ב-1903 היא שיחקה ב-People's Music Hall, שם עשתה לה שם בשירים כמו "די דאמע פון בראדוויי" ו"ליבע מיינע". ב-1909 היא עברה לתיאטרון טאליה (Thalia), שם היה בעלה בועז יונג שותף לניהול יחד עם דוד קסלר. שם היא שיחקה לראשונה במחזות רציניים, למשל גילמה את תפקיד ציפעניו במחזה "גאט, מענטש און טייוול" ('אלוהים, אדם ושטן') מאת יעקב גורדין ואת צילה במחזה "קרייצער סאנאטא" ('סונאטת קרויצר') מאת גורדין, על פי טולסטוי. במחזה "דאס יידישע הארץ" היא שרה קופלט שכתב עבורה זיגמונד מוגולסקו. היא שיחקה במחזה "די ביגאמיסטן" (זיין ווייבס מאן) ובמחזה "אלרייטניקעס" מאת אברהם שמ"ר בלונדון ב-1911 ואחרי כן בלודז' ב"גרויס טעאטער" וב"עליסעאום טעאטער" בוורשה.
הצלחתה עודדה את הזוג לחזור לוורשה, שם היא כיכבה במחזה של אנשל שור ויוסף רומשינסקי "דאס מיידל פון דער וועסט, אדער, די אמעריקאנערין" ('הנערה מן המערב, או, האמריקאית'). המחזה משך גם קהל לא-יהודי ויהודים מתבוללים. ב-1915 הופיעה בתפקיד במחזה של בועז יונג "דזשייקעלע בלאפער" (ג'קלה הבלפן) באודסה. תפקיד זה הזניק את הפופולריות שלה. אחרי חזרה לאמריקה בין השנים 1920 ו-1932 היא נדדה בעולם: ברית המועצות, פולין, ארגנטינה, ברזילארצות הברית, שוב פולין, לונדון, מקסיקו וקובה.
חייה הבוגרים
בשנת 1934, בשיא השפל הגדול בארצות הברית, חזרה יונג לברית המועצות בלי בעלה ובתה. היא לא ראתה עתיד לעצמה כשחקנית ולתיאטרון היידיש בכלל בארצות הברית.[3] היא קיבלה אזרחות סובייטית וחייתה את שארית חייה במוסקבה. בברית המועצות הקימה להקה שהצליחה למדי. בתקופת מלחמת העולם השנייה היא נשלחה מטעם המדינה למסע הופעות בקזכסטן ואוזבקיסטן.
לקריאה נוספת
בועז יאָנג, מיין לעבן אין טעאטער. ניו יארק: איקוף, 1950. ('חיי בתיאטרון')
