PROFILPELAJAR.COM

פימה
	קולאז' של בני שבט הפימה
אוכלוסייה
	19,921 +/- 4,574 (2010)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	ארצות הברית (אריזונה)
שפות
	אודהאם, אנגלית וספרדית
דת
	ילידית, נצרות קתולית
קבוצות אתניות קשורות
	טוהונו אודהאם

פימה (באנגלית: Pima) או בשמם הרשמי אקימל אודהאם (Akimel O'odham, "אנשי הנהר") הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית שתחום מחייתם ההיסטורי היה במרכז ובדרום מדינת אריזונה בארצות הברית. מרבית האוכלוסייה של שתי הקבוצות של אקימל אודהאם ששרדו עד ימינו שוכנות בשתי שמורות: "קלי אקימל אותהאם" (Keli Akimel O'otham) בקהיליית האינדיאנים של הנהר חילה (Gila River Indian Community) ו"אונק אקימל אודהאם" (On'k Akimel O'odham) בקהיליית האינדיאנים פימה-מריקופה של הנהר סולט (Salt River Pima-Maricopa Indian Community).

הם קשורים באופן הדוק לאנשי נהר אחרים, האק-צ'ין אודהאם (Ak-Chin O'odham), שכיום מהווים את קהיליית האינדיאנים אק-צ'ין (Ak-Chin Indian Community). הם גם קשורים לקבוצה האתנית של הסובאיפורי (Sobaipuri), שצאצאיה שוכנים בשמורת האינדיאנים סן קסוויאר (San Xavier Indian Reservation) או וא:ק (Wa:k, יחד עם הטוהנו אודהאם). ה"אקימל אודהאם" וקרוביהם, ה"טוהונו אודהאם" ("אנשי המדבר" שהיו מכונים בעבר "פאפאגו" – Papago) במזרח השטח באריזונה המכונה פאפאגריה (Papagueria), וההיא סד אודהאם (Hia C-eḍ O'odham, "אנשי דיונת החול", היו מוכרים פעם כ"פאפגו של החול" - Sand Dune People) של מערב פאפאגריה, מסווגים על ידי החוקרים כ"אינדיאנים של דרום-המערב" (South-West Indians).^[2]

האקימל אודהאם דוברי שפת אודהאם שהיא משותפת לכל הקבוצות האתניות של האודהאם. יש שינויים דיאלקטיים מסוימים, אבל הם מובנים הדדית, וכל בני קבוצות האודהאם יכולים להבין האחד את השני. הבדלים לקסיגרפיים התעוררו בין הקבוצות השונות במיוחד בהתייחס לטכנולוגיות חדשות יותר וחידושים.

מקובל להאמין שמקור השם הקצר "פימה" הוא מהביטוי "פי אניי מק" (pi 'añi mac) או "פי מאק" (pi mac), שפירושו בשפתם "אני לא יודע", שבו הם השתמשו פעמים רבות במפגשיהם עם המתיישבים הספרדים. האחרונים התייחסו אליהם כ"פימה".^[2] הכינוי אומץ מאוחר יותר על ידי דוברי האנגלית: סוחרים, חוקרי ארצות ומתיישבים.

היסטוריה

בטרם המגע עם האירופאים (עד 1688)

האקימל אודהאם התחלקו היסטורית לשתי קבוצות עיקריות: "פימה אלטו" (Pima Alto – "פימה עליונים"), ששכנו בצפון לאורך הנהרות חילה וסולט ו"פימה באחו" (Pima Bajo – "פימה תחתונים"), המכונים במקסיקו "נבונה" (Nevona), שחיו הרחק דרומה לאורך הנהרות יאקי וסונורה. השטח שבו שכנו היה קרוי בתקופת השלטון הספרדי במקסיקו "פימרייה אלטה" (Pimería Alta). שתי הקבוצות קרובות תרבותית ומשערים כי הם צאצאים של הקבוצה האתנית המסווגת בארכאולוגיה כבני תרבות הוהוקם.^[2] המונח הוהוקם הוא נגזרת מהמילה "הוהוגם" (Huhugam) בשפת אודהאם שפירושה המילולי "אלו שנעלמו", שמשמעותה "האבות הקדמוניים".

