פנון עסק בכתביו בשאלת הקולוניאליזם והתמודדות עמי העולם השלישי אל מול המעצמות הקולוניאליות לשעבר. פנון העלה על נס את המאבק האנטי קולוניאלי, והעמיק בבעייתם של שחורי העור בעולם הנשלט על ידי האדם הלבן.
בכתביו הטיף למהפכה מתמדת, לנטישת אירופה ותרבותה, לפרישה מהמודרניות ומהתיעוש, לאלימות שחורה נגד הלבנים ולשחרור האישה. האלימות, לשיטתו, היא שלב הכרחי בדרך לשחרור, כאמצעי עבור אלה הרוצים להשתחרר מעול של דיכוי. הטרור עליו הוא מדבר איננו טרור "עיוור" או טרור לשמו, אלא טרור מכוון למטרה פוליטית מוגדרת, ולו שיטה והנהגה מהפכנית. בהקדמה שכתב לספרו של פנון, "מקוללים עלי אדמות", הקצין ז'אן-פול סארטר את עמדתו של פנון בנושא הבחירה בדרך האלימות. פנון לא מחה על כך, אך בהזדמנויות אחדות דיבר על רצונו להבהיר את דבריו ולהעמידם על דיוקם. הדבר לא עלה בידו, מאחר שנפטר מלוקמיה בדצמבר 1961, שבועות אחדים לאחר שהספר יצא לאור.
בעבודתו כפסיכיאטר חולל שינויים שנחשבו בזמנם למהפכניים בגישה כלפי המטופלים ובשיטות הטיפול בהם. הניסיון שלו להבין את המדוכאים, הנשלטים והחלשים ולסייע להם, צמח על רקע עבודתו המקצועית. על סמך מטופליו, טען פנון כי הקולוניאליזם היווה גורם מרכזי בהתפרצותן של מחלות נפש ביבשת אפריקה.
ביוגרפיה
פנון נולד בשנת 1925 באי הקריבימרטיניק הנמצאת בשליטת צרפת. הוא היה השלישי מבין ששת ילדיה של משפחה מסטיסית עם שורשים רחוקים באלזס. אביו קזימיר פנון היה מפקח מכס ואמו נקראה אלאונור. בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא צרפת החופשית ובמסגרתה נלחם נגד הנאצים[1]. עם תום המלחמה בשנת 1945 נשאר בצרפת והחל ללמוד רפואה ופסיכיאטריה בליון. במהלך לימודיו שימש פנון כעורך העיתון "טום טום" (Tom Tom), עיתון הסטודנטים יוצאי הקולוניות באוניברסיטה. בשנת 1951 השלים פנון את לימודי הפסיכיאטריה.
ספרו המפורסם "עור שחור, מסכות לבנות" (Peau noire, masques blancs) ראה אור שנה לאחר מכן, בשנת 1952. בשנת 1953 נישא פנון לג'וס דובל (Jose Duble), אישה לבנה ממוצא צרפתי. באותה שנה עבר לאלג'יריה והחל לכהן כראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלידה-ג'ונוויל (Blida-Joinville). בשנת 1954, במהלך שהותו שם, פרצה המלחמה לשחרור אלג'יריה. בשנתיים הראשונות למלחמה הוא המשיך בתפקידו ובמקביל סייע לכוחות המורדים[2]. בעקבות המלחמה החל פנון לטפל בו זמנית גם בחיילים הצרפתים שהיו מעורבים בעינויים וגם בקורבנות האלג'יראים שעונו. ההיחשפות לתופעות העינויים ולסיפורים האישיים של מטופליו זעזעה את פנון ובשנת 1956 הוא התפטר מתפקידו.
