האגם שוכן בתוך קלדרה שגובהה הממוצע הוא 2,188 מטרים מעל פני הים. אורכה, ממזרח למערב, הוא 9.7 קילומטרים, ורוחבה, מצפון לדרום הוא 7.3 קילומטרים. האגם שוכן כ-305 מטרים מתחת לשפת הקלדרה, בגובה של 1,883 מטרים מעל פני הים, ושטח פניו 52.9 קמ"ר. עומק המים באגם משתנה עם הטופוגרפיה ותלוי גם בכמות המשקעים. עומקו המקסימלי ביולי 2000 היה 594 מטרים, אבל ב-1959 היה עומקו המקסימלי 589 מטרים. עומקו הממוצע 350 מטרים ועומקו המינימלי (סמוך לאי פנטום שיפ) הוא בין חמישה לשמונה מטרים.
בעומק של 594 מטרים, האגם הוא האגם העמוק ביותר בארצות הברית, השני באמריקה הצפונית (אחרי ימת העבדים הגדולה בקנדה) והתשיעי בעולם.[3] אם כי במדד של עומק ממוצע קרייטר לייק הוא העמוק ביותר בחצי הכדור המערבי, והשלישי בעולם (אחרי ימת באיקל ואגם טנגניקה), או אפילו העמוק ביותר, אם מתעלמים מהחלק שמתחת לפני הים באגמים העמוקים יותר.
במימי האגם שוכנים שני איים:
האי ויזארד (Wizard Island) - קצה של חרוט אפר שנוצר בהתפרצות שאירעה בשנת 4,600 לפנה"ס, לאחר ההתפרצות הגדולה שיצרה את הקלדרה. שטח האי 1,270 דונם, צורתו חרוטית, ומדרונותיו מיוערים. הוא מתנשא לגובה של 2,133 מטרים מעל פני הים, כ-234 מטרים מעל פני האגם. בפסגתו לוע הר געש בקוטר של 90 מטרים ובעומק של 27 מטרים.[4]
פנטום שיפ (Phantom Ship) – צוק סלע הבולט מעל פני המים, וצורתו מזכירה, בייחוד בערפל, ספינת רפאים, ומכאן שמו.
בנוסף, קרוב ל-100 שנים צף אנכית במי האגם גזע עץ שלם שקיבל את כינוי החיבה "האיש הזקן של האגם" (Old Man of the Lake).[5] הטמפרטורה הנמוכה של המים האטה את הריקבון של העץ, ומכאן אריכות הימים של הגזע.
הידרוגרפיה
מבט חורפי על מימיו הצלולים והעמוקים, ועקב כך הכחולים מאוד, של אגם קרייטר לייק
נהרות אינם נשפכים לאגם או זורמים ממנו, ועל ההתאיידות מפצים משקעים בצורת גשמים ושלגים בקצב שבו מתחלפים מימיו של האגם לחלוטין כל 250 שנים.
האגם הוא אחד האגמים הצלולים בעולם, בעיקר משום שאף נחל לא זורם לתוכו, ולכן לא חודרים למימיו מזהמים. תוצאות בדיקת צלילות המים באמצעות דסקת סקי הן בממוצע בין 27 ל-30 מטרים. שיא הצלילות נמדד ב-25 ביוני 1997 – 43.3 מטרים.[4] במי האגם יש כמות יחסית גדולה של מלחים מומסים, וה-pH הממוצע של מימיו נע בין 7 ל-8.[6] עומקו הרב של האגם וצלילות מימיו גורמים למים לספוג את כל הצבעים באור הנראה למעט כחול, ועקב כך יש למים גוון אינדיגו אופייני. טמפרטורת המים הממוצעת (מעומק של 90 מטרים ומטה) היא 3.3°C; שכבת המים העליונה יכולה להתחמם בקיץ ולהגיע לטמפרטורה שבין 12°C ל-15°C. למרות תנאי האקלים בחורף, האגם קופא לעיתים רחוקות. הפעם האחרונה שבה קפא לחלוטין הייתה ב-1949.
