PROFILPELAJAR.COM

פורמט גדול (Large Format) הוא פורמט צילום המשתמש במצלמה שממדי המדיה בה היא משתמשת (למשל פלטת נגטיב, סרט צילום וגב דיגיטלי) גדולים מ־10×13 ס"מ (4X5 אינץ'). נוהגים להבדיל בין פורמט גדול ל"פורמט בינוני"(אנ') שהומצא מאוחר יותר. מצלמות בפורמט גדול היו המצלמות המוקדמות ביותר. הראשונות הופיעו כבר ב-1839,^[1] ופורמטים נוספים התפתחו עם הזמן.^[2]^[3] סרט הצילום הגמיש הראשון יוצר בשנת 1885 על ידי חברת איסטמן קודאק. בסרט זה החומר הרגיש לאור היה מונח על-גבי נייר. סרט פלסטי יוצר לראשונה בשנת 1889. קודם לכן היו בשימוש פלטות זכוכית מכוסות בחומר רגיש לאור והשימוש בהן היה מגושם. פלטות ו/או נגטיבים בפורמט גדול מאפשרים הדפסת מגע (בגודל של 1:1) כמוצר סופי.

היתרון העיקרי של צילום בפורמט גדול, סרט או דיגיטלי, הוא רזולוציה גבוהה יותר באותו גודל פיקסלים. או אותה רזולוציה עם פיקסלים גדולים יותר המאפשרת לכל פיקסל ללכוד יותר אור וכתוצאה מכך, יכולת צילום משופרת באור נמוך. בתמונה בגודל "4×"5 (12,903 מ"מ בריבוע) יש בערך פי 15 מהשטח (ועל כן פי 15 מהרזולוציה הכוללת), של תמונת 35 מ"מ (864 מ"מ בריבוע).

פורמטים

הפורמט הגדול הנפוץ ביותר הוא 4×5 אינץ' (10.2x12.7 ס"מ), שהיה הגודל שבו השתמשו מצלמות כמו גרפלקס, Speed Graphic ו-Crown Graphic.

פורמטים נפוצים פחות כוללים רבע לוח (3.25x4.25 אינץ' - 8.3x10.8 ס"מ), 5×7 אינץ' -12.7x17.8 ס"מ), ו-8×10 אינץ' -20×25 ס"מ (שהיה נפוץ מאוד בתחילת עידן הצילום).
הדאגרוטיפ התבסס בתחילה (1939) על פורמט "5X7 וכן על פורמט 6.5x8.5".^[4]
הגודל של מצלמות קודאק ישנות רבות משנות ה-20 (גרסאות שונות של מצלמות קודאק 1, 2 ו-3 ומצלמות Master View, וכן מצלמות אולפן מאוחרות יותר Sinar monorail) הוא 11×14 אינץ' (28x36 ס"מ), 16×20 אינץ' (41x51 ס"מ), 20×24 אינץ' (51x61 ס"מ).
פורמטים פנורמיים או פורמט "banquet" (כגון 4×10 ו-8×20 אינץ' (10x25 ו-20x51 ס"מ), ופורמטים מטריים, כולל 9×12 ס"מ, 10×13 ס"מ, ו-13×18 ס"מ.
מגוון פורמטים ישנים וכן פורמטים המשמשים בצילום אוויר הם 9×9 אינץ', 9×18 אינץ' (K17, K18, K19, K22 וכו'), בשימוש בגליל סרט צילום ברוחב 4, 5, 6, 7, 9 או 10 אינץ' או, וכן מצלמות בהן ניתן להחליף את המדיה בפלטת זכוכית מט לצורך צפייה בקומפוזיציה המצולמת (להלן "מצלמת תצפית").
מצלמות לסרטי רנטגן.

