רשימות היחש של יהודה

רשימות היחש[1] של יהודה המופיעות בספר דברי הימים א', פרק ב' ופרק ד'[2] הן המפורטות ביותר מסוגן אשר נמצאות במקרא, ויש להן חשיבות רבה בחקר ההיסטוריה והגאוגרפיה ההיסטורית של יהודה. הטקסט של הרשימות נראה משובש ביותר, במידה המקשה על הבנת הקשר בין המשפחות (או אבותיהן האפונימיים). גם תיארוך הרשימות שנוי במחלוקת, ונע בין ראשית תקופת המלוכה ואף קודם לכן, לבין שלהי תקופת המלוכה ואף לאחר מכן, עד ימי שיבת ציון. למרות כל זאת, המידע שניתן להפיק מהרשימות חיוני להבנת ההיסטוריה והמהות של המשפחות, בתי האב והיחידות השבטיות שהרכיבו את יהודה המקראית.

הרשימות המקראיות

עיקר רשימות היחש המקראיות של יהודה נמצא בספר דברי הימים א', פרק ב' ופרק ד'[2]. חלק קטן שלהן, המתייחס ליהודה, לבניו ולשניים מנכדיו מופיע גם במעשה תמר (ספר בראשית, פרק ל"ח), וכן בתיאור הירידה מצרימה (בראשית, מ"ו, י"ב) והיציאה ממנה (במדבר, כ"ו, י"ט). לפי כולן, ליהודה כמה בנים, אך חשיבות מיוחדת נודעת לפרץ ולבנו חצרון, המופיעים בכולן. למעשה, כמעט כל הרשימות מסתעפות מחצרון בן פרץ בן יהודה, ולא ישירות מיהודה כפי שניתן היה אולי לצפות. בני חצרון הם ירחמאל הבכור, כלב/כלובי/כלוב, אשחור, וכן רם אבי שושלת בית דוד, ושגוב.

ירחמאל

לירחמאל בכור חצרון יש בנים מאשתו הראשונה, שאין מהם השתלשלות משפחתית מפורטת, ומאשתו האחרת עטרה, אשר לה שושלת מסועפת יותר. השושלת של ירחמאל נבדלת משאר השושלות העיקריות בכך שאין בה דמויות המהוות האנשה של יישובים, ומכאן רמז להיותה נוודית גם בימי ממלכת יהודה, עת קבוצות נוודיות אחרות כגון הקיני התיישבו, לפחות בחלקם, ביישובי קבע.

כלב

לכלב אחי ירחמאל, המזוהה עם כלובי בן חצרון, גם כן שושלת מפורטת, שחלק ניכר ממנה הן דמויות הנושאות שמות יישובים, בעיקר במרכז ובדרום הר יהודה: חברון, זיף, תפוח, מעון, ירקעם, בית צור, וכן בני מרשה המתייחס אולי לשפלה. כך לפי פרשנויות מקובלות,[3] במסורת ובמחקר, אך הנוסח המשובש מאפשר גם פרשנויות אחרות. ייתכן כי גם שעף נחשב לבן כלב מפילגשו מעכה, ובשושלתו הקטנה נכללת גבעא שבדרום-מזרח החלק המרכזי של הר יהודה, ומדמנה שבגבול דרום ההר והנגב המקראי.

לכלב בן יפונה, המזוהה עם כלב אחי ירחמאל ובן חצרון, שושלת הכוללת שמות זהים לאלו שבשושלת כלב אחי ירחמאל, ועליהם נוספו עוד שמות הכוללים גם יישובים בדרום ההר: אשתמוע, זנוח ושוכו (מההקשר נראה כי הכוונה לזנוח ולשוכו שבהר ולא לזנוח ולשוכו שבשפלה). קבוצת משנה חשובה, היא זו של עתניאל בן קנז; נישואיו לעכסה בת כלב מעמידים את עתניאל ואת משפחת הקנזים כזוטרים וכפופים לבני כלב, כפי שעולה גם מהמסורת על כיבוש דביר, אותה מעניק כלב לעתניאל בן קנז. מקובל לפסול את הייחוש של כלב עצמו על הקנזים, אשר מופיע רק ברבדים המאוחרים של מסורות כלב.

