לשפה היו שלושה ניבים מרכזיים: ניב חצי האי קרים הנקרא על ידי הקראים בעברית "לשון טטר", ניב וילנה-טרקאי (הידועה גם בשם טרוקי) וניב לוצק-האליץ' הנקראים בעברית בפי מחברים קראים שונים בשם "לשון קדר" על שם קדר, בנו של ישמעאל הנחשב לאב קדום של הנוודים באורדת הזהב ששם הייתה נפוצה שפה דומה.
ניב קרים זהה כמעט לשפה הטטרית הקרימית הספרותית וההבדלים הם בעיקר במילים השאולות מעברית. בימינו נכחד ניב זה.
הניב הליטאי מדובר בעיקר בערים טרקאי ווילנה בידי קהילת דוברים קטנה. טראקאי היא בירת ליטא לשעבר, ולפי מסורת קראית מקומית
[1][2] הקראים המזרח-אירופים הובאו לשם מאזור חצי-האי קרים על ידי הדוכס ויטאוטס בשנים 1397–1398, כדי להגן על המצודה בעיר.
במשך מאות שנים שימשה כשפה מדוברת ובמאה ה-17 הפכה לשפה כתובה, תוך שימוש באלפבית עברי. אולם בראשית המאה ה-20, בתקופת השלטון הסובייטי אומץ הכתב הקרילי ככתבה העיקרי. לאחר עצמאות ליטא ב-1991 ניב טרקאי המדובר בליטא נכתב באותיות לטיניות, כליטאית עצמה.
מחברים קראים שונים תרגמו חיבורים שנכתבו בעברית כ"אגרת תשועת ישראל" לשפה זאת. וכמו כן, בסידורי תפילה קראים שהודפסו במזרח אירופה מופיעים תרגומי חלקים מהתפילה לשפה.
חרף מספר הדוברים המועט לשפה, ישנו סיכוי כי היא תשרוד הודות לתמיכה רשמית של השלטונות הליטאים ושל העניין שהשפה יוצרת ובעקבות המאמצים לשימורה ולהחייאתה.
החל מראשית המאה ה-20, טענו מספר בלשנים ששפה זאת התפתחה משפה שדוברה על ידי הכוזרים, והשתמשו בטענות אלה כדי לבסס את תאוריית המוצא הכוזרי של הקראים במזרח אירופה. למחקר השפה הייתה השפעה מכרעת על התנועה הלאומית של קראי מזרח אירופה, וחוקרים קראים כשראיה שפשל השתמשו בטענות בלשניות על מנת להראות קשר בין קראי מזרח אירופה לשבטים הטורקיים ואת היותם קבוצה אתנית נפרדת מהיהודים ומשאר הקראים.
