אקר נולדה בניו יורק לדונלד וקלייר להמן. דונלד נטש את משפחתו עוד לפני שאקר נולדה, והיא גדלה תחת השפעת אמה הדומיננטית, ובתחושה שהיא אינה רצויה או נאהבת. אף על פי שקלייר נישאה שנית כשנה אחר שניטשה, היא תמיד האשימה את בתה בעזיבתו של דונלד.
בתור ילדה, אקר חוותה את הניגוד בין הציפיות המגדריות של החברה לבין רצונותיה ותחומי עניינה, דבר שהשפיע על עבודתה ותפישותיה בבגרותה. לדבריה, העניין שלה בספרים החל מתוך אוסף ספריה של אמה, שכללו ספרים של אגתה כריסטי ופורנוגרפיה, והיא הייתה קוראת את שניהם בו זמנית.[1]
ישנו ספק לגבי שנת לידתה של אקר - הוא רשום לחלופין כ-1944, 1947, ו-1948. היה זה חלק מדמותה הספרותית הפאנקיסטית שהיא לעולם לא סיפקה תשובה לשאלה, כי כל רצונה היה לחתור תחת רעיון הזהות האישית.[2]
בגיל 14 הייתה אקר כבר חלק מסצנת האוונגרד בניו יורק, ובגיל 18 היא עזבה את בית אמה והחלה לעבוד במופע מין בעיר. היא חברה לקבוצת משוררים מאסכולת "Black Mountain" (תנועה מבוססת מכללה ניסיונית באותו שם, אשר שמה אמנות במרכז). בגיל 19 נסעה לבוסטון ללמוד באוניברסיטת ברנדיס, שם הכירה את אנג'לה דייוויס, והתחתנה עם חברה הטוב רוברט אקר. אקר סיפרה פעם בראיון שהסיבה לנישואים הייתה כדי לקבל מלגות ללימודים בברנדיס, וכן שאמה ואביה החורג נישלו אותה מירושה בגינם. הנישואים החזיקו מעמד זמן קצר, וב-1965 עקרה לקליפורניה כדי להמשיך לימודיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. בסן דייגו למדה אצל הפסיכולוג המרקסיסטי, הרברט מרקוז, שאף הוא היה חלק מתנועת תרבות-הנגד של שנות ה-60.[3][4]
בגיל 21 החליטה אקר להיות סופרת. ספרה הראשון, Politics, היה חצי שירה וחצי פרוזה, ומושפע משמעותית מויליאם בורוז. כל עבודותיה המוקדמות יצאו בהוצאה עצמית או בהוצאות מחתרתיות קטנות, ואקר הייתה הולכת מחנות ספרים אחד למשנהו כדי למכרם, ובגין זה זכתה לכינוי "טרוריסטית ספרותית".[5] הייתה לה באותה תקופה האפשרות לעבוד באקדמיה, אך היא החליטה שזה יסיח את דעתה מהכתיבה, וסירבה.
כשאקר הייתה בת 30, אמה התאבדה. רק ארבע שנים קודם לכן חזרו השתיים לקיים את הקשר ביניהן, אך בינתיים קלייר אבדה את כל ממונה, ולא הצליחה להסתגל לעוני. מות אמה החל להיות נושא מרכזי בכתיבתה של אקר מאז ועד מותה.