מעל 8×10 אינץ', הפורמטים מכונים לעיתים קרובות כ-Ultra Large Format (ULF) ועשויים להיות 11×14, 16×20 או 20×24 אינץ' או בגודל שסרטים ופלטות צילום זמינים. לדוגמה, הצלם צארלס ניגר (אנ') התפרסם בשימושיו במצלמת 21X29 אינץ (53X73 ס"מ). פורמטים גדולים רבים (למשל, 24x24, 36x36 ו-48x48 אינץ') הם מצלמות אופקיות שנועדו ליצור תשלילים גדולים להדפסת מגע על לוחות הדפסה של עיתונות.

עד שנת 2008 ניתן היה להשתמש גם במצלמת פולארויד 20×24 שהייתה הפורמט הגדול ביותר לסוג זה של מצלמות.

שליטה ובקרה

רוב מצלמות הפורמט הגדול, הן מצלמות תצוגה, עם חיבור בחזית לעדשה ואפשרות להרכבת גב מזכוכית מט (במקום הנגטיב) לצפייה בקומפוזיציה. מצלמות אלו מאפשרות לצלם לשלוט טוב יותר בקומפוזיציה ובניהול עומק השדה. תכונות אלו חשובות במיוחד לצלמי אדריכלות ותקריב. במצלמה רגילה, מקובל שמישור הנגטיב מקביל למישור העדשה, במצלמות פורמט גדול ניתן להטות את מישור העדשה ביחס למישור הנגטיב. הדבר שימושי לתמונות ארכיטקטוניות שבהן הסצנה גבוהה מהמצלמה וכתוצאה מכך נגרם עיוות למבנה המצולם, בהתבסס על עקרון Scheimpflug (אנ'). תנועות ההסטה וההטיה מאפשרות לפתור בעיות עומק שדה שבלתי אפשרי לפותרן אחרת ולשפר את הפרספקטיבה.

הצילומים של אנסל אדמס ושל צלמי קבוצת f/64 האחרים, מדגימים כיצד השימוש בהטיית מישור העדשה ביחס למישור הנגטיב מאפשרים שיפור והגדלת עומק השדה.

הפעלה

הפעלת מצלמה בפורמט גדול מסורבלת ומורכבת^[5]. כתוצאה מכך מתקבל סגנון צילום איטי, הנחשב ליותר מחושב.

טעינת סרטים באמצעות מחזיקי סרטי דף דורשת חלל חשוך לטעינה ופריקה של הסרט, בדרך כלל שק חושך (אנ') או חדר חושך. אם כי בתקופה מאוחרת יותר נעשה שימוש גם במחסנית דפי נגטיב ארוזים מראש וכן בגלילי סרט צילום בפורמט גדול.

חצובה משמשת בדרך כלל לעבודה במצלמות פורמט גדול, אך דגמים מסוימים מיועדים לשימוש ביד. ל"מצלמות הטכניות" הללו יש עינית ומד טווח לטיפול מהיר יותר.

גב זכוכית משמש לצפייה וניהול הקומפוזיציה, בשלב השני מותקן מחזיק הנגטיב בגב, ואז מבוצעת החשיפה. בתקופה מאוחרת יותר חלק מהצלמים השתמשו בגב פולארויד נפרד המאפשר תמונה ראשונית של הקומפוזיציה ואפשרות לוודא את פרמטרי החשיפה ועומק השדה לפני ביצוע החשיפה על סרט הצילום, אותו העבירו לאחר מכן לפיתוח.

שימושים

השימושים של פורמט גדול מלווים את התפתחות הצילום מימיו הראשונים. מרבית הצלמים הגדולים השתמשו בפורמט 8X10 הקלאסי מימיו הראשונים של הצילום. פורמט זה היה בשימוש תדיר על ידי אמני צילום גם בשנות השלושים של המאה העשרים.

הצילומים הראשונים שצולמו בישראל, צולמו על ידי פרדריק פסקה במצלמת כזו. מצלמה זו מסורבלת וכבדה ובדרך כלל השתמשו בה בהתקנה סטאטית אולם היו צלמים שלא נרתעו ממיקום משתנה.