צמחייה ובעלי חיים
מדענים זיהו 157 מינים של פיטופלנקטון ו-12 מינים של זואופלנקטון במימי האגם. מגוון הצמחים ובעלי החיים המיקרוביאליים מוגבל בשל ריכוז נמוך של חנקן במי האגם. על דפנות האגם צומחים מושבות של טחבי עלים עד לעומק של 120 מטרים. מושבות של חיידקים צמחו על קרקעית האגם סביב שני אזורים של פעילות הידרותרמית.[4]
דגים לא שכנו במקור באגם. בין 1888 ל-1941 הובאו למי האגם שישה מיני דגים, שמתוכם שרדו במי האגם שני מינים: טרוטת עין-הקשת, ואלתית אדומה. הדיג באגם מותר, ויותר מכך, שירות הפארקים הלאומיים מעודד דיג מכיוון שמדובר במינים שאינם מקומיים.[7]
אקלים
האקלים בקרייטר לייק הוא תת-אלפיני, המסווג כ-Dsc, סוג נדיר במיוחד של אקלים מושלג-ממוזג קר על פי שיטת קפן. בשל הגובה הרב בו מצוי האגם, ובשל ההשפעה החזקה בקיץ של הרמה הברומטרית הקבועה מעל צפון האוקיינוס השקט (North Pacific High), המשפיעה בכל אורגון. בקיץ לכן, מזג האוויר נוח ויבש. החורפים לעומת זאת, קרים מאוד בשל ההשפעה של השקע העונתי העמוק המכונה "השקע הברומטרי של האלאוטים" (Aleutian Low), הנודד דרומה בתקופת החורף. כמות השלג הממוצעת היורדת על קרייטר לייק מגיעה ל-12.5 מטרים בשנה. השלג אינו מפשיר עד אמצע יולי, ומאפשר היווצרות קרחונים על ההרים הסמוכים. בחורף 1949–1950 ירדו על האגם 22.5 מטרים שלג. הכמות היומית הגדולה ביותר של שלג, קרוב למטר, ירדה על האגם ב-28 בפברואר 1971. אפילו בחודשים יוני וספטמבר יכולות להתחולל סופות שלגים, שבהן ירדו בעבר 51 סנטימטרים של שלג. כפור נוצר גם בקיץ. הטמפרטורות יכולות לרדת מתחת לנקודת הקיפאון בין ה-19 באוגוסט ל-7 ביולי. שלג בכמות בת מדידה (20 מ"מ ומעלה) יכול לרדת בין ה-1 באוקטובר ל-15 ביוני.
הר מזאמה הוא הר געש שכבתי שהתמוטט השוכן ברכס קסקייד, חלק מהקשת הגעשית של הקסקייד - קשת געשית המשתרעת מצפון קליפורניה בארצות הברית ועד לדרום מערב קולומביה הבריטית בקנדה. ההר נבנה בהדרגה מקילוחי לבה שהרכבה השתנה מאנדזיט לדקיט ואחר-כך לריודקיט במהלך תקופה של כ-400,000 שנים. הקלדרה שבה שוכן כיום קרייטר לייק נוצרה בעקבות התפרצות געשית עזה בשנת 5,677 לפנה"ס (150± שנים).[1] בהתפרצות נפלטו מתא המאגמה של הר מזאמה בין 46 ל-58 קילומטרים מעוקבים של מאגמה ריודקטית שהפכו לכ-100 קילומטרים מעוקבים של טפרה (המאגמה דחוסה יותר עקב הלחץ העז שמופעל עליה). הייתה זו התפרצות מדרגה 7 במדד התפרצות געשית. במקביל שקע כל החלק המרכזי של ההר, שגובהו לפני האירוע מוערך ב-3,700 מטרים, לתוך תא המאגמה שהתרוקן. מאז כל ההתפרצויות בהר מזאמה מוגבלות לקלדרה.[8]
האי ויזארד באגם
