הקולנוע הפלסטיני הוא קולנוע לאומי אשר מציג את סיפור העם הפלסטיני ונוצר על ידי יוצרים פלסטינים. קולנוע זה מספר את ההיסטוריה הפלסטינית כסיפור לאומי אך גם כסיפור אישי אשר מציג את חיי היומיום של הפלסטינים לצד המאורעות ההיסטוריים.

הקולנוע הפלסטיני הוא חלק מהקולנוע הערבי (אנ'), ומחולק ל-4 תקופות פעילות אשר קשורות קשר ישיר למאורעות ההיסטוריים והפוליטיים אשר התקיימו באותן השנים.

ב-1935 צילם אבראהים חסן סירחאן סרט בן 20 דקות שתיעד את הביקור שערך המלך סעוד בירושלים וביפו. סרט זה נחשב לסרט הפלסטיני הראשון^[1]. מהסרטים שנוצרו בין השנים 1935–1948 לא נותר זכר וניתן לדעת על קיומם על פי עדויות בלבד. התקופה אשר נחשבת "התקופה השנייה" בין השנים 1948–1967 נקראת גם "תקופת הדממה" ובה לא נוצר כמעט קולנוע פלסטיני. התקופה השלישית בשנים 1968–1982 החלה לאחר הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ורצועת עזה. הקולנוע הפלסטיני נוצר בתקופה זו בגלות, בעיקר בלבנון, לשם עברו יוצרי הקולנוע עם עזיבת אנשי אש"ף את ירדן ב-1970. יוצרי הקולנוע בתקופה זו פעלו תחת חסות הממסד (אש"ף וארגונים שונים). תקופה זו הסתיימה ב-1982 כאשר עזבו אנשי אש"ף את ביירות בעקבות הפלישה של ישראל ללבנון. באותן שנים הגופים המפיקים היו לסירוגין: "המוסד לקולנוע", "יחידת סרטי פלסטין" ו"המחלקה לתרבות" של אש"ף. התקופה הרביעית אשר מתקיימת מ-1982 ועד היום מתאפיינת בקולנוע של יוזמות אינדיוידואליות. בשנים אלו המאבק הפלסטיני החריף ופרצו האינתיפאדה הראשונה והשנייה. הקולנוענים הפלסטינים (בישראל ומחוצה לה) נאלצו למצוא תמיכה ומקורות מימון, אך נהנו מחופש יצירתי ועצמאות יחסית בנוגע לתסריטים ולעלילה. כך נוצר קולנוע עצמאי, פורץ גבולות אשר זוכה להכרה ויוקרה בזירה הבינלאומית.

כמו ברוב ארצות ערב, גם הפלסטינים התוודאו לקולנוע בשנות העשרים של המאה ה-20. בשנות ה-30 הוקמו בתי קולנוע בערים הפלסטיניות הגדולות וב-1929 חוקק חוק מנדטורי מיוחד "פקודת סרטי הראינוע" שהעניק לשלטונות המנדט סמכות להגביל את הקרנתם של סרטים מסוימים. לוח ההקרנות כוון בעיקר לקהל הערבי וכלל לרוב סרטים מצריים. אחד מהיוצרים היחידים של תקופה זו הוא אבראהים חסן סירחאן. אבראהים חסן סירחאן קנה בתל אביב תמורת 50 לירות את המצלמה הידנית שבעזרתה תיעד את ביקור המלך סעוד בארץ ב-1935. הוא קרא ספרים על צילומים ועדשות וכך ידע כיצד להשתמש במצלמה. הסרט היה אילם, ובמעמד הקרנתו (בחגיגות "נובי רובין") הוא השמיע תקליט ברקע כדי שאיש לא ירגיש שהסרט אילם. אל סירחאן הצטרף ג'מאל אלאספר שצילם את הסרט, ושניהם נחשבים למייסדי הקולנוע הפלסטיני שלפני 1948. לאחר מכן הם הפיקו סרט נוסף שנקרא "חלומות שהתגשמו" באורך 45 דקות. ב-1945 הקים סירחאן ביחד עם אחמד חלמי אלכילאני (שלמד קולנוע בקהיר) את חברת ההפקה "חברת הסרטים הערבית". במסגרת חברת ההפקה הם עבדו על סרטים בשם "ליל חג" ו"סערה בתוך הבית", ופרויקטים נוספים, אך לא ברור אם הגיעו לידי סיום.

התקופה השנייה מכונה "תקופת הדממה"^[1]. לאחר 1948 חדלה הקהיל הערבית להתקיים כישות חברתית ופוליטית, יותר מ-350 כפרים ושכונות עירוניות נמחקו ומחצית מהאוכלוסייה הערבית הפלסטינית נעקרה מביתה והפכה לפליטים. פעילותו של הקולנוע שנזקק לתשתיות צוותים ומימון נעצרה לשני עשורים, כמעט באופן מוחלט.

