קומה נשוי לאדריכלית סאטוקו שינהורה, ולהם בן אחד, טאיצ'י, אדריכל גם הוא.
קריירה
קומה נולד בשנת 1954 בעיר קנאגאווה. בשנת 1979 סיים את לימודי האדריכלות באוניברסיטת טוקיו. לאחר סיום לימודיו הועסק מספר שנים במשרדים מקומיים, ובשנת 1985 עבר לניו יורק ושימש כחוקר אורח באוניברסיטת קולומביה.
במשך השנים לימד קומה באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין ובאוניברסיטת קיו. בשנת 1990 פתח את משרדו "קנגו קומה ושות'". בשנת 2008 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה של הארכיטקטורה מאוניברסיטת קיו. בשנת 2009 החל ללמד באוניברסיטת טוקיו, שם הקים מעבדת מחקר הנקראת על שמו, במעבדה מתבצעים מחקרים בנושאי ארכיטקטורה, עיצוב, אורבניזם, ועוד. קומה שימש שם כפרופסור עד לשנת 2020.[2]
המטרה המוצהרת של קומה היא לחקור ולשחזר מסורות בנייה יפניות ולהתאימן לבנייה של המאה ה-21. בחיבוריו קומה קורא לארכיטקטורה של יחסים ודיאלוג המכבדים את הסביבה והמקום ולא משתלטים עליהם.
קומה מתאר את גישתו "אפשר לומר שהמטרה שלי היא 'להחזיר את המקום'. המקום הוא תוצאה של הטבע והזמן; זה ההיבט החשוב ביותר. אני חושב שהארכיטקטורה שלי היא סוג של מסגרת של הטבע. בעזרתו נוכל לחוות את הטבע בצורה מעמיקה ואינטימית יותר. שקיפות היא מאפיין של האדריכלות היפנית; אני מנסה להשתמש בחומרים קלים וטבעיים כדי לקבל סוג חדש של שקיפות".[3]
לדוגמה כאשר קומה מתכנן שימוש באבן הוא אינו נוטה לעצבו בצורה מוצקה וכבדה כמצופה מחומר כה נוקשה, אלא מאתגר את האבן באמצעים טכנולוגים חדישים על מנת לקבל תופעה אחרת של האבן, רכה וקלילה יותר. קומה גם מרבה ליצור מניפולציות של האור במפגש עם החומר מה שמחבר את החלל הבנוי למקום, כלשונו.
באצטדיון שתכנן קומה העצים משמשים כמרכיב עיקרי במבנה. העץ כולו הובא מיפן על מנת להפחית את ההשפעה הסביבתית. רבים מאלמנטי העץ מורכבים בצורה מודולרית וניתן להחליף את האלמנט כאשר העץ מתבלה. בהתאם למסורת יפנית בה למספר 47 יש משמעות, העץ הובא מ־47 מחוזות יפן. כך גם גובה המבנה הוא 47 מטרים. לדברי קומה אלמנטים רבים במבנה נבנו בהשראת מקדש הוריו-ג'י.[4][5]
המבנה אשר דומה בצורתו לחרטום של ספינה העוגנת על המים מחופה במאות לוחות בטון המדמים את הסלעים של קו החוף הסקוטי, ויוצרים דפוסי צל שונים לאורך היום.[6]
מרכז תיירות ותרבות אסקוסה (2012)
מרכז תיירות ותרבות אסקוסה
קומה תכנן את המבנה כ"ערימה של מבני עץ יפנים מסורתיים שנערמו זה על גבי זה". כל קומה בנפרד מזכירה בצורתה מבנה יפני מסורתי אך עם פרשנות עכשווית. שלד הבניין הוא מפלדה אך החלק החיצוני מבליט את העץ. רפפות העץ ניצבים במאונך אל מנת להדגיש את המישורים של הגגות והרצפות. אופן הההנחה של הבתים אחד על גבי השני בזוויות יצר חללים מפתיעים בין הקומות, השונים מאדריכלות השכבות הקונבנציונלית. קומה השתמש בחללים הללו עבור כל חדרי המכונות והציוד הטכני. "אנחנו רגילים מדי לרעיון שהרצפות צריכות להיות שטוחות, אבל אני מקווה שהצלחתי לעורר אנשים לחשוב מחדש על היחסים בין בניינים ורצפות" אמר קומה.[7]
