צוות בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, ריקודה בשורה הקדמית השלישית משמאל
נולדה בשנת 1906 ליקותיאל פוטאש ולחנה בת מרדכי בורנשטיין, משפחה אמידה ומשכילה מצ'נסטוחוב, שעברה ב-1904 לסְקַאלה שבגליציה המזרחית. אביה, שהיה כתב בעיתון היידי "אונדזער לעבן" ("חיינו"), היה צאצא למשפחה חסידית. על אף שגדלה באווירה מסורתית, הושפעה מן התרבות והספרות הפולנית. בשנת 1922 הופיע פרסום הבכורה שלה, "צוויי לידער" ("שני שירים"), ביומון הלודז'אי "לאָדזשער פאָלקסבלאט". היא כתבה ופרסמה שירים ביידיש וכן סיפורים קצרים וסיפורי ילדים בבמות יידישאיות שונות, ובהן ב"לאָדזשער טאָגבלאט". כמו כן תרגמה ליידיש מן הספרות הפולנית.
עוד בהיותה בפולין החלה בכתיבת דרמה בשם "סקאלעס" ("שלבים"), שהופקה כעבור שנים בארץ ישראל. כמו כן כתבה קומדיה, "דורך דער וואנט" (דרך הקיר").
בשנות ה-20 התחברה לחבורת משוררים יהודים בלודז'. באמצע שנות ה-20 נישאה למשורר חיים לייב פוקס (1897–1984) וממנו נולדה בתה היחידה אביבית. כעבור זמן התגרשו השניים, ובשנת 1934עלתה פוטש עם בתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, שם התגורר אחיה מרדכי נרקיס, שניהל את בית הנכות בצלאל. זמן קצר לאחר מכן מינה אותה נרקיס למנהלת הספרייה של בית הנכות ששכנה בקומה השנייה בבניין. בשנת 1944 נפטרה אמה בירושלים.
בשלושים שנות חייה בארץ ישראל הרבתה פוטש לכתוב על החיים בארץ ישראל וליוותה בשירה ובפרוזה את השינויים והתמורות בחיי העם היהודי באירופה והיישוב היהודי בארץ. כמו כן כתבה על מוטיבים מהתנ"ך ותיאורי טבע. חלק ניכר מכתיבתה היה על ירושלים, נופיה ואנשיה. בשנת 1952 יצא אוסף משיריה, "פון קידרון טאל" ("מעמק קדרון"), ובו התייחסה לשואה ולמלחמת העצמאות.
את כתיבתה בשנותיה האחרונות הקדישה בעיקר לסיפורים קצרים על הווי החיים בירושלים, ובהם תיארה בססגוניות את שכונות ירושלים ואת אורחותיהם של בני העדות השונות. כמו כן הציגה את הקונפליקט הבין-דורי של הורים שמרנים ומסורתיים ובני הדור הצעיר בישראל החדשה. שיריה, סיפוריה ורשימותיה פורסמו בקביעות בעיתונות היידית. בשנת 1968, שלוש שנים לאחר מותה, יצא לאור קובץ הסיפורים בשם "אין געסלעך פון ירושלים" ("בסמטאות ירושלים").
נפטרה בירושלים בשנת 1965, בגיל 59. נקברה בהר המנוחות.[1]
מספריה
פון קידרון טאל, 1952. ("מעמק קדרון")
לידער; אפגעקליבן און צוגעגרייט: אריה שמרי, תל אביב: יידישן ליטעראטן און זשורנאליסטן פאראיין אין ישראל, 1967.
