פירסינג (מ-Pierce, לנקב באנגלית; על פי החלטות האקדמיה ללשון העבריתנִזּוּם[1]), הוא הליך קוסמטי בו מנוקב הגוף על מנת לענוד תכשיט. ניתן לבצע הליך זה במקומות רבים בגוף, כאשר הנפוץ ביותר הוא ניקוב תנוך האוזן. מקומות אחרים נפוצים לענידת פירסינג הם צידי האף (נזם), מעבר בין הנחיריים ("ספטום"), אפרכסת האוזן (״הליקס״), חלק הסחוס הקטן ליד פתח תעלת השמע ("טראגוס"), טבור, הגבה, הלשון, השפה ואיברי המין.
עשיית פירסינג נהוג היה משחר ההיסטוריה ויש עדויות לכך אף מאתרים פרהיסטוריים שונים ברחבי המזרח התיכון. בונצ'קלו טרלה, בצפון מסופוטמיה, הוא האתר הקדום ביותר בו נמצאו עדויות לניקוב הגוף 12,000 שנים לפני זמננו.[2]
עשיית פירסינג
את תנוכי האוזניים נהוג לרוב לנקב בעזרת אקדח עגילים, העושה שימוש בעגילים בעלי קצה חד על מנת להכניס את העגיל בכוח לגוף. מקומות אחרים בגוף מנקבים בדרך כלל באמצעות מחט סטרילית וחלולה, בדומה למחט המזרק. בקצה המחט, ניתן להכניס או להניח עגיל מתאים, וכך חירור הגוף והכנסת העגיל יכולים להעשות באופן חלק.
ניקוב באמצעות אקדח עגילים
אקדח פירסינג
אקדח עגילים משתמש בעגילים בעלי קצה חד על מנת להכניס את העגיל בכוח ובמהירות לגוף. השימוש באקדח הוא מהיר וזול אך הריפוי איטי יותר והדיוק במיקום נמוך ביחס לניקוב באמצעות מחט ייעודית.
את תנוכי האוזניים נהוג לרוב לנקב בעזרת אקדח עגילים. לעומת אפרכסת האוזן, הטראגוס והנחיריים רגישים לניקוב באמצעות אקדח עגילים, העלול לתרום להתפתחות זיהום ולצלקות. למרות זאת, השימוש באקדח עגילים לעשיית נזם הוא עדיין נוהג נפוץ, דבר הגורם לעיתים קרובות למיקום שגוי של הנזם, בדרך כלל קרוב מדי לתחתית הנחיר, בשל גודלו של המכשיר.
שני סוגי התכשיטים הנפוצים בשימוש בפירסינג שאינו בתנוך האוזן נקראים "חישוק לחץ" (BCR-Ball Closure Ring) ו"מוט" (Barbell).
חישוק הלחץ הוא טבעת בעובי אחיד, הלוחצת על גולה המשמשת כסוגר. הטבעת מעוצבת כך שקשה לפתוח ולסגור אותה, על מנת להקל על ההחלמה ולמנוע סיבוכים מיותרים. לאחר החלמת הפירסינג, מומלץ לפנות לאיש מקצוע ("פירסר") כדי להוריד את החישוק.
במוט ישנן גולות בשני הקצוות, כשבדרך כלל אחת מהן קבועה והשנייה מתברגת למוט (ההברגה יכולה להיות פנימית או חיצונית).
התכשיטים הנפוצים בשימוש באף הם נזם הנקודה - תיל שבחזיתו כדורון או אבן קטנה, והוא מתעקל בתוך האף על מנת שלא ייפול, וכן חישוק.
המתכות מהן עשויים התכשיטים חייבות להיות כאלה שאינן יוצרות תגובה אלרגית או גירוי. על כן, נהוג שלא להשתמש במתכת המכילה ניקל העלול להשתחרר לגוף (מאחר שניקל ידוע כאלרגן); כמו כן, נהוג שלא להשתמש בכסף, העלול ליצור סימן אפור בלתי ניתן להסרה. המתכות בשימוש הן "פלדת אל חלד" - סגסוגתברזל המכילה ניקל (קשור) בכמות מעטה שאינה משתחררת לגוף, טיטניום, זהב (14 קרט ומעלה), וכן פלטינה. ייסוד נוסף הוא ניוביום, אף על פי שאינו נפוץ בשימושו בישראל, כמעט זהה בשימושו לטיטניום ומתאים לבעלי אלרגיה לטיטניום.