אנסל אדמס לדוגמה, היה מגיע לאתרי הצילום שתכנן, הרכיב את החצובה על גג רכבו והרכיב עליה את מצלמת ה-8X10 הכבדה.

אז'ן אטז'ה נהג להשכים קום ולצאת לצלם את רחובות פריז עם הזריחה כאשר הוא נושא על כתפו את מצלמת 8X10 הגדולה והכבדה עם החצובה שלה, ועל כתפו השנייה, תיק הכבד מפלטות הזכוכית הנדרשת למצלמה מיושנת זו.

הפורמט של דפי סרט 4X5 אינץ' (10X13 ס"מ) היה נוח מאוד לצילום עיתונות מכיוון שהוא אפשר הדפסת מגע ישיר על לוחית ההדפסה, ולכן נעשה בו שימוש נרחב במצלמות עיתונות. שימוש זה נמשך גם בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, אפילו לאחר הופעתו של פורמט בינוני (לדוגמה 6X6 ס"מ) שהיה נוח וקומפקטי יותר או פורמט 35 מ"מ שהחל להופיע בשנות ה-30. בשנות החמישים החלו גם צלמי העיתונות לעבור לפורמטים של 35 מ"מ או פורמט בינוני.

צילום בפורמט גדול אינו מוגבל לסרט; פותחו גבי מצלמה דיגיטלית גדולים להתאמה למספר מצומצם של מצלמות בפורמט גדול. השילוב של עלויות וקשיים טכנולוגיים הוביל לעיתים לפשרות: לפעמים הקובץ הדיגיטלי כיסה רק חלק מהתמונה, לפעמים היה נדרש לחזור על הצילום כמה פעמים (כדי להפיק קובץ בגודל הנדרש) ולפעמים הגב היה גב סורק (הסורק את אזור התמונה בצורה של סורק שטוח). סריקה מאחור עשויה להימשך שניות ואפילו במקרים מסוימים נדרשו מספר דקות על מנת ללכוד תמונה. גודל הקובץ שנוצר הוא ענק. לדוגמה בעת שימוש ביחידת Sinar Macroscan וקובצי נתונים 54H, הקובץ המתקבל הוא בגודל של מעל 1 גיגה-בייט.

במצלמות דיגיטליות, ההגדרה לפורמט יותר סלחנית וגם פורמט בינוני נחשב גדול מאחר שהוא מפיק קבצים דיגיטליים גדולים מאוד המהווים אתגר לעיבוד במחשבים קונבנציונליים. מסיבה זו, עבור צילום דיגיטלי, כל גודל מעל 35 מ"מ נחשב לפורמט גדול.

נכון לשנת 2023 שתי החברות המובילות במצלמות דיגיטליות גדולות הן האסלבלד ופוג'י (עם סדרת GFX - הסדרה שהצליחה להוריד דרמטית את מחירי המצלמות הדיגיטליות הגדולות). כל מצלמה כזו מפיקה מעל 100 מגה פיקסל כל אחת.

מצלמות פורמט גדול הן אלו המבוססות סרטים והן דיגיטליות, עדיין בשימוש, אם כי, לא לעיתים קרובות. ישנם שימושים אמנותיים שונים או שימושים מסחריים שנדרשת בהם איכות גבוהה או הדפסות גדולות מאוד המצדיקות פורמט כזה. בנוסף, ישנם יישומים מדעיים המצדיקים לעיתים פורמט גדול.^[6]

בעידן הצילום הפוסט מודרני, יש וצלמים בוחרים לצלם עבודות מסוימות באמצעות פורמט גדול מסיבות "מושגיות" כלומר לבצע הקשר בין עבודותיהם לעבודות שבוצעו במאה ה-19 ולרעיונות מתקופה זו או מסיבות אמנותיות.^[7]^[8]