אשחור, חור, אפרת(ה)

לאשחור בן יהודה שושלת פחות מסועפת, ובה בין היתר תקוע. אולם יש הקושרים אותו לחור בן כלב, שאולי נישא לאפרתה, ולהם כבר שושלת מסועפת יותר הכוללת שמות יישובים רבים, בעיקר בצפון הר יהודה: בית לחם (המשתקפת גם בשם אפרתה עצמו), בית גדר, קריית יערים, מנחת, נטופה, וכן צרעה ואשתאול שבצפון שפלת יהודה ובגבול ההר, ועטרות בית יואב שמקומה כנראה בצפון ספר המדבר, סמוך לבית לחם ולנטופה.[4] בתיאור נוסף של שושלת חור נוספים על בית לחם גם עיטם, גדור (המופיעה גם בשושלת כלב, ואולי זהה לבית גדר שלעיל), וכן יזרעאל שבספר המדבר הדרומי של הר יהודה.

המשפחות השבטיות העיקריות

למרות הפרשנויות השונות והמסופקות הכלולות ברשימות, הענפים העיקריים העולים מכולן הם בהתאם לשושלות שלעיל. תרשימים סכמתיים של הרשימות, לפרשנויותיהן השונות, ניתן למצוא באנציקלופדיה המקראית, בספרות ענפה של מחקר ופרשנות, וכן באתרים מקוונים רבים.[5]

תולדות המחקר

ולהאוזן

חוקר המקרא הידוע יוליוס ולהאוזן, בעבודת היסוד בנושא רשימות היחש של יהודה (1870),[6] עמד על כך שרשימות יחש בחברה השבטית שבמקרא, ומחוצה לו כגון בחברה הערבית והבדואית ובחברות שמיות נוודיות אחרות, מבטאות קשרים בין משפחות, בתי אב ושבטים. קשרים אלו ייתכן שאכן נובעים מדמויות היסטוריות שייסדו את אותן קבוצות, אך במקרים רבים ברור שמדובר בהאנשה של היחידה החברתית, וכן של יישובים ואף של חבלי ארץ. הקשרים בין הקבוצות מבטאים את הקשר או ההיררכיה ביניהן: כך, האבות האפונימיים של קבוצות שוות מעמד עשויות להיות מוצגים כאחים, בריתות או התמזגות יוצגו כנישואין, האפונים של קבוצה בכירה יופיע כאב של קבוצה זוטרה יותר, וכן הלאה.

אשר לרשימות שביהודה, ולהאוזן שחזר מהן מקור קדום הכולל רק את שושלות כלב (בהקשרים של מרכז ודרום ההר) וירחמאל. משפחות ירחמאל עודן נוודיות, כי אינן כוללות יישובים; משפחות כלב ישבו במרכז ובדרום לפני שאזורים אלו הפכו לאדומיים, וקשרי כלב לאפרת וליישובי הצפון מבטאים את עקירתו צפונה לאחר חורבן בית ראשון.[7]

המחקר אחרי ולהאוזן

פרשני מקרא גרמניים רבים במאה ה-20 המשיכו טענות בסיסיות אלה, תוך ניתוחים מפורטים יותר, הרחבת-מה של המקור הקדום ואבחנת שלבי ביניים.[8] לעומתם, מרטין נות (1932)[9] משחזר מקור קדום נרחב בהרבה, ומייחסו למאות 9–10 לפסה"נ. תוך תוספות ותיקונים מפליגים לטקסט המקראי, הוא יוצר 4 אילנות יחש עיקריים ביהודה: שלה בשפילה; חור בהר; אשחור באזור תקוע; שאר בני כלב בדרום ובמרכז ההר (עד בית-צור). את שחזורו קיבלו בין היתר יוחנן אהרוני (1963)[10], מאיירס (1965)[11] והאב רולאן דה וו (1971).[12] ויליאמסון (1979)[13] מעמיד שיטה משלו, שגם לפיה חלק ניכר מהחומר קדום, הגם שלוקט ממספר מקורות. גרשון גליל (תשמ"ג)[14] מציג גישה מקסימליסטית (הנשענת על מינימום תיקונים בטקסט) לפיה רוב הנוסח שבידינו משתייך למקור קדום, כפי שעודכן בימי דויד. אהרן דמסקי (1986/7)[15] בדיונו על האפרתים רואה את הרשימות כמשקפות תהליכים שהחלו בהתנחלות ונסתיימו בשיבת ציון, לרבות הגירת הכלבים צפונה בשלהי התקופה – הנחה אותה הוא מנסה לאשש בטענות חדשות.