האקימל אודהאם חיו בכפרים בסגנון רנצ'ריה. הכפרים אורגנו כקבוצות של בתים כאשר הקבוצות השייכות לאותה משפחה משתפות מטבח ורמדה (Ramada), מבנה מרובע ללא קירות או עם קיר אחד כשובר רוח ששימוש כמקום התכנסות. סביב מקום מרכזי זה נבנו בתים עגולים קטנים בעלי גגות שטוחים. הבית המכונה אולאסקי (olaski), נשען על מסגרת ממוטות עץ וכוסה בעשב ובבוץ. מבנים ריבועיים קטנים שימשו לאחסון.^[2] האקימל אודהאם הם מטרילוקליים, כשהבנות ובעליהם מתגוררים עם או בסמוך למשפחת הבת. קבוצות משפחה כללו משפחה מורחבת. האקימל אודהאם נהגו להתגורר בבתים זמניים בשדות בעונה שבה טיפלו ביבוליהם.

הכלכלה של האקימל אודהאם התבססה בעיקר על חקלאות שלחין, כשהם נהגו להטות מים מהנהרות לאורכם התגוררו להשקיית השדות. במשך השנים בנו הקהילות מערכות של תעלות השקיה וערכו בהם שינויים על פי הצרכים המשתנים. האקימל אודהאם גידלו תירס, דלעת, שעועית מצויה, טבק, כותנה, ולאחר שהכובשים הספרדים סיפקו להם זרעים, גם חיטה ואלפלפה. את התזונה הם השלימו על ידי ציד של חיות קטנות, דוגמת ארנבות, שהיה באחריות הגברים, וליקוט צמחים וזרעים שהיה באחריות הנשים והילדים.

האקימל אודהאם היו מומחים בתחום הטקסטיל וייצרו סלים קלועים מורכבים כמו גם בדים ארוגים. קודם לבואם של האירופאים היו יריביהם הצבאיים האפאצ'י והיאוואפאי, שפשטו על כפריהם מדי פעם בשל תחרות על משאבים. השבטים הפושטים היו נוודים, שהסתמכו בעיקר על ציד וליקוט מזון, ונהגו לפשוט על קבוצות שנהגו לגדל את מזונם בעצמם.

אף שלאקימל אודהאם היו עימותים עם קבוצות אחרות, הם נחשבו בעיקר לשוחרי שלום. בשל התקפות האפאצ'י היו לאקימל אודהאם לוחמים שהגנו בהצלחה על הכפרים, אבל הם מעולם לא תקפו מתיישבים ממוצא אירופי והם ידועים כמי שסייע למהגרים שעברו דרך שטחם.

תחת שלטון הספרדים (בין 1694 ל-1853)

בתחילה, חוו האקימל אודהאם מעט מאוד מגע עם הספרדים ששלטו בשטח ממקסיקו. המפגשים הראשונים היו מוגבלים לחבורות שעברו בשטחם או בני הקהילה שביקרו את ההתיישבויות מדרום. התקופה הספרדית בהיסטוריה של הפימה (בין 1694 ל-1853) החלה בביקור הראשון של המיסיונר הישועי, האב אאוסביו קינו, בכפריהם ב-1694. הספרדים ארגנו את הטריטוריה של פימה כמחוז פימרייה אלטה והקימו בו מיסיונים, מבצרים, כפרים ומכרות. הספרדים הטילו מיסים על האוכלוסייה וחייבו גברים לעבוד עבורם במכרות. ב-1695 התמרדו הפימה שבדרום ובזזו ושרפו רכוש ספרדי. הספרדים שלחו צבא שדיכא את המרידה. חלק מהמורדים נמלט צפונה והצטרף לפימה שבצפון. הצאצאים של המורדים התמרדו שוב ב-1751, הרגו חלק מהספרדים ובזזו מיסיונים וחוות. הספרדים דיכאו מרד זה תוך כמה חודשים, ומאז ועד סיום שלטונם לא היו עימותים בינם לבין הפימה. לעומת זאת הקשר עם המקסיקנים היה מקוטע בתקופת שלטונם בדרום אריזונה בין 1821 ל-1853. למגע עם האירופאים הייתה השפעה רבה על אורח החיים של האקימל אודהאם. החשיפה למחלות מידבקות שכנגדם לא היה להם חיסון טבעי, השימוש ביבולים החדשים (דוגמת חיטה), גידול חיות משק והשימוש בכלי עבודה וחפצים עשויים מתכת.

תכיפות המגעים עם האמריקנים ממוצא אירופי בעמק חילה התיכון הלכה והתגברה לאחר 1846 כתוצאה ממלחמת ארצות הברית–מקסיקו. האקימל אודהאם סחרו וסייעו למשלחות של סטיבן ווטס קירני (Stephen Watts Kearny‏ 1848-1794) ופיליפ סנט ג'ורג' קוק (Philip St. George Cooke‏; 1895-1809) בדרכם לקליפורניה. לאחר שמקסיקו הובסה במלחמה היא העבירה את השטח שכיום הוא אריזונה לידי ארצות הברית, למעט השטח שמדרום לנהר חילה. זמן קצר אחר-כך החלה הבהלה לזהב בקליפורניה, שמשכה אמריקנים להגר לקליפורניה דרך הטריטוריה המקסיקנית בין מסייה ומעבר הנהר קולורדו בסמוך ליומה בדרך שכונתה נתיב המהגרים הדרומי. הנוסעים השתמשו בכפרים של האקימל אודהאם כבנאות מדבר על מנת להתאושש מחציית המדבריות הבלתי מוכרים. הם גם רכשו אספקה וחיות משק על מנת לתמוך במסע לרוחב המדבריות שנותרו להם לחצות במערב.

תחת ממשל ארצות הברית (מ-1853)

העידן האמריקני (1950-1853) החל בשנת 1853 עם רכישת גדסדן, כאשר ארצות הברית רכשה את דרום אריזונה. שווקים חדשים התפתחו, תחילה כדי למכור אספקה למהגרים בדרכם לקליפורניה. הסוסים של שירות הדואר הפרטי דואר בטרפילד אוורלנד (Butterfield Overland Mail), כמו גם סוסי הפרשים במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, היו זקוקים לתבואה. עקב כך חוו האקימל אודהאם שגשוג. הקהילה האינדיאנית של נהר חילה הוקמה ב-1859. המפקד של 1860 מפרט את כפרי הפימה: אגווה ראיס (Agua Raiz), "ארנל" (Arenal), קאסה בלנקה, קנצ'אנייו (Cachanillo), סריטו (Cerrito), סרו צ'יקיטו (Cerro Chiquito), אל יאנו (El Llano) ואורמיגרו (Hormiguero).

לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית הגיעו מהגרים אמריקנים רבים להתיישב במקומות במעלה הנהר חילה, כמו גם לאורך נהר סולט התחתון. בשל הפלישה לשטחם והתחרות על המשאבים המועטים, הפכו היחסים בין הילידים למתיישבים למתוחים יותר ויותר. הממשל האמריקני אימץ מדיניות של השכנת שלום וכליאה של האינדיאנים בשמורות. חוסר הוודאות ותפוקת היבולים המשתנה הובילו לארגון מחדש של היישובים. הקמת המטה של הלשכה לענייני אינדיאנים, כנסיות, בתי ספר, ותחנות מסחר בווהקי (Vahki או בשמה הספרדי קאסה בלנקה) ובגו או קי (Gu U ki הקרויה גם סקטון) במהלך שנות ה-70 וה-80 הובילה לגידול של עיירות אלו כמרכזי מסחר וממשל על חשבון היישובים האחרים.

