רפובליקה ספרותית הוא מונח מתחום מדעי החברה וחקר מדעי הרוח, שטבע חוקר הספרות הצרפתי אלבר תיבודה (Albert Thibaudet, 1936-1874) במאמרו מ-1927 "La République des professeurs" (מילולית: רפובליקה של מורים).

לדברי תיבודה, על מנת לפתח גוף יצירה ספרותית והגותית נדרש "מרחב מדומיין" הכולל בראש ובראשונה את "המעגל הפנימי" - יצרני התרבות, "המעגל החיצוני" של צרכני תרבות (במובן העמוק, בו התרבות מהווה עבורם צורך רוחני וכלי להגדרת תפיסת-עולם) וכן "המעגל האמצעי" בו מצויים הגורמים המתווכים המביאים את התרבות אל הקהל. מעגל זה כולל במות לפרסום ושיח (כתבי עת ספרותיים ומדעיים, עיתונות חופשית, סלונים ספרותיים, בתי קפה וכדומה) ומוסדות ספרותיים בעלי מעמד והכרה (מוציאים לאור, מבקרים, מכוני מחקר, קרנות מימון או מצנטים וכו'). שלושת המעגלים יוצרים מעין מדינה - רפובליקה. תנאים מכריעים להיווצרות רפובליקה ספרותית הם מידה של חופש אקדמי, נכונות לקבל ולהעביר ביקורת תבונית ומנומקת מתוך עמדה שוויונית וביטול גבולות דתיים, מעמדיים ולאומיים (אם כי רפובליקה ספרותית בשפה מסוימת היא לרוב גם לאומית). קיומה של רפובליקה ספרותית או רפובליקת המכתבים נעוץ בדרך כלל בתקופת הנאורות, אולם יש חוקרים המצביעים על כך שלמשל, לפי מחקר מערכת המושגים המשותפת ליהודים ונוצרים סביב אגדות אלכסנדר הגדול התקיימה ב"ימי הביניים רפובליקה ספרותית שמחיצות האמונה הוסרו בה ושהחלפה חופשית של דעות הורמה בה על נס"^[1]. חברי הרפובליקה הספרותית חולקים אתוסים וערכים משותפים ומקובלות בה סוגות מסוימות המגדירות ומגבילות את החירות הצורנית. ה"רפובליקה" אינה חולקת אידאולוגיה אחת או קו רעיוני יחיד, אולם לרוב מתקיימים בה "זרם עיקרי" ו"זרמים מינוריים", חתרניים ומתנגדים (למשל מקומה של שפת היידיש ברפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה ה-20, שנדחה על ידי הזרם העיקרי והמשיך להתקיים בזרמים מקבילים).

עד תקופת ההשכלה הספרות היהודית הייתה תורנית הלכתית ונסובה בעיקר סביב 'כתבי הקודש' היהודיים. מתנועת ההשכלה יצאו סופרים עבריים, אשר יצירותיהם לא עסקו בנושאים דתיים-הלכתיים. פן נוסף ועיקרי של חיבורי הסופרים בתקופת ההשכלה היה הביקורת על החינוך היהודי על מוסדותיו ועל מנהיגיו. ביקורת זו נעשתה מתוך רצון לחולל שינוי בעם היהודי ובתרבותו. ניתן לראות בתקופת ההשכלה את תחילתה של הרפובליקה הספרותית העברית^[2].

בעקבות מאורעות 'סופות בנגב' שהתחוללו בשלהי המאה ה-19 חל מפנה בציר היצירה העברית. רבים מסופרי התקופה הגיעו להבנה שלא ייתכן קיום ליהודים שלא בטריטוריה נפרדת משלהם. שלב זה היווה מפנה בתולדות עם ישראל וניתן לראות בו את תחילת הציונות. הציונות בשלב הזה החלה להיות ערך מרכזי ברפובליקה הספרותית העברית, כלומר יותר ויותר סופרים ואנשי רוח יהודיים באותה תקופה התייחסו לציונות בכתיבתם, וממילא הספרות העברית הפכה יותר ציונית^[3].

דמות מפתח בתחילת דרכה של הרפובליקה הספרותית העברית היא פרץ סמולנסקין. כבר בראשית דרכו היה סמולנסקין בעל עמדה לאומית ברורה (בניגוד לאחרים מבני דורו). הוא ייסד את עיתון השחר אשר נעשה לכתב עת חשוב באותה תקופה. עיתון זה היווה במה לתכנים ספרותיים לאומיים אשר נעשו חלופה לתכנים הספרותיים האוניברסליים של אותה העת, ולמעשה בישרו את תחילתה של הספרות העברית^[4].

עד תחילת המאה ה-20 הייתה אירופה המרכז והדומיננטי של הספרות העברית. השפה הדומיננטית בקרב יהודי היבשת הייתה יידיש, בנוסף לשפות אירופאיות בהתאם למקום מגוריהם. מכיוון שהספרות ביידיש ידעה פריחה באותה תקופה, עם השנים בקרב היהודים נעלם הצורך בצריכת ספרות עברית. אף על פי שבאותה תקופה פעלו סופרים עבריים והוצאות ספרים רבות באירופה, קהל הקוראים בשפה העברית באירופה הלך והצטמצם. כתוצאה מכך נוצר מצב שהמקום המרכזי של יצירה ספרותית בעברית וצריכתה היה דווקא ארץ ישראל. הסיבה לכך נעוצה שהשפה הדבורה ושפת התרבות בארץ ישראל היו עברית, ועל כן בה היה קהל הקוראים הגדול ביותר ליצירה העברית. כך, המרכז בארץ ישראל הלך ושגשג לעומת מקבילו שבאירופה שהלך ודעך^[5].

• דן מירון, בודדים במועדם, לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, עם עובד, תל אביב, תשמ"ח 1987
• שמואל פיינר, זהר שביט, טל קוגמן, נטלי ניימרק-גולדברג (עורכים), הספרייה של תנועת ההשכלה: יצירתה של רפובליקת הספרים בחברה היהודית במרחב הדובר גרמנית, עם עובד ומכון לאו בק, 2014

• מוטי נייגר ונרמינה עבדולאייב, ‏החוויה המו"לית: בחינת תהליכי ההוצאה לאור של כתבי יד ספרותיים בספרים ובאתרי אינטרנט מנקודת מבטם של היוצרים, קשר 41, חורף 2011 עמ' 54–64
• אודות הבלוג "הרפובליקה הספרותית" של עדנה אברמסון