בצרה הייתה מוקד מסחרי חשוב בשל מיקומה האסטרטגי כעיר נמל. לאורך התקופות העות'מאנית והמנדט הבריטי. יהודי בצרה נהנו משגשוג כלכלי, תוך שהם תורמים תרומה ניכרת למסחר המקומי והבינלאומי. הם עסקו בעיקר בסחר תבלינים, טקסטיל וסחורות נוספות שהועברו דרך נמל בצרה.
בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 החלה להתגבר האנטישמיות בעיראק, ובפרט בעקבות עליית הלאומנות הערבית לאחר הצהרת בלפור. אמנם הפרעות הקשות של ה"פרהוד" בשנת 1941 לא פגעו ישירות בקהילת בצרה, אך הן עוררו פחד וחשש בקרב בני הקהילה.[1]
לאחר קום מדינת ישראל, היחס ליהודים בעיראק הדרדר משמעותית. הוצאות להורג, כמו זו של שפיק עדס – דמות בולטת מיהודי בצרה, והתעמולה האנטי-יהודית הגוברת, הובילו רבים מהקהילה לחשוש לחייהם. מצב זה הוביל לעלייה המונית במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" בין השנים 1950–1951, שבו עזבו כמעט כל יהודי בצרה את עיראק.
חיי הקהילה
קהילת יהודי בצרה התאפיינה בחיים דתיים, תרבותיים וכלכליים עשירים:
דת וחינוך: הקהילה הקימה בתי כנסת ומוסדות חינוך יהודיים, בהם תלמודי תורה ובתי ספר שלימדו עברית, ערבית ולעיתים גם אנגלית. בעיר בצרה לא היו קולג'ים ותלמידים שסיימו את לימודיהם התיכוניים בבצרה המשיכו את לימודיהם הגבוהים בגדאד, רק בשנת 1952, שנת סיום העלייה ההמונית מעיראק, הוקמו קולג'ים בבצרה.[2]
כלכלה: רבים מבני הקהילה עסקו במסחר, תיווך ושילוח בינלאומי, תוך שהם מחזיקים בקשרים עם קהילות יהודיות בהודו ובאירופה.
ציונות: בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בבצרה, שכללה חוגים ללימוד עברית, גיוס תרומות ועידוד עלייה לארץ ישראל. במהלך שנות ה-30 ושנות ה-40, הפעילות התגברה והברחות עולים לישראל הפכו לחלק משמעותי בפעילות הציונית בעיר.
יחסי יהודים ושכניהם
בתקופות מוקדמות יותר התקיימו יחסים של שיתוף פעולה בין יהודי בצרה לשכניהם המוסלמים והנוצרים. עם זאת, היחסים החלו להתערער עם התחזקות הלאומנות הערבית בעיראק. לאחר הקמת מדינת ישראל, רבים מהיהודים הפכו ליעד לרדיפות, מעצרים ונישול רכושם.[3] בשנת 1947, ממשלת עיראק הפכה את העלייה לישראל לבלתי חוקית, ובעקבות עצמאותה של ישראל הכריזה רשמית על תמיכה בציונות כעבירה שדינה מוות. מאות יהודים נעצרו ונידונו למאסר על ניסיון לעזוב את הארץ.[4]
אירועים משמעותיים
ה"פרהוד": אף שלא פגע ישירות בבצרה, הפרעות בבגדד עוררו פחד ותחושת חוסר ביטחון גם בקרב יהודי בצרה.
חוק ויתור האזרחות: בשנת 1950, ממשלת עיראק חוקקה חוק שאפשר ליהודים לעזוב את המדינה בתמורה לוויתור על רכושם. חוק זה הוביל לעלייה מסיבית של יהודי בצרה לישראל, כחלק ממבצע "עזרא ונחמיה". על פי החוק העיראקי, יהודים נאלצו למכור את רכושם ולחסל את עסקיהם לפני שיוכלו לעזוב. בנוסף, כל אדם הורשה לקחת לא יותר מ-140 דולר מהארץ, נאסר להוציא תכשיטים מעיראק וניתן היה לשאת רק 30 קילו של מזוודות.
עלייה לישראל והשפעותיה
העיר בצרה שימשה כמרכז לעלייה בלתי-לגאלית של יהודים מאיראן. מרבית יהודי העיר עלו לישראל. כ-50,000 יהודים נרשמו בחודש אחד, וכעבור חודשיים היו 90,000 ברשימה.[4]במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" בשנים 1950–1951, יהודי בצרה, כמו שאר יהודי עיראק, עלו לישראל. רבים מהם הובאו בטיסות ישירות, אך חלקם עשו את הדרך דרך איראן או נתיבים אחרים. הגירה המונית זו הפתיעה את ממשלת עיראק, שלא ציפתה שמספר המהגרים יעלה על 8,000. היה חשש אמיתי שמוסדות מנהליים המנוהלים על ידי יהודים עלולים לקרוס. מבצע עזרא ונחמיה הסתיים בתחילת 1952, והותיר בעיראק רק כ-6,000 יהודים. רוב הקהילה היהודית בת 2,500 שנה עלתה לישראל. עם הגעתם לישראל, העולים מעיראק נתקלו באתגרים של תהליך הקליטה, שכללו מגורים במעברות, קשיי תעסוקה ופערים תרבותיים בין החברה הישראלית לבין יהודי עיראק.
מורשת
קהילת יהודי בצרה הותירה מורשת עשירה הכוללת מסורת דתית, תרבות וחינוך. בישראל, צאצאי הקהילה שימרו את זיכרון הקהילה באמצעות תיעוד סיפורי העלייה, כתיבת ספרים והקמת תערוכות שונות.
^דוד שגיב, יהדות במפגש הנהריים – קהילת יהודי בצרה 1952-1914, הוצאת כרמל, 2004. (בעברית)
^עבד אלסתאר עדנאן, "תהליך עזרא ונחמיה – תהליך הגירת יהודי עיראק", מגזין לארק לפילוסופיה גיליון 34, מהדורה 17, University of Baghdad - collage of languages
Hebrew department, 2019 (בערבית)