צילום תת-מימי (באנגלית: Underwater photography) הוא צילום הנעשה מתחת לפני המים. בדרך כלל מבצעים צילום תת-מימי תוך כדי צלילה, אך ניתן לעשות זאת גם תוך כדי שחייה, צלילה בגובה המים תוך היעזרות בשנורקל או צלילה חופשית. צילום תת-מימי נחשב לתחום מאתגר במיוחד של הצילום, שכן הוא דורש ציוד מיוחד ושימוש בטכניקות מתקדמות על מנת להגיע להישגים טובים. בעלי חיים, כגון דגים ויונקים ימיים, הם הנושאים הנפוצים ביותר בצילום תת-מימי, אך ניתן גם לצלם ספינות טרופות, מערכות של מערות תת-מימיות, נופים תת-מימיים או צוללים אחרים.

תהליך יצירת סרטי וידאו מתחת למים הוא תחום נפרד המתמקד בצילום רצפים של תמונות וצלילים מתחת למים במסגרת צלילה ספורטיבית או במסגרת הפקת סרטים תיעודיים או הפקת סרטי קולנוע.

בפני הצלם התת-מימי עומדות מספר אפשרויות עיקריות לגבי בחירת הציוד:

1. מצלמות קומפקטיות בתוך מארז עמיד למים.
2. מצלמות קומפקטיות מתקדמות עם שליטה ידנית בחשיפה ומארז מתאים
3. מצלמות SLR עם מארז מתאים.

שלא כמו מצלמות הסרט מהעידן האנלוגי, דוגמת קליפסו (Calypso) או הניקונוס (Nikonos) אשר הוצגו לעולם ב-1963 ואשר תוכננו מראש לתפקד מתחת למים, מצלמות דיגיטליות בנות זמננו דורשות מארז מתאים לשימוש מתחת למים. ניקון הפסיקה את ייצור הסדרה התת-ימית שלה: Nikonos בשנת 2001, ועל אף שזו מערכת המבוססת סרט 35 מ"מ ומיושנת בהשוואה לציוד החדיש והמשוכלל של זמננו, יש מספר צלמים תת-מימיים שמעדיפים מערכת זו על פני הדיגיטלית.

רובם המוחלט של מארזי הצלילה מותאמים לדגם ספציפי של מצלמה והזולים שבהם עשויים פלסטיק בעוד היקרים עשויים סגסוגת אלומיניום מיוחדת ומצופה כדי לעמוד בתנאי הים הקשים והמלוחים. מארזים אלו מאפשרים גמישות רבה מאחר שהצלם יכול לבחור מארז המתאים למצלמה היום-יומית שלו המשמשת גם לצילום "יבשתי" ובאפשרותו לבחור עדשות רבות מהארסנל המוצע לצילום מעל המים. בפועל, רוב הצילומים מתחת למים מבוצעים עם עדשות אולטרא רחבות ופישאיי או עדשות מאקרו. עדשות אלו מאפשרות מיקוד קרוב מאוד וכך מתאפשר צילום מטוח קרוב עם מעט מים בין המצלמה לבין האובייקט.

בתחילת העידן הדיגיטלי, כרטיסי הזיכרון של המצלמות היו קטנים בנפחם ויקרים יחסית. כיום, עם ההתפתחות הטכנולוגית, מחירם של כרטיסי זיכרון למצלמות ירדו באופן משמעותי ונפחם עלה וניתן לצלם מאות או אלפי תמונות על כרטיס זיכרון יחיד. בעידן הסרט האנלוגי, ניתן היה לצלם 36 (או 72 במצלמות חצי מסגרת) תמונות בלבד לפני שנגמר הסרט. זהו אחד היתרונות העיקריים של שימוש במצלמה דיגיטלית מתחת למים, משום שלא ניתן להחליף סרט או כרטיס זיכרון באמצע הצלילה. עוד יתרון חשוב הוא המסך האחורי אשר מספק משוב מיידי לגבי איכות הצילום והצלחתו ובכך למידה ויצירתיות משופרת. לכן כמעט כל הצלמים התת-מימיים כיום משתמשים במצלמות דיגיטליות.

