פלייבוי (סגנון חיים)

סגנון חיים של פלייבוי או נער שעשועים (באנגלית: Playboy lifestyle) הוא אורח החיים של גבר עשיר עם מספיק זמן לפנאי, שבאופן מופגן חי "חיים טובים" ושמעריך את הנאות העולם, במיוחד את חברתן של נשים. המונח "פלייבוי" היה פופולרי מתחילת עד אמצע המאה ה-20 ולעיתים נעשה בו שימוש כדי לתאר "רודפי שמלות" מופקרים.

הפלייבויים המקוריים הסתמכו על סערה מושלמת של נסיבות מענגות: העולם היה רגוע; מטוסים החלו בטיסות בינלאומיות; הוריהם היו חברים בחברת בתי הקפה של שנות העשרים וגידלו ילדים של העולם המתקדם; הם היו בעלי עושר שאין שני לו. לא היה אז אינטרנט - כתוצאה מכך, הם יישארו לנצח זן בלתי ניתן לחיקוי של מחפשי הנאה מקצועיים מובחרים, שכמותם לעולם לא יראה שוב.

התפתחות

בתחילה המונח שימש במאה השמונה עשרה עבור נערים שהופיעו בתיאטרון,[1] ובהמשך הוא הופיע במילון אוקספורד משנת 1888 כדי לאפיין אדם בעל כסף שמעוניין ליהנות.[2] עד סוף המאה התשע-עשרה היא גם רמזה את הקונוטציות של "מהמר" ו"מוזיקאי".[3] עד 1907, בקומדיה של ג'ון מילינגטון סינג "נער השעשועים (פלייבוי) של העולם המערבי, 1907 המונח כלל את הרעיון של מופקרות. לדברי מבקר הקולנוע שון לוי, המונח הגיע למשמעותו המלאה בשנים שבין שתי המלחמות העולם ובשנים המוקדמות שלאחר מלחמת העולם השנייה. טיולים בין יבשתיים לאחר המלחמה אפשרו לפלייבויים להיפגש במועדוני לילה בינלאומיים וב"מגרשי משחקים" מפורסמים כמו הריביירה או פאלם ביץ', שם נגררו אחריהם פפראצי שסיפקו לצהובונים חומר שיוכל להזין לקהל נלהב. הכיבושים המיניים שלהם היו עשירים, יפים ומפורסמים. ב-1953 תפס יו הפנר את הגל והקים את מגזין פלייבוי.[4]

נערי שעשועים מפורסמים

פורפיריו רובירוזה (אנ'), שמת בתאונת דרכים ב-1965, הוא דוגמה למי שגילם את אורח החיים של הפלייבוי.[2] הדיפלומט טען שאין לו זמן לעבוד, היה עסוק בבילוי עם נשים, התחתן בבמהירות וברצף עם שתי הנשים העשירות בעולם, שתה והימר עם חבריו, שיחק פולו, השתתף במרוצי מכוניות והטיס מטוס משלו ממסיבה למסיבה. הוא נקשר לפלייבויים מפורסמים אחרים של אותה תקופה כמו עלי ח'אן (אנ') ועוד.[2]

אנשים נוספים שאימצו את אורח החיים של הפלייבוי כללו את אלפונסו דה-פורטגו,[5] בארי שין,[6] יו הפנר, דן בילזריאן חוליו איגלסיאס, חוליו איגלסיאס, ג'ורג' בסט, עימראן ח'אן, ג'יימס האנט, הווארד יוז, אברל הארימן, ארול פלין, ג'אני אניילי, סילביו ברלוסקוני, ג'ון פיצג'רלד קנדי,[7] דייוויד פרוסט,[8] וילט צ'מברלין, ג'ורג' קלוני,[9] מאוריציו זנפנטי, מריו קונדה,[10] ופבריציו קורונה.[11]

לקריאה נוספת

  • Levy, Shawn Anthony (2005), The Last Playboy: The High Life of Porfirio Rubirosa, New York City, New York: Fourth Estate, ISBN 978-0-00-717059-3.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Levy S., p. 117
  2. ^ 1 2 3 Schultz, Ole (13 בפברואר 2003). "Riviera-Nichtstuer - Geschichte der Playboys" (בגרמנית). Deutschlandradio Kultur. אורכב מ-המקור ב-10 בפברואר 2013. נבדק ב-20 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Levy S., p.117
  4. ^ Levy S., p. 118
  5. ^ El Mundo: El hijo de Soledad Cabeza de Vaca, marquesa de Moratalla, denuncia su "secuestro" – 26 August 2017
  6. ^ "Ten fascinating facts you didn't know about Barry Sheene". British GQ (באנגלית בריטית). 15 במאי 2017. נבדק ב-2021-01-18. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Zichy on the 'Art & Popular Culture' website
  8. ^ "When the playboy met the liar". The Guardian. 1 באוגוסט 2006. נבדק ב-2013-02-05. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "George Clooney: Retiring the playboy act is his best move in years". TheGuardian.com. 28 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Conde vende su casa desde la prisión por 3,7 millones". El Español. 14 באפריל 2016. נבדק ב-2020-01-04. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Fabrizio Corona playboy