קוטר (עובי) התכשיטים משתנה בין 0.8 מ"מ (קוטר מספר 20ga), המשמש בעיקר לניקוב התנוך, ועד מספר מילימטרים. נהוג להשתמש במידות אמריקאיות למדידת עובי התכשיט, כאשר מספר גדול משמעותו קוטר קטן. לניקוב הטבור והלשון משתמשים בדרך כלל במחט ותכשיט בעובי 14ga, ולניקוב האף - בעובי 20ga.
תהליך ההחלמה והטיפול בפירסינג
בתהליך ההחלמה לאחר הניקוב נוצרת רקמת עור לאורך הנקב. אורך תהליך ההחלמה משתנה בהתאם למקום הניקוב, והוא אורך בין כששה שבועות (בתנוך) ועד כששה חודשים (טבור, אפרכסת האוזן). ניקוב הסחוס בעייתי יותר מבחינת ההחלמה, כיוון שאספקת הדם חלשה יותר באזור.
במשך תהליך ההחלמה, שייתכן שילווה בהפרשות ומוגלה, חשוב לשמור על ניקיון המקום ולטפל בו. מומלץ למרוח מעט משחה אנטיספטית (מחטאת) כמה פעמים ביום, ולשטוף פעם ביום בתמיסת מי מלח (ככפית מלח ים בכוס מים רתוחים שקוררו לטמפרטורת החדר), אך לא באלכוהול או במי חמצן, הפוגעים בתהליך ההחלמה. כמו כן, מומלץ לשמור על היגיינה גבוהה, בייחוד באזור הידיים, ולא "לשחק" עם העגיל ולסובב אותו בזמן ההחלמה. הוצאת העגיל במהלך תקופת ההחלמה גורמת בדרך כלל לסגירת הנקב.
לאחר ההחלמה
לאחר שנוצרה תעלת העור ("פיסטולה") לאורך הנקב, ניתן להוציא את העגיל ולהחליפו בעגיל אחר ללא חשש מסגירת החור. הוצאת העגיל למשך פרקי זמן ארוכים גורמת לעיתים להצרות החור באופן שלא ניתן לשוב ולענוד בו עגיל ללא ניקובו מחדש. עם זאת, בחלק מהמקרים ניתן להבחין בצלקת קטנה במקום. דברים אלה תלויים במיקום הנקב בגוף, בעובי התכשיט, ובמשך הזמן בו הוא היה במקומו, והם משתנים מאוד מאדם לאדם. פירסינג בגבה, למשל, נוטה להשאיר צלקת ניכרת לעין, וכך גם פירסינג בטבור, בייחוד לאחר מתיחת הצלקת במהלך הריון. פירסינג באוזניים, לעומת זאת, נוטה להשאיר צלקת קטנה בלבד, אלא אם עונדים עגילים כבדים למשך תקופה ארוכה, ונזם משאיר בדרך כלל רק צלקת מזערית.
הפירסינג במקרא
הפירסינג הראשון הידוע בתורה היה אצל רבקה. כאשר אליעזר עבד אברהם הלך להביא כלה ליצחק, כאשר ראה את רבקה, שם נזם על אפה:
”וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם”[3] ולאחר מכן מבהיר העבד שמדובר בתכשיט לאף: ”וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ”[4].
אזכור נוסף מופיע באירוע חטא העגל: ”וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי”[5].
מפסוק זה ניתן ללמוד שלושה דברים: גם ילדים קטנים ענדו עגילים (אף שמדובר ב"נזם" מהתיאור עולה שמדובר בעגיל שבאוזן), הגברים הבוגרים לא ענדו עגילים, ובאותו דור ענדו את הנזמים באוזן ולא באף.
כאשר בונה משה את אוהל מועד, הוא פונה אל העם ומבקש מהם להרים תרומה מהתכשיטים שלקחו מהמצרים[6]:
”וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַ-ה'”[7].