מארזים תת-מימיים מצוידים בכפתורי שליטה אשר מגיעים לכפתורי המצלמה וכך מאפשרים שליטה על רוב פונקציות המצלמה. לחלק מהמארזים יש מחברים המאפשרים חיבור של פלאשים תת-מימיים חיצוניים בעוד שלחלק מהמארזים הבסיסיים יש אפשרות לשימוש בפלאש המובנה של המצלמה, למרות שזה האחרון אינו מספיק חזק לצילום תת-מימי וגורם לבעיות של החזרי אור (בקסקטרס- Backscatters) בזמן הצילום. רוב המארזים המתקדמים עושים שימוש בפלאש הפנימי על מנת להורות לפלאשים החיצוניים להבזיק דרך כבל סיב-אופטי או שאינם מאפשרים לפלאש המובנה להבזיק ויש להם מחבר מיוחד מהנעל החמה (HOT-SHOE) של המצלמה דרך כבל סנכרון ועד לפלאש החיצוני.

עקב השימוש במצלמה בתוך מארז, נוצרת בעיית שבירה (Refraction) אשר נגרמת עקב מעבר של קרני האור בין המים לכיפת הזכוכית/פלסטיק של העדשה (פורט) ויוצרת עיוותים בתמונה. בעיה זו מחריפה בעיקר בעדשות רחבות. הפתרון לבעיה זו הוא שימוש בפורט כיפתי (Dome-port) אשר מתקן עיוותים אלה. רוב יצרני המארזים מייצרים פורטים כיפתיים המותאמים לעדשות ספציפיות, על מנת למקסם את היעילות שלהם בתיקון העיוותים. מצלמות ניקונוס של חברת ניקון, הותאמו במיוחד לצילום תת-ימי על ידי שימוש בעדשות "רטובות", שם האופטיקה מותאמת לשימוש בתווך המימי ואינן מסוגלות להתמקד מעל המים. במצלמות מסוימות (בעיקר מצלמות קומפקטיות) המצב הרחב ביותר של העדשה אינו רחב מספיק מתחת למים. עקב בעיית הריפרקציה, הדמות המתקבלת על חיישן/סרט המצלמה, נראית גדולה בכ-25%, מה שאומר שהעדשה במצב בו זווית הראייה שלה היא הרחבה ביותר, אינה מספיק רחבה לצילום מתחת למים. כדי לפתור זאת, חלק מיצרני המארזים מייצרים פורטים כיפתיים בעלי אופטיקה מתקנת ואו עדשות תוספתיות "רטובות" להרכבה על פורט העדשה בחלקו החיצוני על מנת להחזיר לעדשה את זווית הראייה שאבדה לה במים ואפילו להרחיב אותה. היתרון בשימוש באופטיקה רטובה הוא היכולת להסיר את העדשה התוספתית מתחת למים ולשנות את אופי הצילום מצילום בעדשה רחבה לצילום מאקרו באותה הצלילה.

בצילום מאקרו, בעיית השבירה זניחה מפני שהאור עובר את הפורט בזוויות ישרות יחסית, לכן בדרך כלל משתמשים בפורטים שטוחים. למעשה, שבירה בצילום מאקרו היא יתרון מאחר שהיא "מגדילה" את הנושא ובכך מאפשרת לצלמים תת-ימיים לצלם נושאים קטנים מאוד.

• 
  מארז עמיד למים המותאם למצלמות של קנון
• 
  מארז עמיד למים המותאם למצלמת ה-SLR ניקון D80
• 
  מצלמות SLR מסוג Nikonos V אשר מתוכננת במיוחד עבור צילום תת-מימי

המכשול העיקרי העומד בפני הצלם התת-מימי הוא איבוד קיצוני של צבע וניגודיות ככל שמעמיקים לצלול. אורכי הגל הארוכים של אור השמש (כמו אדום או כתום) נספגים במהירות על ידי המים, וכך הצבעים השולטים בסביבה הימית הופכים להיות כחולים, דבר שניתן להבחין בו גם בעין בלתי מזוינת. איבוד הצבע מתחת למים מתרחש לא רק בצורה אנכית, אלא גם בצורה אופקית ולכן נושאים המרוחקים מהמצלמה יראו כחולים יותר ככל שהמרחק בינם לבין המצלמה גדל. אפקט זה תקף גם במים הצלולים ביותר כמו בסביבת שוניות אלמוגים.