חילוקי הדעות במחקר

למרות חדות הבחנותיו של ולהאוזן, הרי מבקריו טענו כי התהליך ההיסטורי שהוא משחזר הוא ספקולטיבי למדי, ממש "מדרש" לפי שמואל קליין (1927),[16] וכן רודולף (1955),[17] וכי חלק מממשיכי דרכו דבקו בתיאור הבסיסי שלו ללא אישוש מספיק ובהסתמכם על האוטוריטה של קודמם. אשר לנות, הרי תיקוניו המופלגים לטקסט נתפשו אף הם כספקולטיביים ובמידה רבה בלתי מנומקים, ועלו השגות על אימוץ מסקנותיו בידי חוקרים אחרים. ארגון היוחשין הן על ידי גליל[14] והן על ידי דמסקי[15] מתבצע, לעומת זאת, תוך שינויים מזעריים בטקסט או בפשוטם של הכתובים וללא השערות מפליגות – אך מסקנותיהם מנוגדות. הבנת הרקע ההיסטורי של הרשימות. תאריכן ו'מקומן בחיים' נותרה אם כן פתוחה. לפיכך נעשו ניסיונות להוציא מהרשימות מידע שאינו תלוי בכרונולוגיה ובמבנה הפנימי של היוחשין, שהבנתם שנויה במחלוקת, אלא לנסות לתארכן בעקיפין על סמך התמונה המשפחתית והיישובית העולה מהן, והקבוצות ההיסטוריות המשתקפות בהן.

הקבוצות ההיסטוריות העיקריות הנזכרות ברשימות

למעשה, עיקר הרשימות מתייחשות על חצרון בן פרץ בן יהודה, ולכן יחסי הגומלין בין הקבוצות השונות הם לפי מקומן בשושלות היוצאות מחצרון.

ירחמאל הוא הבכור בין האבות האפונימיים של הקבוצות הגדולות, המתייחשות על חצרון. משמעותית במיוחד היעדרות הערים מרשימת משפחותיו - ולהאוזן תולה בכך את מעמדו כבכור, מתוך אנלוגיה לבכורת הנוודים בקרב שבטי ערב.[18] הבחנה מעניינת של ולהאוזן קושרת את עטרה בת ירחמאל ליישובים היקפיים עגולים (דמויי עטרה), שאצל הנוודים. מצבו הנוודי מרמז למיקומו בנגב או בספר המדבר, כפי שעלה גם ממסורות דוד ביחס לירחמאלי.

כלב קשור ישירות רק ביישובים במרכז ובדרום ההר, ובראשם חברון. בצירוף מסורות ההתנחלות אודותיו, יש בכך עדות ברורה להתיישבות בני כלב באזור זה, כפי שעולה בבירור מתוך כלל מסורות כלב.

אפרת וחור קשורים כמעט רק ביישובים צפוניים, ובראשם בית-לחם. לפי חוקרים רבים, כל משפחות הצפון מתייחשות על חור, שהוא בכור אפרתה. כך ולהאוזן וההולכים אחריו, נות וההולכים אחריו, שמואל ייבין וגרשון גליל – וזאת אף על פי שבעצם הבנת יחש זה נחלקו אותם חוקרים. לדעת מיעוט של קליין (1930) ודמסקי (1986/7) חור הוא אחיהם של שובל, שלמא וחרף ולא אביהם, וכל הארבעה הם בני אפרת (ה). מהפרוש הראשון ניתן להסיק כי בעצם עיקר קשריהן של משפחות הצפון הן לחור, ואפרת 'הולבשה' עליהם במאוחר. מעבר לחילוקי הדעות ישנן שתי נקודות המשותפות לחוקרים השונים בהקשר זה. האחת היא כי על שלמא אבי בית-לחם מתייחשות נטופה, עטרות בית-יואב ומנחת ('חצי המנחתי'), היינו גוש יישובי צפוני. נקודה שנייה המוסכמת היא צפוניותם המובהקת של בני אפרת, העשויה להתאים להשערה כי ה'אפרתים' אינם אלא 'אנשי (ארץ) אפרים' שהגיעו מצפון, השערה אותה העלה נדב נאמן (1984).[19]