ב-14 ביוני 1879 הוקמה הקהילה האינדיאנית פימה-מריקופה של הנהר סולט (Salt River Pima-Maricopa Indian Community, בראשי תיבות SRPMIC), והיא כוללת שתי קבוצות ילידים נבדלות: הפימה והמריקופה.

בהגיע 1898 כמעט ולא עסקו בני האקימל אודהאם בחקלאות בתחומי הקהילה של נהר חילה. אף שחלק מבני האקימל אודהאם חיו מקצבאות, אמצעי המחיה העיקרי שלהם היה גילוף בעץ. חלוקת האדמות הראשונה באזור הנהר חילה נקבעה ב-1914 בניסיון לחלק את האדמה הקהילתית. כל פרט קיבל 40 דונם של קרקע מושקית בתחומי מיזמי סנטן (Santan), אג'נסי (Agency), בלקווטר (Blackwater) וקאסה בלנקה במחצית המזרחית של השמורה. ב-1917 הוכפל גודל הקצבת הקרקע שכללה את החלקה הראשית של קרקע מושקית וחלקה משנית למרעה בגודל 40 דונם, שבדרך כלל לא הייתה צמודה לחלקה הראשית.

הניסיון השאפתני ביותר לתקן את מצוקתם הכלכלית של האקימל אודהאם נעשה בחוק מיזם סן קרלוס (San Carlos Project Act) ב-1924, שאישר הקמת סכר על הנהר חילה לאגירת מים. סכר זה סיפק מי השקיה לשטח של 200 קילומטרים רבועים בבעלות אינדיאנים ולשטח של 200 קילומטרים רבועים בבעלות אחרת. ממגוון סיבות נכשל מיזם סן קרלוס להחיות מחדש את הכלכלה מבוססת החקלאות של האקימל אודהאם. למעשה עצר המיזם את מי הנהר חילה והאקימל אודהאם איבדו את מקור המים לחקלאות. כך החלו שנים של רעב המוני. רבים מבני הקהילה מאמינים שמדיניות שגויה זו של הממשל הייתה בפועל ניסיון לרצח עם.

במשך עשרות בשנים ניסה הממשל האמריקני לקדם הטמעה, כשהוא כופה על האקימל אודהאם שינוי כמעט בכל היבט של חייהם. עם זאת, מאז מלחמת העולם השנייה חוו בני האקימל אודהאם התעוררות מחודשת של ריבונות השבט ושל פיתוח כלכלי. הקהילה קיבלה מחדש את הממשל העצמי ומוכרת כשבט. בנוסף, הם פיתחו כמה עסקים רווחים בתחומים כדוגמת חקלאות ותקשורת, ובנו כמה בתי קזינו המרוויחים יפה. הם החלו לבנות מערכת הובלת מים לרוחב השמורה במטרה להחיות מחדש את החקלאות.

אקימל אודהאם והנהר סולט

האקימל אודהאם ("אנשי הנהר") חיו לאורך המנהרות חילה וסולט זמן רב לפני בואם של האירופאים.

אורח חייהם (בשפתם himdagĭ, תעתיק מקורב "הימ-דג") היה ועודנו מרוכז סביב הנהר הנחשב קדוש. לביטוי "הימ-דג" אין תרגום ישיר לעברית, והוא אינו מוגבל להערצת הנהר. הוא מקיף הרבה יותר משום שההימ-דאג של האודהאם שוזר דת, מוסר, ערכים, פילוסופיה והשקפת עולם כללית שכולם שלובים. האמונות הדתיות/השקפת העולם מרוכזים בעולם הטבע, והם קיימים בכל היבט של תרבותם.