צלמים תת-מימיים פותרים בעיה זו על ידי שלוב של שתי טכניקות. הראשונה היא לקרב את המצלמה הכי קרוב שאפשר לנושא הצילום, כדי למזער את אובדן הצבע האופקי. טכניקה זו מושגת בצורה הטובה ביותר באמצעות עדשות רחבות זווית, המאפשרות לצלם סצנה רחבה מקרוב ומאפשרות למקד מקרוב, או עדשות מאקרו, שם הנושא לרוב יהיה סנטימטרים ספורים בלבד מקצה העדשה (פורט). באופן מעשי, צלמים תת-מימיים לרוב ימקמו את נושא הצילום שלהם לא יותר מחצי מטר עד מטר מהמצלמה, על מנת שבינם לבין האובייקט יהיו כמה שפחות מים אשר יבלעו את הצבעים. השיטה השנייה היא להשתמש בפלאש כדי לשחזר את כל ספקטרום האור, שאובד בצורה אנכית, בעמודת המים. מאחר שגם אלומת האור הלבן מהפלאש נבלעת מהר יחסית על ידי המים, גם בשיטה זו יש להתמקם מטרים ספורים מהאובייקט, תלוי בעוצמתו של הפלאש.

מאחר שצילום תת-מימי מבוצע לרוב תוך כדי צלילה, חשוב כי הצלם-הצולל יהיה מיומן מספיק בטכניקות הצלילה על מנת שזו האחרונה תישאר פעילות בטוחה. לטכניקת צלילה טובה יש גם השפעה על איכות התמונות, מאחר שהסביבה התת-ימית והיצורים שבה מרגישים מאוימים פחות מצולל רגוע וסבירות נמוכה יותר שהיצורים התת-ימיים יברחו או שתהיה פגיעה בסביבתם. במהלך צלילה לעיתים ניתקל בתנאים קשים, כגון זרמים חזקים או ראות לקויה. בדרך כלל, צלמים תת-מימיים מנסים להימנע מהמצבים האלה ככל האפשר.

השימוש בפלאש נחשב לעיתים לאחד הנושאים המורכבים בצילום תת-מימי. ישנן כמה הנחות בסיסיות בקשר לשימוש הנכון עם פלאש מתחת למים, בעיקר כשמדובר בצילום בעדשה רחבה. באופן כללי, הפלאש אמור לספק תאורה משלימה לחשיפה ולאזן את הצילום מבחינת צבעים שאבדו ולא כתאורה ראשית/יחידה. במקרים בהם מצלמים במערות או בתוך ספינות טבועות, צילום בעדשה רחבה עלול להסתמך באופן אבסולוטי על תאורת הפלאש, אך רוב הצלמים לא נתקלים במקרים הללו באופן תדיר, אם בכלל. המקרה הקלאסי הוא שהצלם מנסה ליצור איזון אסתטי בין התאורה הקיימת, הסביבתית לבין תאורת הפלאש. עומק רב, חשכה וראות לקויה, עשויים להערים קשיים על השגת איזון זה, אך הרעיון נשאר זהה. מצלמות חדישות פישטו תהליך זה על ידי שימוש בטכנולוגיה הנקראת TTL-Through The Lens אשר מודדת את התאורה דרך עדשת המצלמה ומספקת לפלאש את המידע המדויק כדי שהוא ישיג איזון עדין זה. השימוש במצלמות דיגיטליות מזרז את עקומת הלמידה בצילום עם פלאש על ידי כך שהוא מאפשר לצלם לראות באופן מיידי את התוצאה ולתקן את שגיאותיו.

הצבעים נעלמים במים ככל שמעמיקים. הצבעים הראשונים להיעלם הם האדומים, אחריהם הכתומים, הצהובים והירוקים. אור הפלאש נועד להחזיר את הצבעים שנעלמו. אור הפלאש גם מוסיף ניגודיות ומאפשר ליצור הצללות מעניינות להדגשת טקסטורות ומאפשר להיות מאוד יצירתיים בשימוש איתו.