קשרי משפחות יהודה עם משפחות שמחוץ ליהודה ומשמעותם

השוואת שמות המשפחות שברשימות היחש היהודאיות לאוצר השמות המקראי של שבטים ועמים אחרים מעלה תמונה מפתיעה, עליה עמד כבר ולהאוזן ואחריו חוקרים נוספים. 10 עד 13 מהשמות זהים לשמות שהמקרא קושר עם אדום והאדומים, וזאת מתוך כ-46 שמות משפחות ובתי אב מאדום, כלומר כ-25% מהם ויותר. עוד 3 מהשמות נמצאים גם ברשימות 16 בני קטורה[20] וצאצאיהם[21]; ישראל אפעל הראה כי שמות בני קטורה מיצגים יחידות אתניות או שבטיות מגוונות במרחבי הסהר הפורה.[22]

כמו כן יש אחוזים גבוהים של זהויות לשמות משפחות ביהודה מבין השמות המתייחשים על שמעון, ראובן ומנשה. לעומת זאת אחוז הזהויות מבין השמות המתייחשים על בנימין ולוי הוא נמוך יחסית, נתון מפתיע לאור הקרבה ביניהם לבין יהודה והעובדה שנכללו יחד לאורך מאות שנים בממלכה אחת, ממלכת יהודה, ולכך השלכות בסוגיית תיארוך הרשימות. מכל מקום נראה שלאוכלוסייה שהתיישבה ביהודה היתה, בשלבים הקדומים של קיומה ואף בטרם התיישבה, מערכת זיקות מסועפת עם אוכלוסיות בדרום הארץ ובעבר הירדן, בעיקר בדרומו (אדום) אך גם בחלקים צפוניים יותר בעבר הירדן (ראובן) ובהר המרכזי (מנשה), ואולי גם עם אוכלוסיות רחוקות יותר שנתקיימו ברחבי הסהר הפורה ובעיקר בספר המדבר שלו. פלגים של יחידות שבטיות לא מעטות שהסתובבו במרחבי ארץ ישראל וסביבותיה התמזגו בסופו של דבר בתוך יחידות אזוריות או שבטיות ואף לאומיות שונות. זהו תהליך מורכב שרשימות היחש של יהודה מאפשרות בעקיפין לעמוד עליו, דרך זהות השמות כמו גם ההיבטים היישוביים של המשפחות ובתי האב השונים.[6][23]

תיארוך הרשימות והתהליכים המשתקפים בהן

חוקרים החל מולהאוזן[6] ואילך נטו להניח כי הרשימות משקפות מצבים שונים ושינויים לאורך פרק זמן ארוך, החל מגרעין קדום המשקף את תקופת ההתנחלות ועד ימי שיבת ציון.[15] נות ואחרים בעקבותיו סברו כי הגרעין הקדום של הרשימות הוא מהמחצית הראשונה של תקופת המלוכה,[9][10] ואילו גליל הציג גישה מקסימליסטית לפיה הנוסח שבידינו הוא בעיקרו של מקור קדום, אולי מתקופת ההתנחלות, ועודכן בימי דויד כחלק מארגון ממלכתו.[14] יש להודות כי אין בידינו הוכחות חותכות לזמנן המדויק של הרשימות; הדעה הנפוצה במחקר היא כי יש בהן גרעין קדום המשקף את ראשית תקופת המלוכה או אף קודם לכן, אך הן גם משקפות שינויים שחלו ביהודה לאורך תקופת המלוכה ואולי אף עד תקופת שיבת ציון. לעיקר המשפחות הנמנות בהן שורשים קדומים בהיסטוריה של יהודה, לאור קשריהן המסועפים עם משפחות מחוץ ליהודה ואף מחוץ לישראל; בכך משתקפת תקופה הקודמת להתגבשות יהודה, ומכאן שהיא קודמת לתקופת המלוכה, שבה כבר הסתיים עיקרו של תהליך זה. אמנם יש לקבל את ההנחה כי גם חלק קדום זה הועלה על הכתב לכל המוקדם בראשית ימי המלוכה, ואולי אף מאוחר יותר.[23][24] חולשת הקשר עם משפחות בנימין, ועם משפחות לוי שרבות מהן מימי בית שני, מחזקת את ההנחה כי עיקרה של התמונה המשפחתית העולה מהרשימות אינה מאוחרת, שכן אחרי מאות שנים של השתייכות לאותה ממלכה קטנה, סביר להניח כי הקשר היה מתחזק יותר. הממצא הארכאולוגי מפריך את הדעה כי עיקר הרשימות כמות שהן בידינו משקף תקופה קדומה לתקופת המלוכה, שכן מרבית היישובים הנמנים בהן לא התקיימו בתקופת ההתנחלות. הממצא מאפשר תיארוך למחציתה הראשונה של תקופת המלוכה (מאות 10 עד 9 לפנה"ס), וגם למחציתה השנייה (מאות 8 עד 7 לפנה"ס). היישוב היחיד הנזכר בהן ושהתקיים במהלך תקופת המלוכה רק החל משלהי המאה ה-8 לפנה"ס הוא בית צור. שילוב השיקולים ההיסטוריים והארכאולוגיים מתאים להנחה כי עיקר הרשימות התגבש במחצית הראשונה של תקופת המלוכה, אולי בהקשר של מיסוד ההסדרים השבטיים והמשפחתיים בממלכת יהודה המתגבשת.[24] עם זאת נראה שהן משקפות שינויים שחלו בתקופת המלוכה, כפי שמעיד הממצא הארכאולוגי מבית צור, אלא שלא ניתן לדעת מה היקפם של שינויים אלו. השלב האחרון בגיבוש הרשימות הוא כנראה ימי שיבת ציון, לאור תהליכי ההגירה לצפון יהודה אשר משתקפים בהם, בהתאמה להפיכת דרום ומרכז ההר לאדומיים בתקופה זו.[6][14]