פנון עבר לתוניסיה, שם החל לעבוד עם חזית השחרור הלאומית (FLN)[1]. באותה שנה החל פנון לשמש כעורך העיתון של "חזית השחרור הלאומית" שנקרא "אל-מוג'היד" (El Moudjahid). בשנת 1960 מונה פנון לשגריר הממשלה האלג'יראית הזמנית בגאנה, שם הוא לקה במחלת הלוקמיה[2]. בשנה האחרונה לחייו בגאנה כתב פנון את ספרו המוכר ביותר, "מקוללים עלי אדמות" (Les Damnés de la Terre), שנחשב לספר ההגות האנטי-קולוניאלי החשוב והמשפיע ביותר. הספר פורסם בידי ז'אן-פול סארטר זמן קצר לפני מותו של פנון, אשר נפטר ב-6 בדצמבר 1961 במדינת מרילנד שבארצות הברית, שם קיבל טיפול בלוקמיה[1].
שנים לאחר מותו, נתפס פנון כנביא של הפוסט-קולוניאליזם וכמי שכתב על הפוסט-קולוניאליזם כעשרים שנה לפני שהוא החל להתממש כמציאות היסטורית. עד היום נחשב פרנץ פנון לאחד מהוגי הדעות האפריקאים החשובים והמשפיעים ביותר.
הגותו
עור שחור, מסכות לבנות
"עור שחור, מסכות לבנות" (Peau noire, masques blancs), אשר פורסם ב-1952, הוא ספרו הראשון של פנון[3]. הספר עוסק במנגנונים התרבותיים של הקולוניאליזם ובהשפעותיהם על יחידים ותרבויות, כפי שהם מתבטאים בשאלות של זהות וגזענות. פנון השתמש במודלים פסיכואנליטיים כדי לתאר את תחושות התלות וחוסר המותאמות של השחורים בעולם הלבן, ואת תחושת העצמי המפוצל שלהם לאחר איבוד שורשיהם התרבותיים לטובת תרבות המדינה הכובשת. בנוסף השתמש פנון בהגות פילוסופית רחבה, הכוללת בין היתר אקזיסטנציאליזם ומחשבה הגליאנית.
ספר זה מהדהד במידה רבה את חוויותיו של פנון כשחור, יליד הקולוניה של מרטיניק, אשר כותב לאחר שחי בצרפת וחווה בה תחושות של זרות ונחיתות. בספר פנון טוען שהקולוניאליזם כרוך בהפרדה, חלוקת החברה לאורך קווים גזעיים ותיאור השחור כ"אחר" הנחות של האדם הלבן. השחור בצרפת מזוהה לפי סטריאוטיפים, הוא נתפס כנחות מבחינה אינטלקטואלית וכמאיים. זהו המבט שמופנה לעבר האדם השחור ואשר בהכרח מעורר בו ניכור עצמי. כך נוצר אצל האדם השחור פיצול פנימי, אשר מתקשר גם למטפורה שמופיעה בשם הספר[3]. פנון מדגיש את חשיבות השפה במסגרת תהליכים אלו ורואה באדם השחור כמי שכלוא בין הצרפתית, שפתו של המיישב, לבין האפשרות של שימוש בניבים מקומיים שמקבעים את נחיתותו בעיני האדם הלבן. פנון גם מצביע על הבעייתיות של המצב הקולוניאלי, במסגרתו האדם השחור שואף להידמות לאדם הלבן[3].
אחת הביקורות הנפוצות שהופנתה כלפי ספר זה היא שהוא מכיל סתירות רבות, במיוחד בנוגע להתייחסותו של פנון לזהות שחורה (negro), שלעיתים מתוארת כקטגוריית זהות אותנטית, בעוד במקומות אחרים פנון מתנגד לעיסוק ב"ערכים שחורים" ולתפיסה של זהות שחורה כקבועה[3].
מקוללים עלי אדמות
"מקוללים עלי אדמות" (Les Damnés de la Terre) יצא לאור בשנת 1961, תקופה קצרה לפני מותו של פנון ממחלת הלוקמיה. עם פרסומו הספר נאסר להפצה בצרפת, ועם זאת הוא הופץ וזכה לתשומת לב רבה[4]. כמו בספריו הקודמים, גם ספר זה מנסה לבחון את מאפייני השליטה הקולוניאלית ואת השפעותיה על הנשלטים, העמים המיושבים (Colonized). זהו ספר שנכתב מנקודת מבטם של העמים המיושבים, ומבחינה ביוגרפית הוא נכתב לאחר שפנון "חצה את הקווים" והצטרף למחתרת האלג'יראית. בספר מדגיש פנון את האלימות הפיזית הישירה של השלטון הקולוניאלי ומתאר את תהליך הדה-קולוניזציה ככזה שיחייב אלימות נגדית, עד להפיכתה המוחלטת של המערכת הקולוניאלית[3].
הספר מתאר את הניגוד החד בין המיישב (colonisateur) והמיושב (colonisé). בעוד הראשון חי בתנאים של עושר ונוחות, השני חי בעוני ועליבות. בין השניים אין תקשורת והמרחב הוא מופרד לחלוטין[3]. הדרך לשינוי המצב היא החלפתם של המיישבים במיושבים, כלומר סילוקם של המיישבים.
פנון מתאר את התהליך המהפכני של הדה-קולוניזציה ככזה שעשוי לייצר אדם חדש, תודעה אנושית חדשה, שתתגבר על עוולות ודעות קדומות[3].
אחת הביקורות שהופנתה באופן תדיר כלפי ספר זה היא שהוא מהלל את האלימות. לדעת אחדים, ביקורת זו התעצמה בעקבות ההקדמה שכתב סארטר לספר זה ואשר מצדיקה את האלימות. עדות לכך ניתן לראות באחד מהציטוטים המפורסמים מתוך ההקדמה: "חיסול של אירופי משיג שתי ציפורים במכה אחת, הוא מחסל בו זמנית את המדכא ואת המדוכא: מה שנותר הוא אדם אחד מת ואדם אחד חופשי"[4].
השפעתו
במישור האינטלקטואלי הגותו של פנון השפיעה על הוגים רבים ובעיקר נחשבת למבשרת של מחשבה פוסט-קולוניאלית.
הביקורת של פנון נכתבה על רקע מאבקים לשחרור לאומי באפריקה והיא השפיעה רבות על מאבקים שונים לשחרור ברחבי העולם[5]. ספריו של פנון, ובמיוחד "מקוללים עלי אדמות", נקראו באופן נרחב בעולם השלישי והיוו השראה לתנועות שחרור שונות ברחבי העולם, ביניהן: "החזית לשחרור מוזמביק" בקולוניה הפורטוגלית של מוזמביק, תנועות ערביות מהפכניות שונות, הצבא הרפובליקני האירי בבלפסט, "הפנתרים השחורים" בארצות הברית ועוד[5]. כתבי פנון נקראו גם על ידי מנהיגים מהפכניים בולטים כדוגמת צ'ה גווארה, מלקולם אקס וסטיב ביקו.
פנון והסכסוך הישראלי-פלסטיני
אלה שוחט, אחת הכותבות הישראליות המזוהות עם חשיבה פוסט-קולוניאלית, העלתה באחרית דבר למהדורה העברית של "מקוללים עלי אדמות", מספר אפשרויות ליישום רעיונותיו של פנון בהקשר הישראלי, בהם ראיית היחס לעדות המזרח בישראל דרך המושגים הפסיכואנליטיים של פנון, וראיית התנועה הציונית כקולוניאליסטית[5].
יהודה שנהב כותב שבעוד ש"עור שחור, מסכות לבנות" זכה להתייחסות רבה בישראל, "מקוללים עלי אדמות" זכה למעט תשומת לב, בגלל גישתו האנטי-קולוניאליסטית שיכולה להתפרש כנוגעת לכיבוש הישראלי של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ועל כן קשה יותר לעיכול בישראל[6].
מספריו
עור שחור מסכות לבנות (1952) (ראה אור בעברית בתרגומה של תמר קפלנסקי, ספריית מעריב, 2004)
מקוללים עלי אדמות (1961) (ראה אור בעברית בתרגומה של אורית רוזן, הוצאת בבל, 2006)
למען המהפכה האפריקנית (1964)
לקריאה נוספת
Adam Shatz Farrar, The Rebel's Clinic: The Revolutionary Lives of Frantz Fanon, Strauss and Giroux, 2024[7]