בשנות ה-80, שוב הייתה אקר במרכז האוונגרד, והפעם בסצנת הפאנק, יחד עם אמנים כמו פטי סמית' ורוברט מייפלת'ורפ. בתקופה זו נישאה שנית, למלחין הניסיוני פיטר גורדון. ב-1984, עקרה ללונדון, שם חוותה הצלחה מסחרית וביקורתית משמעותית בפעם הראשונה, עם ספרה Blood and Guts in High School, אשר עבדה עליו במשך עשר שנים. ההצלחה וההכרה שקיבלה היו אולי הגורמים להתפרצות יצירתיות אצלה - היא התחילה לכתוב ספרים, מאמרים, תסריט לסרט, ואף ליברטו לאופרה. טקסטים שלה ליוו תערוכות אמנות, והיא הופיעה במגזינים ואנתולוגיות. ככל שנהייתה מוכרת יותר, כך גם עבודותיה יצאו בהוצאות מוכרות יותר, ודבריה החלו להופיע בעיתונים מסחריים ממוסדים, כמו הגרדיאן.[4]
בתקופה זו, גילתה אקר משיכה לנושאים של אלימות, במיוחד בנקודת המפגש בין סקס לאלימות. היא עסקה רבות בגוף - גם בכתיבתה, וגם בחייה: היא הייתה לפרקים מפתחת שרירים, מתקעקעת, וכן עושה מגוון של פירסינג בגופה, כולל בלשון ובפות. היא ראתה במיוחד בקעקועים הצהרה אישית - כאשר באותה תקופה בלונדון קעקועים נחשבו, לדבריה, לסממן מעמדי, והיא ראתה בהם סוג של שלטי חוצות דרכם הגוף שלה מדבר לחברה.[1]
בתחילת שנות ה-90 חזרה לארצות הברית כדי לעמוד בראש מחלקת כתיבה ב-San Francisco Art Institute, אך חזרה לאנגליה ב-1995. בעת חזרתה, גילתה שיש לה סרטן. היא עשתה כריתת שד כפולה ב-1996, אך סירבה לטיפול בכימותרפיה. הניתוחים הותירו אותה מוחלשת ודיכאונית, והיא העידה כי איבדה אמון ברפואה המערבית. היא חיפשה פתרונות אצל תזונאים, מטפלים בדקירה, וסוגים אחרים של רפואה אלטרנטיבית, אך כעבר כשנה, ב-1997, נפטרה אקר מהסרטן כשהיא במרכז טיפולי אלטרנטיבי במקסיקו.[6]
מורשת
פרס אקר מוענק כל שנה לאמנים מקהילת האוונגרד, "אשר תרמו תרומה משמעותית בדיציפלינה שלהם, בניגוד למוסכמות, או ששירתו את עמיתיהם האמנים באופן יוצא דופן".[7]
ב-1997 יצא סרט תעודי על אקר בשם No One Can Find Little Girls Anymore: Kathy Acker in Australia, של ג'ונותן ופליסיטי דוסון.[8] ב-2008 יצא הסרט הביוגרפי-תעודי על חייה ועבודותיה, Who's Afraid of Kathy Acker?, של ברברה קספר.[9]
Childlike Life of the Black Tarantula By the Black Tarantula (1973)
I Dreamt I Was a Nymphomaniac: Imagining (1974)
Adult Life of Toulouse Lautrec (1978)
Florida (1978)
Kathy Goes To Haiti (1978)
N.Y.C. in 1979 (1981)
Great Expectations (1983)
Algeria : A Series of Invocations Because Nothing Else Works (1984)
Blood and Guts in High School (1984)
Don Quixote: Which Was a Dream (1986)
Literal Madness: Three Novels (Reprinted 1987)
My Death My Life by Pier Paolo Pasolini
Wordplays 5 : An Anthology of New American Drama (1987)
Empire of the Senseless (1988)
In Memoriam to Identity (1990)
Hannibal Lecter, My Father (1991)
My Mother: Demonology (1994)
The Stabbing Hand – spoken word guest appearance on alternate mix of song by Oxbow included on reissues of album Let Me Be a Woman (1995)[10]
Pussycat Fever (1995)
Dust. Essays (1995)
Pussy, King of the Pirates (1996)
Bodies of Work : Essays (1997)
Portrait of an Eye: Three Novels (Reprinted 1998)
Redoing Childhood (2000) spoken word CD, KRS 349.
Rip-Off Red, Girl Detective (pub. 2002 from manuscript of 1973)
לקריאה נוספת
Kathy Acker and Transnationalism, ed. Polina Mackay and Kathryn Nicol (Cambridge Scholars, 2009)
Lust for Life: On the Writings of Kathy Acker, ed. Carla Harryman, Avital Ronell, and Amy Scholder (Verso, 2006)
Devouring Institutions: The Life Work of Kathy Acker, ed. Michael Hardin (Hyperbole/San Diego State University Press: 2004). DEVOURING INSTITUTIONS
"no one can find little girls any more: Kathy Acker in Australia" (1997). Documentary film by Jonathan and Felicity Dawson. Griffith University, 90 minutes. Footage from this film is included in Who's Afraid of Kathy Acker?A documentary by Barbara Caspar
