בתלמוד, למדו חז"ל כי דין זה, שפצוע דכא פסול מלבוא בקהל, הוא רק כשאשכיו נפגעו בידי אדם (סריס אדם), אבל אם הפגיעה היא מום מולד (סריס חמה, ולדעות שונות גם אם המום הוא תוצאה של מחלה, ולא של פציעה) - מותר לישא אשה כשרה ('לבוא בקהל').
טעם האיסור
בטעם האיסור של פצוע דכא וכרות שופכה לבוא בקהל כתב הרמב"ם: ”והזהיר מלישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה והנישואים ההם יהיו מכשול לה ולתובעיה - וזה מבואר מאד.” (מורה נבוכים חלק ג פרק מט). כלומר, לשיטת הרמב"ם מפני שבנישואים כאלה אין אפשרות להעמיד צאצאים, (פריה ורבייה), הם אסורים.
בשאלה מדוע לסריס חמה מותר להתחתן בעוד שלסריס אדם אסור, כתב בעל ספר החינוך: ”להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט), כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשלחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקדש, בדעתנו שכל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.” (ספר החינוך, מצווה תקנ"ט). כלומר, האיסור לשאת סריס אדם נועד להרחיק ולהמאיס את מעשה הסירוס, בידיעה שלאחריו ייפסל המסורס מלבוא בקהל. זו הסיבה שהתורה לא אסרה על סריס חמה לבוא בקהל, מכיוון שסירוסו נעשה בידי שמיים, ולא במעשה אסור.
הגדרת פצוע דכא וכרות שופכה
המשנה במסכת יבמות מבאר את כוונת הפסוק בחילוק שבין פצוע דכא לכרות שופכה:
איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד. ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר
בסיום המשנה, מודגש שכאשר נשארה חתיכה קטנה בעובי של שערה של העטרה בהיקפו של כל האיבר - אינו נחשב כרות שופכה, ורק כאשר נחתך לגמרי הרי הוא כרות שופכה.
בשולחן ערוך מבאר שישנם שלושה מקומות שאם נפגע בהם, הרי הוא פסול מלבוא בקהל: ”ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר: בגיד, בביצים, ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים; וכיון שנפצע אחד משלושה איברים אלו, או נכרת או נידך, הרי זה פסול” (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ה', סעיף ב')
כלומר אם הוא יכול להבריא מאי-היכולת להוליד - הוא פצוע דכה, ואם לא יכול לחזור ולהבריא - הרי הוא כרות שופכה. בנוסף כותב הספרי שההלכות אלו של פצוע דכה וכרות שופכה, נתונות להכרעה בידי רופאים שבקיאים בעניינים האלו האם יכול לחזור ולהוליד.
אחד ההבדלים הידועים הוא האם לכתוב בפסוקים: "פצוע דכה" או "פצוע דכא". נוסח בני תימן הוא "דכא" וכן היה הנוסח של בני אשכנז עד סביבות המאה ה-18. לעומתם בהרבה מספרי ספרד היה הנוסח "דכה", וכך הכריע הרמ"ה בספרו "מסורת סייג לתורה", ואחריו הלכו רבי מנחם די לונזאנו בעל "אור תורה" ורבי ידידיה שלמה רפאל נורצי בעל "מנחת שי". במהלך מאות השנים האחרונות שינו רוב האשכנזים (למעט חסידי חב"ד) את הנוסח ל"דכה" כפי מנהג הספרדים[3]. בחומשים רבים עדיין מופיעה הערה המתייחסת לנוסח האשכנזי הקדום, והמציינת כי בספרי אשכנז כתוב "דכא", אליה מתייחסים הפוסקים שציינו כי על אף ההבדלים לא נאסרה עלייה של ספרדי לספר תורה אשכנזי ועלייה של אשכנזי לספר תורה ספרדי, אלא כל אחד יעלה לספר של השני בלי לחשוש[4].
ב"כתר ארם צובא" שנכתב בתחילת המאה העשירית, והנחשב לספר התנ"ך המדויק ביותר, שהגיה המדקדק הטבריני בן אשר ושעליו סמך הרמב"ם, חסר חלק זה של התורה לאחר הפרעות ב־1947, אמנם, בספר תהילים, פרק צ' על הפסוק "תשב אנוש עד דכא" בהערת המסורה שרשומה בכתר ארם צובא בתחתית העמוד "דכא ג' לא יבא פצוע דכא..." כלומר, 3 פעמים המילה "דכא", בכתיב הזה, מופיעה בתנך – ואחד מהם בפסוק שבתורה "לא יבוא פצוע דכא".
בחב"ד: האדמור הזקן הורה לשנות בספרי התורה מכתיב "דכה"- ל: "דכא" ( שארית יהודה יו"ד סימן ט"ז, אגרות קודש הריי"צ חלק ד' עמ' תעח).
הרבי מנחם מנדל זצ"ל מלובביץ ב"לוח היום יום" לז' אלול, מביא עדות של חותנו האדמור הרייץ זצ"ל:
"בפראג יש ספר תורה שקבלה בידם שהגיה עזרא הסופר, אין קורין בו אלא בשמחת תורה וגוללין אותו תמיד בפרשת שמע. כשהייתי בפראג בשנת תרס"ח ראיתיו וכתוב בו "דכא" באל"ף. כן כשהייתי בוארמס בשנת תרס"ז ראיתי שם ספר תורה אשר מקובל בידם שכתבו מהר"ם מרוטנבורג וגם בו כתוב "דכא" באל"ף".
שספר שמואל[6] מסופר על אמנון ותמר בני דוד המלך. אמנון בכורו של דוד, אהב את תמר אחותו וחשק בה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד ובעת שהגישה לפניו את הלביבות ביקש אמנון מהמשרתים להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה למרות מחאתה. בהמשך הפרק, מובא הפסוק:
