פלורנס פוסטר ג'נקינס הוא סרט ביוגרפי בריטי מסוג דרמה קומית שיצא לאקרנים בשנת 2016, בבימויו של סטיבן פריריס ונכתב על ידי ניקולס מרטין. בסרט מככבת מריל סטריפ בתפקיד פלורנס פוסטר ג'נקינס, יורשת, אשת חברה ופילנתרופית מניו יורק, שהייתה חובבת מוזיקה גדולה ודמות מרכזית בעולם המוזיקה בזמנה, שהתפרסמה כזמרת אופרה גרועה במיוחד. יו גרנט משחק את בעלה סנט קלייר בייפילד, שהוא גם אמרגנה ושחקן שייקספירי. חברי צוות אחרים כוללים את סיימון הלברג, רבקה פרגוסון ונינה אריאדנה.
עלילה
פלורנס פוסטר ג'ינקינס היא אשת חברה ניו יורקית, שירשה הון מאביה, ואותו היא מקדישה לתמיכה באמנים ומוסדות למוזיקה. היא הקימה את מועדון ורדי, יחד עם בעלה, ואמרגנה סנט קלייר בייפילד. השנה היא 1944 ובתחילת הסרט פלורנס אומרת על במת המועדון, שעכשיו בימי המלחמה, מוזיקה חשובה אפילו יותר. פלורנס וסנט קלייר גרים בנפרד. סנט קלייר גר בביתה של המאהבת שלו קתלין וות'רלי. פלורנס נדבקה בעגבת מבעלה הראשון, ונמנעת לחלוטין ממגע מיני עם סנט קלייר, כדי לא להדביק אותו. על מנת להילחם בהתפתחות המחלה היא לוקחת ארסן וכספית להם יש גם השפעות רעילות עליה.
פלורנס חוזרת ללמוד שירה עם קרלו אדוארדס (שהוא סגן המנצח של המטרופוליטן אופרה, ושוכרת את קוסמיי מק'מון שינגן בפסנתר בעודה שרה. מק'מון מופתע לגלות שפלורנס מזייפת נורא. סנט קלייר ואדוארדס מתנהגים כאילו פלורנס מוכשרת מאוד, ומזהירים את הצעיר שלא להגיד לה את האמת.
סנט קלייר מארגן עבורה קונצרט קטן, כשהוא בוחר בקפידה למי הוא מוכר כרטיס. חבריה הנאמנים מהמועדון מכבדים אותה, בעוד שאחרים לא יכולים להתאפק מלצחוק. סנט קלייר ומק'מון מצליחים להסתיר ממנה את הביקורת השלילית שספגה, ופלורנס מתגאה בהישגה. היא מקליטה את ההופעה ומחלקת לאנשים את התקליט כמתנה. כשהיא באה לחלק את התקליט למק'מון הם מתחילים לדבר ומק'מון מבין כי הוא מכבד ומעריך את פלורנס.
פלורנס ומק'מון ממשיכים בעבודתם המשותפת, ושיריה של פלורנס מגיעים לרדיו. אנשים מוצאים את השירים שלה למצחיקים במיוחד, למורת רוחו של סנט קלייר. סנט קלייר תוקף חבורת גברים שצוחקים על פלורנס בבר, וקתלין נפרדת ממנו מכיוון שהיא חשה מושפלת. פלורנס מחליטה להופיע לערב אחד בקרנגי הול. סנט קלייר מנסה לשכנע אותה לוותר על הרעיון, אבל היא בטוחה שזה הזמן המתאים לכך. מק'מון בתחילה מסרב בתוקף להופיע איתה שם, אבל סנט קלייר מצליח לשכנע אותו. הם מבינים כי יהיה עליהם להתמודד עם הקשיים שההופעה תערים עליהם, וכל זאת על מנת לגרום לפלורנס את הערב שרצתה בו.
אולם ההופעה מלא עד אפס מקום, ובקהל נמצאים אנשים כמו קול פורטר וטלולה בנקהד. כאשר פלורנס מתחילה לשיר, החיילים צוחקים ולועגים לה. פלורנס מפסיקה את ההופעה כאשר היא מבינה מה קורה. חבריה ומוקיריה נוזפים באלה הלועגים, ומעודדים אותה לשיר. פלורנס מעודדת מתמיכה בה, וממשיכה לשיר. בינתיים, עורך הניו יורק פוסט, מסרב להמשיך להאזין, ולא שועה לתחינותיו של סנט קלייר לא לכתוב כתבה מכוערת על פלורנס.
סנט קלייר ומק'מון מוצאים כל עותק של עיתון הפוסט וזורקים אותו לפח. הם מביאים לפלורנס אוסף של כתבות מחמיאות. אבל לאחר ששני גברים פונים אליה ואומרים לה להתעלם מהערות של העיתון היא מוצאת עותקים של העיתון וקוראת את הביקורת הקוטלת. היא מתעלפת במקום. פלורנס גוססת, סנט קלייר נמצא לצידה, והיא חולמת על רגעיה היפים על הבימה. לבסוף היא מציינת כי "אף אחד לא יוכל לטעון שהיא לא שרה". לאחר שאומרת זאת היא נרדמת ומתה בשנתה.
הסרט זכה בעיקר לביקורות חיוביות. באתר עגבניות רקובות הוא זכה לציון של 87[1]. בביקורת נאמר כי זהו סרט דרמה חביב, שעושה צדק עם שחקניו. באתר מטהקריטיק הוא זכה לציון של 71[2]. לירון סיני כותב שהסרט מצליח להציג דמות שהיא גם מעוררת חמלה, אך גם אהובה[3]. לעומתם אורון שמיר טוען כי יש בעיה בלהציג את המבקר כאיש הרע[4]. הסרט זכה לשתי מועמדויות לאוסקר ה-89 עבור פרס השחקנית הטובה ביותר למריל סטריפ ואוסקר עבור עיצוב התלבושות, ולארבע מועמדויות לפרס גלובוס הזהב.
