פסח בורשטיין, בן יהודה ופסיה, נולד בשנת 1909 בביאליסטוק, פולין.
בזמן המלחמה היה בורשטיין בגטו ביאליסטוק עד לחיסולו, ואחר כך במחנה העבודה בבליז'ין ובמחנה ההשמדה אושוויץ. באושוויץ עבד בחציבת אבנים עד לפינוי המחנה. כאשר הוצאו האסירים לצעדת המוות הצליח להסתתר באחד המבנים עד לבוא החיילים הרוסים. שם שהה עד לשחרור. בתום המלחמה חזר לביאליסטוק והיה חבר בוועדת השיקום היהודית שניסתה לשקם את הקהילה ולסייע ליהודים לשוב ולהשתקע בעיר[5][6]. הניסיון לא צלח ועד ראשית 1947 עזבו כמעט כולם. בורשטיין עלה לארץ ב-1947. לאחר המלחמה העיד במשפטו של הפושע הנאצי ארתור גוזברג, מפקד מחנה בליז'ין, שנערך בגרמניה[7]. היה נשוי למרים, אחותה של חייקה גרוסמן[8].
פעילות ציבורית
בורשטיין היה פעיל ונואם מרכזי באירועים רבים שעסקו בזיכרון השואה[9], בעצרות ממלכתיות ובהתנגדות לפיוס עם גרמניה. הוא תיאר את המרד בגטו ביאליסטוק בספר הזיכרון שהוציאה הקהילה בניו-יורק[10], ואסף רשימה של מאות לוחמים שנהרגו בלחימה.
כנציג הארגון הארצי של אסירי הנאצים לשעבר שעמד בראשו היה בורשטיין חבר מרכזי בוועד הארגונים של שארית הפליטה שהתכנס בכל פעם לצורך מאבק מסוים, ולקח חלק חשוב בכל הפעולות שיזם הוועד.
בשנת 1954 פנה כנציג ארגוני הפרטיזנים אל נשיא המדינה בבקשה לפעול להפיכתו של יום השואה ליום אבל לאומי[11]. בשנת 1958 היה בין נציגי ועד ארגוני הניצולים שהשתתפו בישיבה הראשונה של ועדת הכנסת בנושא כינון יום השואה והגבורה כיום ממלכתי[12][13].
בשנת 1965 היה חבר במטה הפעולה המיוחד למאבק בחוק ההתיישנות על פשעי הנאצים בגרמניה[14]. חברי המטה הובילו הפגנה בת אלפי משתתפים שצעדה ברחוב דיזנגוף בתל אביב[15]. בחודש אוגוסט באותה שנה ארגן וועד הארגונים עצרת המונים ליד מצבת טרבלינקה בבית הקברות נחלת יצחק נגד בואו של השגריר הגרמני[16]. במסגרת המחאות נגד גרמניה, ארגן הוועד בדצמבר 1966 הפגנת אלפים בתל אביב נגד תחיית הנאציזם[17]. בכל הפעולות היה בורשטיין בין ראשי המארגנים והנואמים. עוד הופיע והשתתף באירועים רבים.
בורשטיין היה בין הדוברים הבולטים בנושא היחסים עם גרמניה, וממארגני המחאה נגד השמעת יצירות של ואגנרבתזמורת הפילהרמונית[18]. בימיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הוזמן לדיון על גרמניה בתוכנית "בומרנג"[19].
ב-1974 הופיע בראש משלחת בפני יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, בתביעה לפעול לשחרורה של ביאטה קלארספלד שנעצרה בגרמניה[20].
בארץ, כחבר "הבונד" ניהל קואופרטיב לתעשיית טקסטיל. בנוסף לפעילותו לשימור זיכרון השואה השתתף גם בפעילות ציבורית הומניטרית כגון בוועד להצלת ילדי ביאפרה[24].
התבלט במיוחד באירועי תרבות בשפת היידיש[25]. בשנות ה-70 השתתף והנחה ערבי תרבות רבים בשפה היידית בבית לייוויק[26]. כתב ופרסם מאמרים בעיתונות היידית[27].
בשנת 1977 נפטר ונקבר בבית העלמין הדרום, על מצבתו נכתב : "...האיש שלא שכח ולא נתן לשכוח".
הותיר אחריו את רעייתו, מרים.
חנה יבלונקה, מה לזכור וכיצד? ניצולי השואה ועיצוב ידיעתה, בתוך עידן הציונות, עורכים אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2000, עמ 297
שרה בנדר, מול מוות אורב, יהודי ביאליסטוק במלחמת העולם השנייה, 1939-1943, הוצאת עם עובד, 1997
