לאחר מות אביו, שימש פרידריך כדוכס שוואביה בין השנים 1147–1152. ב-4 במרץ 1152 נבחר למלך גרמניה, וב-9 במרץ הוכתר. ב-18 ביוני1155 הוכתר לקיסר הקיסרות הרומית הקדושה. האפיפיור ראה ביחוסו המשפחתי הכפול דרך לאחד את הכוחות היריבים בממלכה. במקביל הוא שימש גם כמלך איטליה בין השנים 1154–1186.
במהלך מסע זה נקשרו השניים עד כדי כך, שעל מיטת חוליו המליץ קונראד לנסיכים הבוחרים למסור את כתר המלוכה הגרמני לפרידריך ברברוסה, ולא לבנו, פרידריך פון שטאופן, שנתמנה לדוכס שוואביה החדש.
יחסי החוץ של פרידריך
ברברוסה רצה להשיב ולשמר את עצמתה ותהילתה של האימפריה כפי שהיא הייתה בימיו של קרל הגדול ואוטו הראשון הגדול. הוא העריך שהדרך לכך היא שמירה על סדר קפדני בגרמניה עצמה, ועמידה על הזכויות האימפריאליות באיטליה. זכויות אלו כללו בין היתר השפעה רחבה של המלך על מינויים למשרות כנסייתיות, זכויות שקופחו במיוחד במאורע ההליכה לקנוסה של המלך היינריך הרביעי. כמו כן נסוב העימות בין המלך לאפיפיור באשר לזכויותיהן של ערי הצפון, שצברו לעצמן זכויות ולמעשה הפכו לעצמאיות. גם כוחה של האימפריה בדרום איטליה ובסיציליה נחלש מאוד.
בגרמניה ובאיטליה קמו מחנות תומכים למלך מזה ובאפיפיור מזה. אנשי בית שטאופן ותומכיהם, שנקראו באיטליה גיבלינים, תמכו בזכויות המלך וטענו שאינו צריך אישור של האפיפיור לסמכותו הריבונית. ומנגד בית ולף (welf) שנקראו באיטלקית גואלפים, טענו שהמלך שולט בחסות האפיפיור ותחת סמכותו הדתית. פרידריך ברברוסה היה נדיב במתן חופש פעולה לאצילים כדי לשמור על שקט פוליטי, ובכך גם לרכוש את אהדתם ותמיכתם בתוכניותיו.
בסופו של דבר יצא פרידריך בראש צבא גדול מצויד היטב כדי לכפות את סמכותו על ערי איטליה הצפונית ובראשן מילאנו שהתאגדו בברית שנקראה "הברית הלומברדית", ולהוכיח את עדיפות כוחו על זה של האפיפיור אלכסנדר השלישי. זה האחרון לא ישב בחיבוק ידיים, תמך בכל דרך אפשרית בערי הצפון, בנשק ובאנשים, הטיל חרם על פרידריך והפעיל את גורמי האופוזיציה העוינת את פרידריך מתוך גרמניה. במפגש המכריע, קרב לניאנו בשנת 1176 נחל פרידריך תבוסה וצבאו ניגף לפני צבא איכרים לא מתוחכם. עם שליטי ממלכת סיציליה הנורמנית בדרום איטליה שהיו נאמני האפיפיור, הגיע להסכם.
פרידריך לא זכה להגיע אל ארץ הקודש משום שטבע בנחל סאלף שבאסיה הקטנה. מותו גרם מהומה וחוסר אונים בצבאו, שהותקף מכל עבר על ידי הטורקים. רבים מהגרמנים ערקו חזרה הביתה, נהרגו, ואפילו התאבדו. רק כ-5,000 מהלוחמים הצליחו להגיע לעכו.
בנו פרידריך השישי, דוכס שוואביה, וחלק קטן מאנשיו הצטרפו אל שני המחנות האחרים, במטרה להביאו לקבורה בירושלים, אך המאמצים לשמר את גופתו בחומץ נכשלו. אי לכך, גופו נטמן בכנסיית פטרוס הקדוש באנטיוכיה, עצמותיו בקתדרלה של צור וליבו ואבריו הפנימיים בעיר טרסוס. אובדן הצבא הגרמני היה אחד הגורמים העיקריים לחוסר היכולת של משתתפי מסע הצלב השלישי לכבוש את ירושלים.
האגדה
שמו של פרידריך נקשר באגדות רבות, ובתוכן זו של הגיבור הנרדם, בדומה לאגדות בריטיות קלטיות קדומות על המלך ארתור, ופורטוגליות על המלך סבשטיאו הראשון. האגדה מספרת שהוא לא מת, אלא ישן עם אביריו במערה בהר קיפהאוזר (Kyffhäuser) שבתורינגיה, או בהר אונטרסברג (Untersberg) בבוואריה, וכשיפסיקו העורבים לעוף מעל ההר הוא יקום משנתו ויחזיר את גרמניה לגדולתה מימי קדם. לפי האגדה, זקנו האדום צומח מבעד לשולחן שלידו הוא יושב, עיניו עצומות למחצה, אך מפעם לפעם הוא מרים את ראשו ושולח את אחד הילדים החוצה לבדוק האם העורבים כבר חדלו לעוף.
.jpg)
