרד הממשלה החלה במדיניות של ריסון השבטים, מדיניות שהגיעה לשיאה בדיכוי ברוטאלי לאחר קרב קולודן ב-1746. לאחר ההפסד הצורם של היעקוביטים בקרב זה הממשלה העבירה את חוק האיסור שכלל איסור על אחזקת נשק ועל לבוש, תרבות ואפילו מוזיקה מסורתית של הרמה. חוק נוסף ביטל את הסמכות הפיאודלית של ראשי השבטים.

עם כישלון היעקוביטיזם ראשי ואצולת השבטים הפכו לבעלי אדמות רגילים והוכנסו לאריסטוקרטיה הבריטית. אדמות השבט המסורתיות הפכו לסתם עוד הכנסה בשבילם. מסביבות 1725 אנשי השבטים החלו להגר לאמריקה. אלו היו אצילים שביקשו לחדש את סגנון החיים שלהם או קורבנות של פשיטות שחיפשו כוח עבודה זול. דרישה מוגברת בבריטניה לבקר וכבשים הובילה לעלייה בדמי השכירות שגרמה להגירה מסיבית מהרמה שנודעה כפינוי ההיילנדס, דבר שהוביל להתפוררות השיטה השבטית המסורתית.

הפואמות האוסיאניות של ג'יימס מקפרסון בשנות השישים של המאה ה-18 התאימו להתלהבות הרומנטית מה"מרומם" וה"פראי". למרות שהן לכאורה מספרות על העבר הרחוק, הן החביאו בתוכן הספד לשבטים היעקוביטים והצליחו ברחבי העולם. הן הוצגו כתרגומן של בלדות עתיקות וכשהתגלה כי לא כך הדבר המוניטין שלהן נהרס, אך לערך האמנותי שלהן היה השפעה רחבה.

לאחר שחוק הלבוש, שהיה חלק מחוק האיסור, בוטל ב-1782, אריסטוקרטים מהרמה הקימו "אגודות רמה" (Highland Societies) באדינבורו, לונדון ואברדין. מועדונים כמו "האגודה הקלטית" (Celtic Society) של אדינבורו כללו ראשי שבטים מהרמה ומהשפלה שהתעניינו בשבטים. הצלחתם של הרומנים ההיסטוריים של וולטר סקוט וכן הפאר שליווה את ביקורו של המלך ג'ורג' הרביעי בסקוטלנד בשנת 1822 דרבנו במאה ה-19 עניין בשבטים והתעוררות של התרבות והגאווה הסקוטית.

השפלה הסקוטית מדרום לנהר פורת' הייתה קלטית בריטונית (מלפני תקופת הרומאים). דרום מזרח השפלה נכבש על ידי האנגלים (Angles), החוף המערבי ואזור גלאווי נכבשו על הידי הנורמנים-גאלים, וב-1034 ממלכת אלבה התפשטה ושמה את כל השפלה חוץ מאזור גלאווי תחת שלטון הגאלים הקלטים. החל מעלייתו לשלטון של המלך דייוויד הראשון ב-1124 רבים מהדפוסים החברתיים של מזרח סקוטלנד השתנו, במיוחד עם צמיחתן של הערים והתיישבותן של משפחות פיאודליות צרפתיות על אדמה מלכותית. תהליך זה היה אמנם איטי מאוד אבל האפקט המצטבר שלו על פני מאות רבות ערער את התרבות הגאלית באזורים שהושפעו, שמאוחר יותר נקראו קולקטיבית בשם השפלה הסקוטית (The Lowlands).

עם זאת, שבטים גאלים אריסטוקרטים רבים נשמרו בצורתם, במיוחד במחוזות גאלווי, קאריק ופייף. המונח "שבט" עדיין היה בשימוש אצל משפחות השפלה בסוף המאה ה-16, ולמרות שאריסטוקרטים השתמשו יותר ויותר במונח "משפחה", שני המונחים נשארו ברי-חילוף עד המאה ה-19.