ההתפרצויות שהתרחשו אחר-כך יצרו כמה מבנים געשיים על קרקעית הקלדרה: בשלב ראשון נוצרה "הבימה המרכזית" (central platform) מקילוחי לבה אנדזיטית שהתמצקו ויצרו בימה בגובה של 365 מטרים מעל קרקעית הקלדרה. התפרצויות מאוחרות יותר יצרו את מבני האי ויזארד (Wizard Island), חרוט מריאם (Merriam Cone), ומבנים געשיים אחרים, קטנים יותר, כולל כיפת ריודקיט שנבנתה על גבי הבימה המרכזית. מכל המבנים הללו, רק האי ויזארד מבצבץ מעל פני המים והמבנים האחרים, התת-מימיים, נתגלו בסריקת סונאר. משקעים וחומר מפורר ממפולות אדמה גם הם מכסים את קרקעית הקלדרה.[9]
בסופו של דבר הקלדרה התקררה, ואפשרה לגשמים ולשלגים להצטבר ובסופו של דבר ליצור אגם. מפולות אדמה משפת הקלדרה יצרו אחר-כך מניפות חומר מפורר ומשקעים מזרמי עכירות על קרקעית האגם. פומורולות ומעיינות חמים פעילים היו תופעות נפוצות במהלך תקופה זו. לאחר זמן מה התייצבו מדרונות שפת הקלדרה פחות או יותר. נחלים שיקמו את מערכת הניקוז ההיקפית על ההר, ויערות עבותים החלו לכסות את הנוף הצחיח לאחר ההתפרצות. משערים כי נדרשו כ-720 שנים עד שהאגם הגיע לעומקו הנוכחי (594 מטרים). ברוב התקופה היה האקלים גשום פחות מאשר כיום.[10]
פעילות הידרותרמית עדיין מתרחשת בקרקעית האגם, עובדה המעידה על האפשרות שהר מזאמה יתפרץ שוב בזמן כלשהו בעתיד.[11]
היסטוריה אנושית
פרהיסטוריה
משערים כי אבותיהם הקדמונים של הילידים המקומיים בני עם הקלאמת (Klamath) חזו בהתפרצות הר הגעש, שכן המיתולוגיה של עם זה מספרת כי בהר התגורר אל השאול לאו (Llao) וכי הוא נלחם באל השמים סקל (Skell) (שהתגורר על פי האגדה בהר שסטה, כ-160 קילומטרים דרומה). במהלך הקרב הבריקו ברקים, רעמו רעמים וזרמו נהרות של לבה שקברו כפרים של בני קלאמת. בשיאו של הקרב התמוטט ההר וקבר את לאו מתחתיו. מאז לא שב לאו להפחיד את האנשים ולהרוס את בתיהם. ואף שבמקום הופיע אגם יפה ושליו האמינו בני הקלאמת כי האגם הוא מקום קדוש ורק מי שניחן בכוחות מיוחדים יכול להביט על מקום הקרב הקדוש של האלים מבלי להיענש.
בני הקלאמת השתמשו בקרייטר לייק למסעי חזון (באנגלית vision quests, טקס חניכה שבו החניך מתבודד במקום מרוחק במשך כמה ימים במטרה למצוא את ייעודו), שכללו טיפוס על קירות הקלדרה ומשימות מסוכנות אחרות. בני השבט העריצו את אלו שהצליחו במשימות אלו כבעלי כוחות רוחניים מיוחדים.[12][13]
היסטוריה מודרנית
ויליאם גלדסטון סטיל, "אבי קרייטר לייק"
ב-1853 הגיעו הלבנים הראשונים אל ההר. הייתה זו משלחת של מחפשי זהב שמומנה על ידי ג'ון וסלי הילמן (John Wesley Hillman), צעיר בן 21, שצבר רכוש בשדות הזהב של קליפורניה. המשלחת חזרה בידיים ריקות, אבל חבריה דיווחו על גילוי אגם שמימיו בצבע כחול עמוק, שאותו הילמן כינה "אגם כחול עמוק". מכיוון שהמקום היה מרוחק ולא נתגלה בו זהב, נשכחה התגלית. תשע שנים אחר-כך, ב-1862, הגיעה משלחת מחפשי זהב נוספת לאגם, ומנהיגה שונסי ניי (Chauncy Nye) פרסם לראשונה בכתב עת מקומי את התגלית, אותה כינה "אגם כחול".