רש"י מפרש פסוק זה ואומר כי הכומז הנו תכשיט אותו עונדות הנשים במקום מוצנע, במקום אחר רש"י מסביר "כומז - דפוס (תבנית) של בית הרחם"[8], בתלמוד[9] מובאת מחלוקת האם כומז הוא "דפוס של בית הרחם" או "דפוס של דדים", בהקשר למחלוקת מה התכשיטים שענדו בנות מדיין במלחמה עם ישראל[10]. מתיאור רש"י והתלמוד נשמע שהכומז עשוי בתבנית האגן.
אזכור נוסף לפירסינג מוזכר בקשר לאויבי גדעון בספר שופטים, המסביר מדוע לאויבים המדיינים היו נזמי זהב. הכתוב מסביר כי למרות שלגברים לא היו נזמים, למדיינים היו נזמים מאחר שהם נחשבים "ישמעאלים" ונזמי זהב אלו נלקחו כשלל ושמשו לעשיית אפוד הזהב: "ויאמר אלהם גדעון אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם"[11].
בישעיהו מופיע הנזם בהקשר לנבואת זעם על בנות ירושלים המשתמשות בתכשיטים, ביניהן נזמי האף, כדי לפתות את הגברים[12].
אזכור חיובי לנזם ניתן למצוא בנביאים ובכתובים. הנביא יחזקאל מתנבא בנבואת הנחמה: ”וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ”[13]. בספר משלי מוזכר הנזם כתכשיט יפה, שאין מקומו על בהמה טמאה כפי שיופי ללא טעם הוא פסול: "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם"[14].
הפירסינג בתרבות המערב
עגילים אשר אינם באוזן החלו את דרכם באופנה המערבית החל משנות ה-30 ושנות ה-40, והחלו להפוך בהדרגה מאופנת שוליים לאופנה פופולרית[15].
בשנת 1975 הוקמה חברת Gauntlet (אנ') אשר הייתה חנות הפירסינג הפורמלית הראשונה בארצות הברית[16].
בשנת 1993 זכה השיר cryin' של להקת אירוסמית' לקליפ השנה, ותהליך עשיית הפירסינג בטבור שהוצג בקליפ נתן לתופעה דחיפה משמעותית אל תוך תרבות המיינסטרים[17].
הפך לפופולרי במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20[20]. בדרך כלל נהוג לנקב את מרכז הלשון, תוך שימוש במחט ובתכשיט בעובי 1.6 מ"מ[21]. התכשיט הראשוני צריך להיות ארוך יותר מעובי הלשון, כיוון שהלשון עשויה להתנפח בימים הראשונים[22]. לאחר כשבוע, עם ירידת הנפיחות, יש להחליף את העגיל בעגיל קצר יותר על מנת להפחית את הסכנה לנזק לשיניים ולחניכיים.
סוגי פירסינג נוספים הם פירסינג כפול, משני צידי הלשון, וכן חירור הקרום המחבר את תחתית הלשון לתחתית הפה. לחירור קרום הלשון נהוג להשתמש במחט ותכשיט מסוג מוט כפוף בעובי 1.2 מ"מ[דרוש מקור].
פירסינג בטבור
פירסינג טבור אופייני
בשנת 1956 עלתה הפופולריות של הביקיני, בד בבד עם מתן לגיטימציה אופנתית לנשים לחשוף אזורים מסוימים בגופן, כמו הטבור, שלא היה מקובל לחשוף לפני כן, מה שהפך את הטבור לאיבר מושך ואופנתי[19].
ב-1993 הדוגמנית כריסטי טורלינטון יצאה למסלול עם פירסינג בטבור, מה שנתן השראה לנעמי קמפבל ומדונה להראות בציבור עם פירסינג בטבור, והפכו אותו לאופנתי ופופולרי בקרב הציבור הרחב[23].