הנהרות חילה וסולט יבשים כיום בשל הסכרים במעלה הנהרות החוסמים את הזרם והטיה של מי הנהרות על ידי חקלאים לבנים. עובדה זו גרמה לכעס רב בקרב האודהאם. ההטיה במעלה הנהר בשילוב עם תקופות בצורת הובילו לתקופות ארוכות של רעב המוני, שינוי הרסני מהשגשוג הכלכלי המתועד של הילידים. השגשוג הסתיים כאשר המתיישבים הלבנים החלו לעסוק בחקלאות אינטנסיבית באזור שבו השתמשו האקימל אודהאם והאפאצ'י באופן מסורתי בעבר במזרח אריזונה. השימוש לרעה בזכויות המים היה המניע למאבק משפטי ארוך בן כמעט מאה שנים בין הקהילה האינדיאנית של הנהר חילה וממשל ארצות הברית, שהוכרע לטובת האקימל אודהאם ונקבע בחוק עליו חתם ג'ורג' ווקר בוש, נשיא ארצות הברית ב-2005. כהערת שוליים, בעונת המונסון זורמים מים בנהר סולט, אם כי בכמות קטנה. בשבועות שלאחר ה-29 בדצמבר 2004, כאשר סופת גשם בלתי צפויה גרמה להצפת שטחים רחוק במעלה הנהר (בצפון אריזונה), בוצע שחרור מים מהסכרים על הנהר בקצב גבוה יותר מכל זמן מאז שאגם טמפה טאון (Tempe Town Lake) התמלא ב-1998, וזו הייתה סיבה לחגיגה קטנה בקרב הקהילה האינדיאנית פימה-מריקופה של הנהר סולט. ההטיה של המים והמעבר לתזונה שונה מהמסורתית גרמו גם להשפעות מזיקות לבריאותם של הילידים. אלו היו הגורם העיקרי לאחוז הגבוה של החולים בסוכרת בקרב האקימל אודהאם.

האקימל אודהאם בימינו

נכון ל-2014 חיה מרבית האוכלוסייה של הקבוצה האתנית של הפימה בקהיליית האינדיאנית של הנהר חילה (בראשי תיבות GRIC). בתקופה ההיסטורית היגרו רבים מבני האקימל אודהאם צפונה על מנת להתיישב על גדות הנהר סולט, שבו הקימו את קהיליית האינדיאנים פימה-מריקופה של הנהר סולט (בראשי תיבות SRPMIC). שני השבטים הם קונפדרציות של שתי קבוצות אתניות נבדלות, הכוללות את המריקופה.

הממשל הפדרלי מכיר רשמית בארבעה שבטים בדרום-מערב ארצות הברית הדוברים אותה שפה: קהיליית האינדיאנים של הנהר חילה ("קלי אקימל אותהאם" – "אנשי הנהר חילה"), קהיליית האינדיאנים פימה-מריקופה של הנהר סולט ("אונק אקימל אודהאם" – "אנשי הנהר סולט"), קהיליית האינדיאנים אק-צ'ין וטוהונו אודהאם ("אנשי המדבר"). קבוצה נוספת דוברת השפה, ההיא סד אודהאם ("אנשי דיונת החול") אינה מוכרת על ידי הממשל הפדרלי, והם שוכנים ברחבי דרום-מערב אריזונה.

קהיליית האינדיאנים של הנהר חילה היא כיום שבט ריבוני השוכן על שטח בן 2,200 קילומטרים רבועים במרכז אריזונה. הקהילה מחולקת לשבע נפות (districts) ומועצה המייצגת את ממשלות המחוזות. בראש השבט עומד מושל נבחר, סגן מושל ומועצת השבט בת 18 חברים. המועצה נבחרת על ידי הנפה כשמספר הנבחרים נקבע על פי גודל האוכלוסייה בנפה. בשבט רשומים למעלה מ-19,000 חברים.

קהיליית האינדיאנים של הנהר חילה מעורבת בכמה מיזמים כלכליים בתחום הנופש והבידור: שלושה בתי קזינו, מסלולי גולף צמודים, בית מלון מפואר, ופארק שעשועים בסגנון המערב הפרוע. בנוסף הם מנהלים כמה פארקי תעשייה, מטמנות וציוד לבנייה. קהיליית האינדיאנים של הנהר חילה גם מעורבת בחקלאות ומנהלת חוות ומיזמי חקלאות.

