פואד שהאב (בערבית: فؤاد شهاب; 19 במרץ 1902 – 25 באפריל 1973) היה נשיא לבנון בשנים 1958–1964.
קורות חייו
שהאב נולד למשפחה מרונית מכובדת. בשנת 1945 פיקד, בדרגת גנרל, על צבא לבנון, עם סיום המנדט הצרפתי וקבלת העצמאות[1].
בספטמבר 1952 סירב שהאב לבקשתו של הנשיא בשארה אל-ח'ורי להפעיל את הצבא כנגד הפגנות האופוזיציה[2][3]. בעקבות זאת התפטר אל ח'ורי ושהאב נטל לעצמו את סמכויות ראש הממשלה עד מינוי נשיא חדש על ידי הפרלמנט[4]. לאחר ארבעה ימים נבחר כמיל שמעון לתפקיד. בשנת 1955 התפטר מתפקידו כמפקד צבא לבנון[5], אך חזר בו.
החלוקה-מחדש של מחוזות הבחירה, כמו גם ההאשמות בזיופים בבחירות לפרלמנט בשנת 1957, אשר תוצאתן הייתה הפסקת כהונתם של כמה שרים ערביסטים, גרמה למרד בקרב האוכלוסייה המוסלמית סונית בשנת 1958 (מה שהביא לשליחת משקיפי או"ם וחיילים אמריקנים למדינה). גם הפעם סירב שהאב לערב את הצבא באירועים ובכך מנע השתלטות של הצדדים הנצים על עמדות אסטרטגיות כשדות התעופה ובנייני הממשלה.
הנשיא שמעון ביקש את התערבות ארצות הברית ונחתים נשלחו לאזור ונחתו בביירות. שהאב, שזכה לתמיכת המוסלמים על עמידתו מהצד וחוסר התערבותו במצב, סומן כמועמד הקונצנזוס לרשת את שמעון בנשיאות ולהשיב את השלום למדינה. כשנכנס לתפקיד הצהיר "במרד לא היו מנצחים ולא היו מפסידים". בתקופת נשיאותו המשיך בקו המתון של שיתוף פעולה עם כל העדות השונות במדינה, וכך הצליח להרגיע את המתחים ולהשיב את היציבות.
בשנת 1960, שנתיים בתוך תקופת כהונתו בת שש השנים, כאשר חש שהמדינה הגיעה ליציבות הנחשקת, הציע שהאב להתפטר. אולם חברי הפרלמנט הלבנוני שכנעו אותו להמשיך בכהונתו עד תומה[6]. בשנת 1961 דיכא ניסיון הפיכה שבוצע על ידי המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומנית, וחיזק את שירותי הביטחון והמודיעין כדי למנוע איומים כאלו בעתיד.
תקופת שלטונו סימנה איזון עדין בין הנוצרים למוסלמים. הוא הקפיד לשמור על ערוצי הידברות עם כולם ועל קו מתון, ששולבו עם רפורמות, ואלה כונו בשם הקיבוצי "שהאביזם". שהאב זכור לטובה בקרב עמו על המודרניזציה שביצע בשירותים הציבוריים. אולם, רפורמות אלו הם שהביאו אותו לעימות עם הממסד הפאודלי והשבטי המסורתי של לבנון (הזֻעַמאא'), אשר אנשיו חשו שמוסרות השלטון והכוח נגזלים מהם.
בשנת 1964 סירב שהאב להצעה לשנות את החוקה כך שיוכל להתמודד על כהונה רצופה נוספת. בבחירות הוא תמך במועמדותו של שארל חילו, שאכן נבחר להיות הנשיא הבא. אולם שהאב התאכזב מאופן הטיפול של חילו בפלסטינים החמושים שנהרו לדרום לבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור בירדן ב-1970, וממהלכיו של חילו לאפשר לפוליטיקאים אנשי הממסד הפיאודלי לרכוש להם את כוחם מחדש.
תושבי לבנון ציפו ששהאב יתמודד על הנשיאות בשנת 1970, אך הוא נשאר נאמן להבטחתו ואמר שניסיונו בתפקיד לימד אותו שאזרחי המדינה עדיין לא מוכנים להניח מאחוריהם את הפוליטיקה העדתית המסורתית ולבנות מדינה חדשה ומודרנית. הוא תמך במועמדותו של בן טיפוחיו אליאס סרכיס, אך זה הפסיד על חודו של קול לסולימאן פרנג'יה בהצבעה בהפרלמנט הלבנוני. בחירות אלו נחשבו לתבוסה לדרכו של המנהיג המזדקן, וסימנו את דעיכת עידן ה"שהאביזם". ואכן, בחודשים הראשונים לשלטונו פירק פרנג'יה את שירותי המודיעין והביטחון שהקים שהאב, בתואנה שהם מטילים אימה ומהווים מוקד לכוח פוליטי. אך הפירוק איפשר חדירה הדרגתית של גורמי חוץ לענייניה הפנימיים של לבנון, שהתבטאו בעיקר בנוכחות הצבאית הפלסטינית ובפתיחת מלחמת האזרחים בשנת 1975.
שהאב הלך לעולמו בביירות באפריל 1973, בגיל 71. רק בשנת 1976 נבחר בן טיפוחיו אליאס סרכיס, שניסה להביא להפסקת מלחמת האזרחים, אך ללא הועיל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ההשגחה על החופים בלבנון, דבר, 18 במאי 1948
- ^ כאמל שמעון נבחר פה אחד נשיא לבנון, דבר, 24 בספטמבר 1952
- ^ בלבנון: ההר הוליד עכבר, דבר, 17 באוקטובר 1952
- ^ הפיכה צבאית שקטה בלבנון, חרות, 19 בספטמבר 1952
- ^ הרמטכ"ל הלבנוני הגיש התפטרותו, דבר, 4 באוגוסט 1955
- ^ שמואל שגב, נשיא לבנון חזר בו מהתפטרותו, מעריב, 21 ביולי 1960
.jpg)
