הביטוי בצורתו הלטינית Respublica literaria נמצא לראשונה במכתב של פרנצ'סקו ברבארו, דיפלומט והומניסטונציאני, לפוג'יו בראציוליני, מלומד והומניסט איטלקי ב-6 ביולי 1417. משמעה של המילה literaria באותו זמן היה "לימוד" או "ידע", ובכלל זה ידע מדעי, ולא "ספרות" כמו במובן המצומצם של ימינו, ומשמע השורש publica היה "ציבורי". הביטוי בתקופת הרנסאנס התייחס ללימוד או אגירת ידע לטובת הציבור, ושמר על משמעות זו גם מאוחר יותר כשהועשר במשמעויות נוספות[1].
השימוש בביטוי התפשט במאה ה-16 ובמאה ה-17, שבסופה הוא נכלל בכותרתם של מספר כתבי עת חשובים באירופה. בייחוד, בשנת 1684 החל הפילוסוף והסופר הצרפתיפייר בל לפרסם כתב עת לביקורת ספרות בשם Nouvelles de la république des lettres (צרפתית: "חדשות רפובליקת המכתבים").
הביטוי בשפות כמו צרפתית או אנגלית ניתן להתרגם גם כ"רפובליקת האותיות" והוא היה קרוב לביטוי men of letters (מילולית: "אנשי מכתבים" או "אנשי אותיות") שפירושו המקורי היה בפשטות "אנשים היודעים קרוא וכתוב". במאות ה-17 וה-18, בתקופת ההשכלה, החלה האוריינות להתפשט באוכלוסיית אירופה, והביטוי ציין יותר ויותר אינטלקטואלים משכילים, המתעניינים בנושאים רבים ומסוגלים לבטא עצמם בכתב. ביקורת ספרות כמו גם ביקורת אמנות ומוזיקה, וכן דיון פילוסופי, מדעי ופוליטי, הפכו לבילוי נפוץ ומוערך בסלונים חברתיים. סלונים תכופות התגבשו סביב נשות חברה כמו קתרין דה ראמבוייה, מאדאם ז'ופרין(Marie Thérèse Rodet Geoffrin) ורחל ורנהגן. בחברה שבה מרבית האפשרויות לרכוש השכלה היו חסומות בפני נשים, סלונים והחלפת מכתבים מלאו תפקיד חשוב ביצירת זהות, הענקת השכלה והעצמה לנשים שהשתתפו בהם. משכילים וחברי סלונים לעיתים התייחסו לעצמם בביטוי "אזרחים ברפובליקת המכתבים".
לרפובליקת המכתבים היה תפקיד חשוב גם בעיצובם של מוסדות מדעיים ושיטות מדעיות: אקדמיות, דוגמת האקדמיה הצרפתית שנוסדה בשנת 1635; אגודות מדעיות, דוגמת החברה המלכותית הבריטית שנוסדה בשנת 1660; כתב העת המדעי; המאמר המדעי; וביקורת עמיתים מדעית. תהליך הפרסום והשיפוט של תוצאות מדעיות מתבצע עד היום באמצעות מכתבים הנשלחים בדואר, בשנים האחרונות בדרך-כלל דואר אלקטרוני. כתבי-עת מדעיים רבים עדיין נקראים בשמות המכילים את המילה letters, ומציגים סוגים מסוימים של מאמרים כ"מכתב לעורך".
המתמטיקאי השווייצרילאונרד אוילר כתב 234 מכתבים לנסיכה בת החמש-עשרה פרדריקה שרלוטה לודביקה לואיזה (אנ'), דודניתו של פרידריך הגדול. הנסיכה ביקשה להבין את הטבע ואוילר כתב לה מכתב מדי ארבעה ימים, מאפריל 1760 ועד מאי 1762, שבהם ניסה להבהיר בשפה פשוטה את הידע המדעי והדיון הפילוסופי והדתי של זמנו. מכתבים אלו התפרסמו לאחר מכן בספר "המכתבים" שהיה לאחד מספרי המדע הפופולרי הידועים והחשובים בעידן הנאורות[2].
הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטר כתב ב-83 שנות חייו למעלה מ-20,000 מכתבים אישיים. כאשר חלקם הוצאו לאור במאה ה-20 הם מילאו 102 כרכים. מכותביו כללו רבים מן האישים החשובים באירופה בזמנו, למשל פרידריך הגדול, האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר והפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו. התכתובת הקבועה שלו עם יקטרינה הגדולה נמשכה משנת 1763 ועד מותו בשנת 1778, והיחסים העולים מתוכנה הושוו לאלו של מורה ותלמידה.