ב-1863, בעקבות התפרצות מעשי איבה בין מתיישבים לבנים לבין בני קלאמת, הקים צבא ארצות הברית את מצודת פורט קלאמת כ-12 קילומטרים דרומית-מזרחית לגבול הפארק הלאומי של ימינו. על מנת להעביר אספקה למצודה נסללה דרך מהיישוב פרוספקט (Prospect) בעמק הנהר רוג. ב-1 באוגוסט 1865 "נתגלה" האגם שוב, והפעם על ידי שני ציידים שנשכרו לשמור על העובדים. אחד מהם היה לאדם הלבן הראשון שירד עד לחוף האגם. השניים הציעו לאגם את השם "האגם המלכותי" (Lake Majesty).
ב-1869 ביקרה באתר משלחת מהעיירה ג'קסונוויל (Jacksonville) באורגון, בראשות עורך העיתון ג'ים סאטון (Jim Sutton). חברי המשלחת בנו סירה מקנבס והפליגו לאי ויזארד וחקרו אותו. בשובו כתב סאטון מאמר על האגם בעיתונו, "אורגון סנטינל" (Oregon Sentinel). במקום להשתמש בשם "האגם המלכותי" כינה סטון את האגם "קרייטר לייק", כלומר "אגם הלוע", השם שנתקבע בסופו של דבר כשמו של האגם.
בשנים 1869–1918 הקדיש ויליאם גלדסטון סטיל (William Gladstone Steel; 1854-1934), עיתונאי וחובב טבע, את כל מרצו וחלק נכבד מהונו במטרה להבטיח מעמד של פארק לאומי לאתר. הוא השתתף בסקרים מדעיים שנערכו במקום, בהם הסקר שביצע הגאולוג קלרנס דטון ב-1886 מטעם סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית ושבה נמדד עומק האגם באמצעות צינור ומיתר פסנתר. משלחת דטון הגיעה לתוצאה של 608 מטרים, קרוב מאוד למדידות של ימינו (594 מטרים) שהשתמשו בסונאר. חלק גדול מהמקומות לאורך האגם קרויים בשמות שכינה אותם סטיל: האי ויזארד, סלע לאו וכו'. שתדלנותו השתלמה, וב-22 במאי 1902 חתם נשיא ארצות הבריתתאודור רוזוולט על החוק שהעניק לקרייטר לייק מעמד של פארק לאומי. פעילותו של סטיל נמשכה גם אחר-כך והודות למאמציו נפתחה אכסניה במקום ב-1915 והושלמה ב-1918 הדרך המקיפה את שולי הקלדרה.[14] בשל פעילותו זו כונה סטיל "אבי קרייטר לייק".[15]
הנצחות
מאז 2002 מוצג קרייטר לייק על אחד הדגמים של לוחיות הרישוי של מכוניות במדינת אורגון.
Fire Mountains of the West: The Cascade and Mono Lake Volcanoes, Stephen L. Harris, (Mountain Press Publishing Company, Missoula; 1988) ISBN 0-87842-220-X
Geology of National Parks: Fifth Edition, Ann G. Harris, Esther Tuttle, Sherwood D. Tuttle, (Iowa, Kendall/Hunt Publishing; 1997) ISBN 0-7872-5353-7
Eruptive history and geochronology of Mount Mazama and the Crater Lake region, Oregon, Charles R. Bacon and Marvin A. Lanphere, Geological Society of American Bulletin v. 118, pp. 1331–1359 (2006) doi:10.1130/B25906.1
Oregon, Moon Handbooks, Judy Jewell, W. C. McRae, (Avalon Travel, Berkeley; 2012, 9th edition) ISBN 978-1-59880-885-8
.jpg)