עד סוף המאה ה-18 השפלה הסקוטית התמזגה בתוך המערכת הבריטית עם יחסים מסובכים כלפי אנשי הרמה. האוכלוסייה בשפלה הדרדרה דרסטית בדרום כתוצאה מהמהפכה החקלאית בסקוטלנד במה שנקרא ניקוי השפלה, בה היגרו רבים מבני השפלה.

עם זאת, עם ההתעניינות החדשה בגאלים ועם ביקורו של המלך ג'ורג' הרביעי בסקוטלנד בשנת 1822 הייתה התלהבות מחודשת בקרב אנשי השפלה להזדהות חדשה עם התרבות הגאלית שלהם. כתוצאה מכך משפחות שפלה ואריסטוקרטים רבים מופיעים כיום ברשימות השבטים עם טארטנים משלהם, וחלקם אף טוענים שהם צאצאי שבטי הרמה. כתוצאה מהתעוררות זו לרבות מהמשפחות הללו יש כיום אגודות שבטיות משלהם, אתרי אינטרנט וכנסים משפחתיים.

חברות בשבט נקבעת על ידי הצ'יף שיכול לקבל או לדחות את מי שמציע לו את נאמנותו. היסטורית, השבט כלל את אלו שחיו על אדמות הצ'יף, למרות שחברי המשפחה הקרובה שלו היו חייבים לו את נאמנותם בכל מקום בהם גרו. עם השינוי בגבולות השבט והגירת משפחות יכול היה השבט לכלול חברים עם שמות משפחה שונים. הצ'יף יכל להוסיף לשבטו על ידי אימוץ משפחות אחרות, כמו כן הייתה לו הזכות המשפטית להרחיק כל אדם מהשבט, כולל את קרובי המשפחה שלו. כיום הצ'יף יכול לקבל את כל מי שהוא רוצה או להגביל את החברות בשבט לאנשים עם שם משפחה מסוים. אלו בעלי שם משפחתו של הצ'יף נחשבים לחברי השבט וכל אחד המציע את נאמנותו לצ'יף על ידי הצטרפות לאגודת השבט שלו או לבישת הטארטן השבטי שלו גם נחשב לחבר שבט, אלא אם צ'יף לא הרשה לאותו אדם או לכל משפחתו להצטרף.

טארטנים רשמיים של השבט מאושרים על ידי הצ'יף ונרשמים על ידי האחראי על ההרלדיקה בסקוטלנד, אך אין שום מניעה משפטית ללבישת הטארטן ה"לא נכון". במקור נראה שהיה קשר מועט בלבד בין הטארטנים לשבטים או אזורים מסוימים. הרעיון נעשה רווח יותר בסוף המאה ה-18 וב-1815 "אגודת הרמה של לונדון" (Highland Society of London) החלה במתן שמות ורישום טארטנים שבטיים "רשמיים".

אות נאמנות לשבט היא לבישת תג השבט. בסקוטלנד שלטי אצולה (Coat of Arms) ניתן רק ליחידים ולא לשבטים. עם כך חברי או חברות השבט רשאים ללבוש תג הכולל את שלט האצולה של ראש השבט המוקף בסרט הנושא את ססמת ראש השבט. בעיקרון תגים אלו זקוקים לאישור ראש השבט.

ההתעניינות המחודשת בשבטים והדרישה לשושלות יוחסין הובילו להפקת רשימות ומפות של כל סקוטלנד המספקות את שמות השבטים ומראות את שטחיהם, לעיתים בצירוף הטארטן המתאים. בעוד חלק מהרשימות והמפות מוגבלות רק לאזור הרמה אחרות מראות גם את שבטי ומשפחות השפלה. שטחי השבטים והנאמנויות השתנו במהלך השנים וכן יש מחלוקות לגבי אילו שבטים קטנים אין צורך להכליל.

רשימת השבטים הנמצאת כאן היא זו שרשומה בחוק הסקוטי. האחראי על ההרלדיקה מגדיר שבט או משפחה כקבוצה המוכרת משפטית, אך אינו מבדיל בין שבט למשפחה.

מדיה וקבצים בנושא שבט סקוטי בוויקישיתוף