הבעיה המרכזית בשימוש בפלאש מתחת למים היא ההחזרים הנגרמים עקב פגיעת אור הפלאש בחלקיקים ובפלנקטון המרחפים במים. התופעה נקראת בקסקטר (Backscatter). אפילו המים הצלולים ביותר מכילים חלקיקים מרחפים, אפילו אם אינם ניתנים להבחנה בעין בלתי מזוינת. השיטה היעילה ביותר להימנעות מתופעת הבקסקטר היא הרחקתם של הפלאשים מציר העדשה. באופן אידיאלי, המצב הרצוי הוא להאיר את הנושא ללא הארת המים שבין הנושא לעדשה. זו הסיבה שבצילום תת-ימי משתמשים בזרועות ארוכות עליהם מרכיבים את הפלאשים וממקמים אותם באופן כזה שיאירו רק את החלקים הרצויים בתמונה.

בצילום מאקרו, הנושא בדרך כלל קרוב מאוד לעדשה והתאורה הסביבתית בדרך כלל לא מספיקה, לכן במקרים רבים צלמים בוחרים להשתמש בתאורת הפלאש כתאורה ראשית/יחידה עבור החשיפה.

מאחר שהצבעים נעלמים בהדרגה עם ההעמקה, יש צורך לפצות על אובדן הצבע בצורה כלשהי. בצילום במים רדודים, השימוש באיזון לובן (White balance) ידני מאפשר להגיע לצבעים נהדרים מבלי להשתמש בפלאש. ניתן גם להשתמש בפילטרים אדומים על מנת להתגבר על אובדן הצבעים האדומים ולהחזיר אותם, אבל הטכניקה הזו לא חפה מבעיות. מאחר שהצבע משתנה עקב ההעמקה, העכירות, מצב הים ומצב השמש בשמים, כל מצב דורש עוצמת פילטר אחרת או כיוון מחדש (ממילא) של איזון הלובן במצלמה ובכל מקרה, תהיה ירידת ניגודיות בתמונה. מצלמות דיגיטליות מאפשרות משחק ברמת איזון הצבע (Color balance=White balance) אך מצב זה יכול לגרום לצבעי המים הכחולים להפוך לאפורים או סגולים, במצב של הטיית הצבע ל"אזור החם" ולהראות מאוד לא טבעיים. ההמלצה הרווחת בצילום תת-ימי היא שימוש בפילטרים אדומים, ביחד עם צילום קובץ RAW ועריכת איזון הלובן המדויק לאחר הצילום, בתוכנת עריכה. הגישה הזו מעשית בעת צילום במים רדודים עד לעומק בינוני (העומקים המדויקים תלויים בצלילות המים), שם אובדן הצבע נסבל וניתן לתיקון על ידי פילטר. למרות כל זאת, שימוש בטכניקה הזו, מקובל ויעיל במיוחד בצילום של כלי שיט או עצמים גדולים מתחת למים (גם אם הם בעומקים גדולים יחסית), כאשר אין אפשרות אחרת להאיר את כל הנושא על ידי תאורה מלאכותית.

צילום בתאורה טבעית מתחת למים יכול להראות נהדר כאשר מבצעים אותו כראוי עם נושאים כמו צלליות המצולמות מלמטה כלפי השמש, קרני שמש החודרות אל תוך המים או נושאים גדולים במיוחד כמו דולפינים ולווייתנים.

למרות שהמצלמות הדיגיטליות מאפשרות שימוש בטכניקות חדשות שלא היו קיימות בעולם האנלוגי, או היו קשות מאוד לביצוע בצילום תת-מימי, מאוד לא סביר להניח שימצא תחליף לשימוש בפלאש בצילום תת-מימי. מנקודת מבט אסתטית, הפלאש מאפשר לנו "להקפיץ" את הנושא ולהבליט אותו בתמונה. לבסוף, בעיית אובדן הצבעים והניגודיות היא בעיה אופטית פיזיקלית ולא תמיד ניתן להשיב את הצבע האבוד בתוכנות עריכה (כמו פוטושופ) לאחר הצילום.

