את שנות בית הספר עשתה רבין-יעקב בבית החינוך לילדי עובדים א' בתל אביב (היום בית הספר יוסף הגלילי), תחת ידו של המחנך אליעזר שמאלי, ובבית הספר התיכון המחוזי בגבעת השלושה (אז בתחום פתח תקווה)[1].
בשנת 1942, עם סיום לימודיה, יצאה עם גרעין הנוער העובד להכשרה בכפר גלעדי תל-חי וב-1943 הם עלו להקים את קיבוץ מנרה, היישוב היהודי הראשון בהרי נפתלי, על הר סלעים קירח וללא דרך[2], ובו היא חברה עד היום. היא מילאה מספר תפקידים בקיבוץ, לרבות מחנכת, מזכירה וחברת הנהלה[3].
עם פרוץ מלחמת העצמאות נמצא מנרה, המשיק לגבול לבנון, חשוף לצליפות צבא קאוקג'י. הילדים ומרבית האימהות פונו לכפר גלעדי, ורבין-יעקב עם חבריה הגנו על היישוב וטיפלו בנפגעים הרבים שלא הייתה דרך לפנותם מן ההר.
בסוף שנות ה-40 הייתה נשיאת הנוער העובד[4][5], ורכזת ההכשרה[6].
במשך עשרות שנים עסקה בחינוך. הייתה המורה של הכיתה הראשונה במנרה. לאחר מכן לימדה בבית הספר היסודי שנוסד במקום, וכעבור זמן הייתה ממקימי בית הספר האזורי הר וגיא בקיבוץ דפנה[1]. בין השנים 1981 ל-1986 שימשה מרכזת הפיקוח באגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, אגף המופקד על כל בתי הספר התיכוניים של ההתיישבות העובדת[2]. עם סיום עבודתה במשרד החינוך שבה לביתה להיות שוב למזכירת הקיבוץ[11]. ב-1994 מונתה ליושבת הראש של עמותת המכללות האקדמיות לחינוך של התנועות הקיבוציות אורנים וסמינר הקיבוצים[12].
חיים אישיים
בהפוגה הראשונה, בזמן מלחמת העצמאות, נישאה לרפי יעקב (נפטר ב-2012), עולה מגרמניה, איש החלוץ. לשניים נולדו במנרה ילדיהם תרצה, יפתח וגד. הם גם אימצו לביתם את בינייה (בנימין) ג'דידי[13], שנפל במלחמת יום הכיפורים[2].
.jpg)