קהיליית האינדיאנים פימה-מריקופה של הנהר סולט קטנה מקהיליית האינדיאנים של הנהר חילה. גם היא נשלטת על ידי נשיא נבחר ומועצת השבט. הם מפעילים קזינו, מיזמי תעשייה, מטמנות וציוד בנייה.

קהיליית האינדיאנים אק-צ'ין שוכנת בעמק סנטה קרוז באריזונה. מרבית חברי הקהילייה הם בני אק-צ'ין אודהאם ובני טוהונו אודהאם וכן מעט מבני היאקי. נכון לשנת 2000 מנו חברי הקהילייה 742 נפשות. אק-צ'ין היא מילה בשפת אודהאם שפירושה "שפך נחל האכזב" או "המקום בו נחל האכזב נעלם בחול או בקרקע".

לבני הקלי אקימל אודהאם ואונק אקימל אודהאם יש בעיות בריאות שונות שמקורם בשקיעה של הכלכלה והחקלאות המסורתית שלהם. הם סובלים מהשכיחות הגבוהה ביותר בעולם של סוכרת מסוג 2, גבוהה בהרבה ממה שאובחן באוכלוסיות אחרות בארצות הברית. אף שהם לא מצויים בסיכון גבוה יותר משבטים אחרים, היו בני הפימה נושא למחקר מעמיק של סוכרת, חלקית משום שהם קבוצה הומוגנית.

משערים שהשכיחות הכללית של סוכרת ההולכת וגדלה בקרב האינדיאנים נובעת מפעולת הגומלין שבין הנטייה הגנטית והשינוי החד בתזונה במאה האחרונה מיבולים חקלאיים מסורתיים למזון מעובד, יחד עם הירידה בפעילות הגופנית. לשם השוואה, לבני אודהאם המתגוררים במקסיקו והדומים מבחינה גנטית יש שכיחות גבוהה במעט בלבד של סוכרת בהשוואה למקסיקנים שאינם בני אודהאם.^[3]

מנהגים

האקימל אודהאם מייחסים חשיבות גדולה לשמות אנשים. מגיל עשר ועד זמן נישואיהם אסור לנערים ונערות לומר את שמם בקול רם. הפימה מאמינים כי פעולה זו תגרום מזל רע לילדים ולעתידם. בדומה, בני השבט אינם אומרים בקול רם את שמותיהם של אנשים שנפטרו, במטרה למנוע מזל רע בכך שקריאת השם תגרום להחזרת נשמות הנפטרים אל בין החיים. אבל המילה או המילים בשם אינם מושמטים מהשפה.

בני השבט נהגו לחנך את ילדיהם בעל פה לערכי מוסר, דת ונושאים אחרים. טקסיהם כללו לעיתים קרובות סדרה של נאומים, שבהם הנואם היה מדקלם חלקים מהמיתולוגיה הקוסמית שלהם. סיפורים אלו היו חשובים במיוחד לקראת מלחמה. נאומים אלו הותאמו לכל אירוע, אבל הקשר הכללי היה זהה.

לקריאה נוספת

DeJong, David H. Forced to Abandon Our Fields: The 1914 Clay Southworth Gila River Pima Interviews. 2010. ISBN 978-1-60781-095-7.
Ortiz, Alfonzo, volume editor. "Handbook of North American Indians. v. 10 Southwest." Washington, DC: Smithsonian Institution, 1983.
Pritzker, Barry. A Native American Encyclopedia. Oxford: Oxford University Press, 1998. ISBN 0-19-513877-5.
Waldman, Carl. Encyclopedia of Native American Tribes. New York: Checkmark, 1999.
Zappia, Natale A. Traders and Raiders: The Indigenous World of the Colorado Basin, 1540-1859. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 2014.