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ המקרא משתמש באופן בלעדי בפועל יַּחַשׂ, הִתְיַחֵשׂ, לציון קשר גנאלוגי. בעברית מודרנית נהוג לכתוב יחס (עם ס' במקום שׂ'): רשימות יחס, רשימות יוחסין. אולם למילה יחס יש מספר משמעויות שונות ובהן גם השוואה וכן התייחסות (לא גנאלוגית) למשהו או למישהו, בעוד שלמילה יַּחַשׂ יש רק את המשמעות הגנאלוגית, בה עוסק ערך זה.
  2. ^ 1 2 ספר דברי הימים א', פרק ב', פסוקים ג'–נ"ה; פרק ד', פסוקים א'–כ"ג.
  3. ^ שמואל ייבין באנציקלופדיה מקראית, כרך ג' (1965), טורים 487–498, כחלק מהערך 'יהודה', סעיפים 1 ו-2
  4. ^ זכריה קלאי באנציקלופדיה מקראית, כרך ו' (1971), טור 168, בערך 'עטרות בית יואב'
  5. ^ למשל, תרשימים לדברי הימים א פרק ב ופרק ד, באתר מכללת הרצוג, בערך על 'שבט יהודה - אילנות יוחסין'
  6. ^ 1 2 3 4 יוליוס ולהאוזן 1870 = Wellhausen, Julius. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: יוליוס ולהאוזן. 1870. משפחות יהודה שנמנו בספר דברי הימים א', ב', ד' (עברית: ליזה אולמן. הערות: גרשון גליל. תשמ"ה. קונטרסים – מקורות ומחקרים, 63). המרכז לחקר תולדות ישראל ע"ש בן-ציון דינור, ירושלים. זהו חיבורו הראשון של ולהאוזן, מגדולי חוקרי המקרא בעת החדשה. החיבור הוגש כדיסרטציה לאוניברסיטת גטינגן ועל כן נכתב לטינית, כמנהג התקופה. למהדורה העברית נוספו מבוא והערות בידי המהדיר גרשון גליל, אשר עבודת הדוקטור שלו מהווה את אחת מהעבודות המקיפות המודרניות בנושא.
  7. ^ יוליוס ולהאוזן 1870 = Wellhausen, Julius. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: יוליוס ולהאוזן. 1870. משפחות יהודה שנמנו בספר דברי הימים א', ב', ד' (עברית: ליזה אולמן. הערות: גרשון גליל. תשמ"ה. קונטרסים – מקורות ומחקרים, 63). ירושלים, עמ' 20–33.
  8. ^ ובהם בעיקר קיטל (1902), רוטשטיין והנל (1927) ורודולף (1954; 1955). קיטל 1902 = Kittel, R. 1902. Die Bücher der Chronik. Göttingen. יוהאן וילהלם רוטשטיין והנל 1927 = Rothstein, J.W. und Hänel, J. 1927. Kommentar zum ersten Buch der Chronik. Leipzig. רודולף 1954 = Rudolph, W. 1954. Problems of the Book of Chronicles. VT 4: 401-409. רודולף 1955 = Rudolph, W. 1955. Chronikbücher (HAT). Tübingen.
  9. ^ 1 2 מרטין נות 1932 = Noth, Martin. 1932. Eine Siedlungsgeographische Liste in 1.Chr. 2 und 4. Zeitschrift der Deutchen Morgenländischen Gesselschaft (ZDPV) 55: 97-124.
  10. ^ 1 2 יוחנן אהרוני. תשכ"ג. ארץ ישראל בתקופת המקרא – גאוגרפיה היסטורית. ירושלים, עמ' 211–213.