תקופה זו החלה בעקבות המפלה הערבית במלחמת ששת הימים ("הנכסה"). ב-1969 בעקבות תוכנית השלום של מזכיר המדינה האמריקני רוג'רס, יצאו הפלסטינים להפגין ברחובות, לאות התנגדות לתוכנית שלדבריהם התעלמה מאש"ף ומהעם הפלסטיני. תיעוד הפגנות אלו, היווה את החומר לסרט הראשון של התקופה שלישית שנקרא "לא לפתרון בדרכי שלום" (1968). הסרט באורך 20 דקות, נוצר בעבודת צוות משותפת של מוסטפא אבו עלי, האני ג'והריה וסלאח אבו הנוד. קבוצה זו עברה ללבנון, וב-1971 הפיקו סרט תיעודי שני בשם "ברוח ובדם" (1971) שתיאר את מאורעות "ספטמבר השחור" וצולם במהלך הקרבות. במהלך התקופה השלישית נוצרו יותר משישים סרטים פלסטיניים תיעודים. הסרט העלילתי היחיד שנוצר התקופה זו הוא "השיבה לחיפה" (1982) של הבמאי קאסם חוול. הסרט הופק על ידי קבוצה שהייתה קשורה לחזית העממית לשחרור פלסטין. בתקופה זו כל אחד מהארגונים הפלסטיניים הקים גוף הפקה משלו. בנוסף לגוף המרכזי – "מדור הקולנוע" של אש"ף – הקימה החזית הדמוקרטית את "הוועדה לאומנות", והחזית העממית את "הוועדה האומנותית". בתקופה זו פרח הקולנוע הפלסטיני והיו לו מטרות חשובות: תיעוד המאבק, הסברה של עמדות הפלסטינים, תיעוד החיים של העם הפלסטיני והפצת דימוי הפלסטיני החדש (לוחם במקום פליט). הקולנוע הפלסטיני כונה "הקולנוע של המהפכה הפלסטינית" והיוצרים ראו את עצמם כחלק אינטגרלי מהמהפכה שהתנהלה במתכונת של מלחמת עם. בתקופה זו הארגונים ראו את הפוטנציאל ההסברתי של המדיה, אך פעלו בנפרד (כולל הארגונים השוליים ביותר) ושמו לרוב את הערך ההסברתי בראש סדר העדיפויות, ולא את הערך התרבותי שגלום בו. עד 1982 נוצרו כ-60 סרטים ופרט לאחד מהם כולם היו דוקומנטריים, והגיעו להקרנות בפסטיבלים שונים (פסטיבל לייפציג לסרטים תיעודיים בגרמניה, פסטיבל בגדאד לסרטי פלסטין, ופסטיבל הסרטים קרתגו).

שנות ה-80 וה-90 היו שנים סוערות במיוחד בהיסטוריה של העם הפלסטיני: תקופה של הישגים וכשלונות פוליטיים, ושנות שיא במאבק לעצמאות. בתקופה זו הקולנוע נדחק לשולי סדר היום במאבק הפלסטיני, ונעדרו מנגנונים לעידוד הקולנוע והטלוויזיה ברשות הפלסטינית. את מקומם מילאו גופים חיצוניים כמו חברות הפקה מאירופה, ארצות הברית וישראל. על אף הקשיים, נוצרו סרטים פלסטינים בתקופה זו שאף זכו להקרה בינלאומית. הסרט הראשון בתקופה הרביעית היה סרטו של מישל ח׳לייפי "זיכרון פורה". הקולנוע שנוצר בתקופה זה זכה לשמות "הקולנוע העצמאי", "הקולנוע הפלסטיני מהאדמה הכבושה", "הקולנוע הפוסט מהפכני" או "הקולנוע האינדיבידואלי". כל השמות מתייחסים לאופיו של הקולנוע שהתפתח והצליח ללא תמיכה ממוסדות ציבוריים או ממוסדות הפקה פלסטיניים. מאפיין נוסף של תקופה זו הוא שהבמאים הבולטים הוכשרו במוסדות שונים ברחבי העולם. העבודה על סרט באותן שנים נפרשה על זמן רב מאחר שהם פעלו בחברה שבה חסרים תנאים בסיסיים לקיומו של קולנוע: היעדר מוסדות לאומיים לקידום הקולנוע, גופי הפקה, חברות ציוד, מעבדות צילום, צוותים מוכשרים ומוסדות למידה. קולנוען פלסטיני שרוצה להפיק סרט יצטרך להיעזר בצוותים זרים. עם זאת הכניסה של מצלמות איכותיות קטנות והטכנולוגיה החדשה מאפשרת להפיק סרטים איכותיים בתקציבים נמוכים. רוב התקציבים מגיעים ממימון בינלאומי, כשרק סרט פלסטיני אחד – "חתונתה של רנא" משנת 2002 – זכה למימון כמעט מלא.

הסרט משנת 1935 המתעד את הביקור שערך המלך סעוד בירושלים וביפו, הנחשב לסרט הפלסטיני הראשון, הוקרן בפסטיבל שנערך בנבי רובין.

בתחילת המאה ה-20 הוקמו מספר בתי קולנוע בערים פלסטיניות, בהם קולנוע אלהמברה ביפו וסינמה ג'נין בג'נין, והוקרנו בהם גם סרטים פלסטיניים.