הפירסינג בחברה הישראלית
ניקוב האוזן הוא הפירסינג הנפוץ ביותר בחברה הישראלית. כמעט כל הנשים בישראל עוברות את תהליך ניקוב התנוך, בדרך כלל בתחילת שנות העשרה לחייהן.[דרוש מקור] ניקוב התנוך נפוץ בכל סוגי החברות: החברה החילונית, הדתית, החרדית, והערבית. ישנן עדות בהן תנוך הבנות מנוקב בהיותן תינוקות, אך הדבר שנוי במחלוקת כיוון שבכך ניטלת מהן זכות הבחירה. מלבד זאת, הנקב באוזנן של נשים שנוקבו בגיל הינקות עלול להיות לא ממורכז כראוי. גם גברים רבים נוהגים לנקב את אוזניהם, לרוב אוזן שמאל, ולענוד עגיל. ענידת עגילים רבים בכל תנוך נפוצה מאוד בקרב נשים. ענידת נזם נפוצה אף היא בישראל, ושכיחה גם בחברות שמרניות באופן יחסי כמו החברה הדתית-לאומית.
יש הנוהגים לנקב את גופם ולענוד עגילים במקומות נוספים. המקום הפופולרי ביותר לאחר תנוך האוזן, הוא הנחיר (ענידת נזם), וכן האפרכסת (״הליקס״), הטבור, מחיצת האף (״ספטום״), הגבה, והלשון.
צה"ל אוסר על פירסינג למעט חיילות הרשאיות לענוד זוג עגילים אחד בלבד, עגיל בכל אוזן[24]. עם זאת, חיילים וחיילות רבים נוהגים לשמור על העגילים למרות השירות הצבאי, על ידי ענידת עגילים שקופים או קטנים, או העלמת עין של מפקדיהם. במחקר שנערך במרפאה צבאית בשנת 2005, מתוך 389 חיילים שנבדקו, ל-4.3% היה פירסינג בגוף (לא כולל תנוך האוזן או הפה), ל-5.7% היה פירסינג בשפה (בהווה או בעבר) ל-6.2% היה קעקוע, ול-15.7% היה פירסינג בתוך חלל הפה (בהווה או בעבר)[25].
קיימת סברה כי החברה הישראלית נוטה לקבל ניקובים מסוימים, כגון רוב סוגי העגילים באוזניים וכן נזם, אך ישנם ניקובים שנוטה לא לקבל (כמו: חירור מחיצת האף, חירור הלשון, חירור השפה וכן חירורים אחרים). עם זאת, בשנים האחרונות גברה הפופולריות של ניקוב מחיצת האף.
איסור פירסינג בצעירים
בעקבות נזקים רפואיים שאירעו לבני נוער שעשו פירסינג[26], ובעקבות לחץ של הורים וחברי כנסת, אושר בכנסת באוגוסט 2004 תיקון לחוקרישוי עסקים שבו נאמר "בעסק שהוא כולו או חלקו מקום לניקוב חורים בגוף לצורך ענידת תכשיטים, לא ינקב אדם חור כאמור בגופו של קטין שטרם מלאו לו 16 שנים, שלא בתנוכי האוזניים, אלא בהסכמת אחד מהוריו או אפוטרופוס". בדברי ההסבר להצעת החוק[27] נאמר: "מטרתה של ההצעה להגן על קטינים בגיל צעיר יחסית מפני החלטות שקטין עלול לקבל בעקבות לחץ חברתי, וללא שקילה ראויה של ההשלכות הבריאותיות שהפעולה עלולה לגרום".
פירסינג בתקופה פרהיסטורית
ארכאולוגים בטורקיה גילו עדויות חדשות הקושרות פירסינג שנעשו בפנים בשרידי גופות מהתקופה הפרהיסטורית.
עד לגילו זה נמצאו בדרום-מערב אסיה, מהתקופה הנאוליתית, מלפני 12,000 שנה, עדויות על עגילים, אבל שום חפץ לא היה קשור במישרין לחלקי גוף.
באתר חפירות בבונצ'קלו טרלה, בדרום-מזרח טורקיה, נמצאו קישוטים לפירסינג ליד אוזני ופיות השלדים בקברים. גם בלאי השיניים החותכות התחתונות של השרידים, דמה לבלאי המוכר משחיקה של לברט (labret) שהוא ננעץ לשפה התחתונה.
התכשיטים נמצאו ליד שרידי מבוגרים, מה שמצביע על כך שילדים לא היו עם פירסינג וייתכן שהפירסינג שימש לטקסי ההתבגרות. באתר ארכאולוגי זה, נמצאו 85 חפצים שנענדו כפירסינג. הם היו עשויים מאבן צור, אבן סיד, נחושת ואובסידיאן.[28]