עוד תחום בצילום הנחשב לצילום תת-מימי הוא צילום חצי-חצי (Over/Under), או תמונה חצויה (Split Images). זוהי תמונה אשר הקומפוזיציה שלה מכילה בערך חצי תמונה מעל המים ובערך חצי תמונה מתחת למים, כאשר קו המים מפריד בין החלקים. הצלם שנחשב למייסד הטכניקה הוא צלם הנשיונל ג'יאוגרפיק דייוויד דובילה אשר השתמש בה על מנת לתעד סצנות מעל ומתחת למים באותה התמונה. תמונות חצי-חצי מאוד פופולריות במגזיני צלילה ונופש ובדרך כלל מראים צוללים מתחת לספינה או גני אלמוגים רדודים וחוף ברקע.

תמונות חצי-חצי מהוות אתגר טכני לחלק מסוגי מערכות הצילום התת-מימיות. בדרך כלל משתמשים בעדשות אולטרה רחבות, כמו בצילום תת-מימי טיפוסי, אך החשיפה בחלק העליון של התמונה (באוויר) לעיתים קרובות שונה באופן מהותי מהחשיפה הדרושה לחלק התחתון (התת מימי) ובנוסף, קיימת בעיית הריפרקציה בחלק התת-מימי אשר משפיעה על הפוקוס ביחס לחלק העל מימי. יש פילטרים מיוחדים לצילום חצי-חצי אשר נועדו לפצות על שתי בעיות אלה וקיימות גם טכניקות צילום אשר נועדו לאפשר חשיפה אחידה לכל חלקי התמונה. צלמים תת-מימיים עשויים אף לבחור בעדשות פישאיי (עדשות עם שדה ראייה רחב במיוחד) בהן עומק השדה גדול מספיק כדי להתגבר על בעיות פוקוס בשני חלקי התמונה. לבסוף, גורם נוסף המשפיע על התמונה הוא הכיסוי הכיפתי של העדשה. פורט כיפתי גדול יותר, מקל על ביצוע תמונת חצי-חצי טובה בזכות הנוחות לשלוט בקו המים החוצה את התמונה ובעקבות השפעתו החיובית על הקטנת הפרשי הפוקוס בין חלקי התמונה. בתמונות חצי-חצי מסוימות קיים שימוש בפלאש חיצוני המכוון לחלק התחתון של התמונה על מנת להאיר אותו ולהשוות את התאורה בו לחלקה העליון של התמונה.

ערך מורחב – צילום וידאו תת-מימי

תהליך יצירת סרטי וידאו מתחת למים (Underwater videography) הוא תחום נפרד המתמקד בצילום רצפים של תמונות וצלילים מתחת למים במסגרת צלילה ספורטיבית (Recreational diving) או במסגרת הפקת סרטים תיעודיים או הפקת סרטי קולנוע.

• 
  צילום תת-מימי של אישה הצפה על פני המים שצולם על ידי צלמת האופנה האמריקנית טוני פריסל. צולם בפלורידה בשנת 1947.
• 
  צילום מאקרו תת-מימי של צלופח שצולם באמצעות 100% פלאש לצורך החשיפה
• 
  צילום מאקרו תת-מימי של דג שושנון בתוך שושנות ים.
• 
  צילום תת-מימי של שרידי הטיטניק. התמונה צולמה במהלך 2004 על ידי רובוט מיוחד בקרקעית האוקיינוס בעומק 3,800 מטרים^[1][2]
• 
  צילום חצי-חצי

• צילום
• ציוד צלילה
• צילום וידאו תת-מימי
• צילום אסטרונומי

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צילום תת-מימי

• צילום תת-מימי - מידע מורחב באתר Open Directory Project (באנגלית)
• צילום תת-מימי - מידע מורחב באתר uwphotographyguide.com (באנגלית)
• בלוג הצילום התת-מימי של חגי נתיב
• צילום תת-מימי, דף שער בספרייה הלאומית