PROFILPELAJAR.COM

פגיעה במאמץ המלחמתי (בגרמנית: Wehrkraftzersetzung) הוא מונח משפטי מתקופת גרמניה הנאצית, שנטבע בשנת 1938 בצו של ממשלת גרמניה הנאצית בו ביקש אדולף היטלר לדכא כל התנגדות למשטר הנאצי או לוורמאכט. על פי הצו, הסתה, חתרנות, "ערעור המורל הצבאי", המרדה ותבוסתנות נחשבות כעבירות שדינן עונש מוות.

הצו המקורי חל רק על אנשי צבא, אך לאחר שנה יצא צו נוסף החל על כלל אזרחי המדינה.

אזרחים רבים נשפטו על פגיעה במאמץ המלחמתי לאחר שהביעו ביקורת על ההנהגה הפוליטית או על הצבא; רובם הוצאו להורג. סרבני מצפון, בפרט, הורשעו לעיתים קרובות בפגיעה במאמץ המלחמתי והוצאו להורג. אמנם הסרבנות הייתה מותרת על פי החוק, אך הרשעת הסרבנים נעשתה כדי להרתיע אחרים.

בשנים 1998–2002 בוצעו שינויים רבים במשפט הפלילי הגרמני, ונמחקו מספרי החוקים הסעיפים על פגיעה במאמץ המלחמתי. כל גזרי הדין שנגזרו על ידי מערכת המשפט הנאצית הוכרזו כבלתי-צודקים ובטלים.

פגיעה במאמץ המלחמתי - השם בגרמנית

בגרמנית המונח נקרא Wehrkraftzersetzung, מילה המורכבת משני חלקים: Wehrkraft - כוחות ההגנה, ו-zersetzung - מילה שמשמעותה ריקבון, התפרקות, ובהשאלה גם חתרנות, פגיעה או השחתה.

רקע

ראו גם – התנגדות גרמנית לנאציזם

לאחר עליית הנאצים לשלטון, קמה התנגדות של גופים וארגונים חברתיים, קציני צבא, פקידים בכירים בדימוס, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, תנועות סטודנטים, פועלים, תנועות פוליטיות שמאליות, מלוכניות וימניות-מתונות, גורמים דתיים, ויחידים שקצו במשטר האימים. תנועת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם פעלה במצב שבו רוב העם הגרמני תמך בהיטלר ובמשטרו באופן פנאטי, עיוור כמעט.

לקראת מלחמת העולם השנייה חששו מנהיגי גרמניה הנאצית והוורמאכט מהישנותם של אירועים כמו המהפכה הגרמנית של 1918, בה חיילים התמרדו נגד מפקדיהם ועוררו מהפכה שהביאה לפירוק הקיסרות הגרמנית וכינון רפובליקת ויימאר, ומאגדת תקיעת הסכין בגב, שנחשבה לחלק מההיסטוריה הרשמית של גרמניה. חשש זה גרם לממשלה לדכא כל ביטוי של התנגדות למשטר.

לשון הצו בקוד העונשין הצבאי הנאצי

ב-17 באוגוסט 1938 הוציאה ממשלת גרמניה הנאצית צו המרחיב את חוק העונשין הצבאי ומכליל בו סעיף שנקרא "ערעור הכוח הצבאי" (בגרמנית: Zersetzung der Wekkraft). הצו מגדיר כעבירה צבאית כל ביקורת או התנגדות למנהיגות הפוליטית והצבאית הנאצית. הצו הרחיב את "חוק הבגידה" שנחקק ב-1934, והוסיף לו עונש מוות, עם אופציה לזיכוי או למאסר רק במקרים קלים.

באוגוסט 1939 הוציאה הממשלה צו דומה שהוחל על אזרחי המדינה, מתוך כוונה למנוע פגיעה במוטיבציה של חיילי הוורמאכט. הצו גם ביטל את זכות הערעור על גזר הדין, והקנה לשופטים צבאיים סמכות לשפוט אזרחים. בתחילת 1943 הועברה סמכות השיפוט לבית הדין העממי הנאצי. בית המשפט העממי הטיל לרוב עונשי מוות.

לשון הצו כוללת את המשפט הבא: "מי שמעורר בגלוי או מסית אחרים לסרב למלא את חובתם לשרת בכוחות הצבא של גרמניה או של בעלי בריתה, או מנסה בגלוי לפגוע במטרות העם הגרמני או בעלי בריתו, דינו מוות על פגיעה במאמץ המלחמתי." לצו נלוו דוגמאות, בהן התנגדות לאידאולוגיה הנאצית, הטלת ספק לגבי לגיטימיות המאבק הצבאי, הפצת ידיעות על מקרים של הלם קרב או עריקה בקרב חיילים גרמנים, הטלת ספק בדיווחים צבאיים, יצירת קשר פרטי עם שבויי מלחמה, זלזול בתעמולה הנאצית, ויחס חיובי כלפי בולשביזם או דמוקרטיה.

דברי תבוסתנות נדונו לעיתים בבית דין שדה. מקרה כזה קרה לנורברט אנגל, פיזיותרפיסט בבית חולים צבאי גרמני. הוא נידון למוות לאחר שהביע את צערו על כך שקשר העשרים ביולי נכשל, ואחות ששמעה את דבריו דיווחה עליו לרשויות. אנגל הצליח לברוח להולנד וניצל מהוצאה להורג.

הצו נגד פגיעה במאמץ המלחמתי סימל שלב חדש ברדיפת המתנגדים הפוליטיים לנאציזם, ורבים מהם הוצאו להורג. על פי הנתונים הרשמיים של הוורמאכט מ-30 ביוני 1944 הורשעו 14,262 בני אדם בפגיעה במאמץ המלחמתי, אך היסטוריונים מעריכים שמספר ההרשעות היה קרוב ל-30,000. שככל שהמלחמה נמשכה, גברה הביקורת, וכך עלו בהתמדה מספר ההרשעות וההוצאות להורג לקראת סוף המלחמה.

ביטול הצו

ב-4 במאי 1945, עם כניעת גרמניה הנאצית, ביטלה המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית את כל הערכאות המשפטיות של גרמניה הנאצית, לרבות בתי משפט צבאיים, והחילה את חוק מס' 153, המבטל את כל חוקי גרמניה הנאצית.

בשנים 2002-1998 בוצעו שינויים רבים במשפט הפלילי הגרמני, ונמחקו מספרי החוקים הסעיפים על פגיעה במאמץ המלחמתי. כל גזרי הדין שנגזרו על ידי מערכת המשפט הנאצית הוכרזו כבלתי-צודקים ובטלים. בחוקה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה נותר סעיף בודד המגדיר כעבירה פלילית כל פעולה שיש בה כדי להפריע לפעולות הבונדסוור.