  11. ^ מאיירס 1965 Myers, J.M. 1965. I Chronicles (The Anchor Bible). Doubleday, Garden City NY.
  12. ^ רולאן דה-וו 1971, עמ' 540 והערה 52 שם = de-Vaux, R. 1971. The Early History of Israel (English: D. Smith. 1978). Philadelphia.
  13. ^ ויליאמסון 1979 = Williamson, H.G.M. 1979. Sources and Redaction in the Chronicler's Genealogy of Judah. JBL 98: 351-359.
  14. ^ 1 2 3 4 גרשון גליל, מגילות היוחסין של שבט יהודה (עבודת ד"ר), ירושלים, תשמ"ג
  15. ^ 1 2 3 אהרון דמסקי 87–1986 = Demsky, A. 1986/7. The Clans of Ephrat: Their Territory and History. Tel Aviv 13-14: 46-59.
  16. ^ שמואל קליין. תרפ"ז (1927). מחקרים בפרקי-היחס שבספר דברי-הימים. מאסף ציון ב: 1–16, ובפרט עמ' 1. המשכים: תרפ"ט (1929); מאסף ציון ג: 1–16. תר"ץ (1930). מאסף ציון ד: 14–30. מחקרים ארצישראליים כרך שני, חוברת חמישית.
  17. ^ רודולף 1955, עמ' 23 = Rudolph, W. 1955. Chronikbücher (HAT). Tübingen.
  18. ^ יוליוס ולהאוזן 1870 = Wellhausen, Julius. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: יוליוס ולהאוזן. 1870. משפחות יהודה שנמנו בספר דברי הימים א', ב', ד' (עברית: ליזה אולמן. הערות: גרשון גליל. תשמ"ה. קונטרסים – מקורות ומחקרים, 63). ירושלים, עמ' 22–26, ובפרט עמ' 25 לגבי עטרה.
  19. ^ נדב נאמן, תשמ"ד (1984). אפרים, אפרת (ה) וההתנחלות בהר יהודה. ציון מט: 325–331.
  20. ^ ישראל אפעל באנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976), עמ' 110–111, בערך 'קטורה'
  21. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים א'–ד'; ספר דברי הימים א', פרק א', פסוקים ל"ב–ל"ג.
  22. ^ ישראל אפעל 1982 Eph'al, I. 1982. The Ancient Arabs (2nd rev. print, 1984). Jerusalem.
  23. ^ 1 2 נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 12–15. וכן אצל: אבי עופר, 1990, הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית, באותו כרך, בפרט עמ' 165–168, 176–181, 208–214; נדב נאמן, 1990, פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע, באותו כרך, עמ' 293–310, 312 ואילך ובפרט 332–334; איתמר זינגר, 1990, מצרים, כנענים ופלשתים, באותו כרך, עמ' 381.
  24. ^ 1 2 גרשון גליל תשמ"ג (1983). מגילות היוחסין של שבט יהודה. האוניברסיטה העברית בירושלים (עבודת דוקטור), בפרט עמודים 55: סכימה 3 (התנחלות בני חברון), 109: סכימה 9 (ארגון בני חור). אבי עופר תשנ"ג (1993). הר-יהודה בתקופת המקרא. אוניברסיטת ת"א (עבודת דוקטור), בפרט חלק 4 עמ' 13.