פנסיה צוברת

פנסיה צוברת היא פנסיה המשולמת בעקבות צבירה של כסף על ידי העמית בקרן פנסיה ובדרך כלל גם על ידי המעסיק שלו. השם "פנסיה צוברת" בא להבדילה מפנסיה תקציבית, המשולמת מתקציבו השוטף של המעסיק לשעבר.

בישראל

לשכירים הצבירה היא באמצעות ניכוי ממשכורתו של העובד והפרשה של המעביד. עצמאי מפקיד בקרן מהכנסתו (וגם שכיר רשאי לפעול בדרך זו).

בקרנות הפנסיה הוותיקות צברו העמיתים שני אחוזי זכות לפנסיה בכל שנה, והפנסיה חושבה על בסיס משכורת העמית בסמוך לפרישה או על בסיס המשכורת במשך תקופת הצבירה. בקרנות הפנסיה שנוצרו לאחר 1995 הצבירה ותשלום הפנסיה מתבססים באופן הדוק יותר על סכומי הצבירה בקרן.

בישראל סוגי חסכונות אחדים לפנסיה צוברת:

המגמה היא להגדיל את כמות העובדים החוסכים לפנסיה צוברת, הן באמצעות העברת העובדים החדשים במגזר הציבורי, שבעבר היו מכוסים בפנסיה תקציבית, לפנסיה צוברת, והן באמצעות צו הרחבה שקבע חובת הפרשה לפנסיה לכל העובדים במשק עד לרמת השכר הממוצע במשק.

בחלק מהמקרים מאפשרות קרנות הפנסיה בחירה בין אפיקי השקעה בהתאם לתוכניות ולרצונות החוסך. במסלולי ההשקעה האפשריים ניתן לבחור ביחס בין השקעות הנתפסות כסולידיות יותר (כגון אג"ח) לבין השקעות מסוכנות יותר (כגון מניות).

בישראל משנת 2008 ההפרשה לפנסיה צוברת היא חובה לכלל ציבור השכירים והמעסיקים (פרט לאלו המבוטחים בפנסיה תקציבית), במסגרת צו הרחבה שהרחיב הסכם קיבוצי בין ההסתדרות לארגוני המעסיקים, כאשר שיעורי ההפרשה מן השכר הלכו ועלו בהדרגה. משנת 2017 הוטלה חובת הפרשה לפנסיה צוברת בחוק גם על רוב ציבור העצמאים בישראל.

ראו גם

קישורים חיצוניים


ערך זה הוא קצרמר בנושא כלכלה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.