קולו נבנתה במאה ה-13 על מעבר-הנהר ורטה, וזכתה במעמד של עיר ב-1362. המקורות המהימנים הראשונים מראים כי יהודים התיישבו בעיר במאה ה-16. ב-1564 נתן המלך ליהודי קולו זכות-ישיבה בעיר, וב-1571 זכויותיהם עוגנו בחוזה, לפיו התחייבו התושבים הנוצרים, תמורת מס-שנתי לקופת-העיר, להגן על היהודים מפני תקיפה. במפקד ב-1764/65 נמנו בקולו 65 בתי-אב יהודיים.
מקורות הפרנסה העיקריים של יהודי קולו החל מהמאה ה-16 היו מלאכה ומסחר, אך במאה ה-19 החלו רבים לעסוק בתעשייה, בפרט בתעשיית הטקסטיל. הם הסתייעו בשלושה בנקים ובשתי קופות גמ"ח של האיגודים המקצועיים. כמו כן פעלו בעיר חברות צדקה וסעד מסורתיות. ילדי הקהילה למדו בשני בתי ספר עבריים, אחד מהם של רשת "יבנה", ובגני ילדים עבריים. בתחום החינוך והתרבות פעלו בעיקר המפלגות הציוניות.
בין רבני קולו במאה ה-19 בלט רבי מאיר אוירבך (1813- 1878), שנתמנה כרבה של קולו ב-1846. עלה לירושלים ב-1859 ושימש בה רב ראשי לעדה האשכנזית.
בין שתי מלחמות העולם חיו בקולו כ-6,000 יהודים – כמעט מחצית אוכלוסייתה. לפני מלחמת העולם עזבו את קולו כמה מאות יהודים, חלקם עלו לארץ ישראל.
הנאצים כבשו את קולו ב-18 בספטמבר 1939 וכבר למחרת הם רצחו כמה יהודים והחלו לגייס יהודים לעבודת כפייה ב-20 בספטמבר 1939 שרפו הגרמנים את בית הכנסת והטילו כופר על היהודים. באוקטובר 1939 הצטוו כל הגברים היהודים בני 14 ומעלה לעבוד בעבודת כפייה במפעלים של הגרמנים ואצל המשטרה הגרמנית. היהודים נצטוו בתחילה לשאת סרט צהוב על זרוע שמאל, ולאחר מכן – טלאי צהוב בצורת מגן דוד על החזה ועל הגב. נאסר עליהם לבוא במגע עם הנוצרים ולקנות בחנויותיהם ורוב כספם הוחרם.
בנובמבר 1939 נרצחו בעיר יהודים אחדים, מאנשי האינטליגנציה ומהעשירים. הוקם יודנרט של 11 חברים, ובראשו עמד פנחס ברנר.
ב-10 בדצמבר 1939 רוכזו 1,139 יהודים, ולאחר שהוחזקו בבידוד יותר משבוע גורשו מהעיר לאיזביצה קויאווסקה שבגנרלגוברנמן. רכושם נמסר לגרמנים. רבים מהמגורשים לאיזביצה מתו מרעב וממחלות.
ב-2 באוקטובר 1940 גורשו 150 משפחות יהודיות מהעיר לגטאות כפריים שהוקמו בכפרים בוגאי ונוביני ברדובסקיה. מקצת המגורשים שולחו בנובמבר 1941 למחנה העבודה באינוברוצלב (Inowroclaw), והיתר שולחו בינואר 1942 למחנה ההשמדה חלמנו. בראשית דצמבר 1940 הוקם הגטו בקולו, והיציאה ממנו נאסרה. רבים מתו כתוצאה מכך ממחלות. בין 19 ל-21 ביוני 1941 שולחו כ-500 גברים מהגטו למחנות עבודה בסביבת פוזנן. באוגוסט 1941 שולחו כ-100 נשים יהודיות מהגטו למחנה עבודה בברסלאו.
בין 8 ל-11 בדצמבר 1941 ריכזו כוחות המשטרה הגרמניים, בפיקודם של גריין (Grein) ושטרק (Stark), את יהודי גטו קולו וגירשו אותם למחנה ההשמדה חלמנו, והיו הראשונים להגיע אליו. לאחר המלחמה שבו לקולו כמה עשרות יהודים, שניצלו ממחנות-הריכוז ומרוסיה. שהייתם במקום הייתה קצרה בגלל האווירה האנטישמית, והם יצאו עד מהרה לערים הגדולות בפולין.