בערים רבות בעולם נערך מדי שנה פסטיבל סרטים פלסטיניים, בין השאר בטורונטו, בוסטון, בואנוס איירס, שיקגו, וושינגטון, לונדון, מדריד, סנטיאגו דה צ'ילה וברצלונה. כמו כן, מספר פעמים נערך ברמאללה פסטיבל סרטים בינלאומי, בו הוצגו מטבע הדברים גם סרטים פלסטיניים.

באוקטובר 2021 הוסיפה רשת נטפליקס קטגוריית צפייה חדשה בשם ״סיפורים פלסטיניים״, ובה סרטים תיעודיים, סרטים קצרים וסרטים באורך מלא^[2][3].

ערך מורחב – אליה סולימאן

נולד בנצרת ב-1960. אחד הבמאים המוערכים והמשפיעים ביותר בקולנוע הפלסטיני. זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. ידוע בשל הטטרלוגיה שביים בה הוא מגלם את בן דמותו השתקן "ES": "כרוניקה של היעלמות" (1996) "התערבות אלוהית"(2002), "הזמן שנותר" (2009), "כנראה שזה גן עדן" (2019).

ערך מורחב – רשיד משהראווי

ערך מורחב – מישל ח'לייפי

ערך מורחב – עלי נאסר

ערך מורחב – האני אבו אסעד

ערך מורחב – תאופיק אבו ואיל

נולד בשנת 1976 באום אל-פחם ולמד בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. זוכה פרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2021.

נולד בירושלים ב-1961 למשפחת פליטים. עשה תואר ראשון באוניברסיטת ביר זית. ונסע ב-1985 לארצות הברית ללמוד תואר שני באוניברסיטת ניו יורק. עם שובו ב-1994 החל ליצור סרטים. סרטו הראשון "המפה הפרטית שלי" מ-1998 בוחן את עולמו של בן דור שני לפליטים. בסרטו "עלי וחבריו" מ-1999 א-זוביידי חוזר למחנה והפעם הוא חוקר את עולמם של בני הדור השלישי שגדלו בו.

במאי דוקומנטרי. נולד ב-1960 בכפר משהד הסמוך לנצרת. חסן יצר את סרטו החשוב הראשון "אסתקלאל" (1994) שבו בדק כיצד חוגגים הפלסטינים בישראל את יום העצמאות. סרטו השני "יסמין" (1996) עוסק במעמדה של האישה במשפחה ובחברה הפלסטינית. בסרטו "אוסטורה" (1998) עקב נזאר חסן אחר גורלם של בני משפחה מן הכפר ספוריה שליד נצרת, איפה שהיום הוקם היישוב היהודי ציפורי.

נולדה ברבת עמון ב-1959. בת למשפחה ענפה ועתיקת יומין שמוצאה משכם. למדה צילום במחלקת הקולנוע של סן פרנסיסקו, ולאחר הלימודים עברה ללבנון ונשאה לז׳אן שמעון, קולנוען לבנוני שפעל בביירות. מסרי ושמעון ביימו והפיקו מספר סרטים ביניהם "מתחת להריסות" (1983), "הדור של המלחמה" (1986), ו"חלומות מושעים" (1992). סרטה האישי הראשון "ילדי הר האש" (1990) עוסק בבעיות הנפשיות והחברתיות של ילדי שכם בתקופת האינתיפאדה הראשונה. לאחר מכן הפיקה את "חנאן עשראווי: אישה בעידן עימות" (1995), "ילדי שאתילא" (1999), ואת "גבולות של חלומות ופחדים" (2001).

ערך מורחב – עזה אל-חסן

נולדה ב-1971 ברבת עמון. אביה היה אחד ממנהיגיה ההיסטוריים של תנועת הפת"ח. היא גדלה בביירות ולמדה בסקוטלנד. לאחר הסכמי אוסלו השתקעה ברמאללה. הפיקה סרטים בתקציבים דלים במיוחד ואף צילמה את חלקם בעצמה ללא צוות נוסף. סרטאה "קושאן מוסא" (1998) עוסק בהתנחלויות ואילו הסרטים "נשים מדברות" (1996) ו"היא הסינבד" (1999) עוסקים בנשים בכפרים הפלסטיניים. הסרט "זמן חדשות" (2001) עוסק באינתיפאדה השנייה. סרטה "תמונות נשכחות" (2004) הוא סרט מסע בעקבות ארכיון הסרטים הפלסטיני שנעלם בביירות לאחר עזיבת אש"ף ב-1982.

• נורית גרץ וג'ורג' ח'לייפי, נוף בערפל: המרחב והזיכרון ההיסטורי בקולנוע הפלסטיני, תל אביב: עם עובד, 2006

• אתר האינטרנט הרשמי של קולנוע פלסטיני

• מקורות על הקולנוע הפלסטיני, Dreams of a Nation, אוניברסיטת קולומביה
• נירית אנדרמן, מדוע עוזבים הכישרונות הגדולים של הקולנוע הפלסטיני את ישראל?, באתר הארץ, 22 באפריל 2021