פאוליניו דה ויולה (בפורטוגזית: Paulinho da Viola, בשמו המלא פאולו סזאר בטיסטה דה פאריה, נולד ב-12 בנובמבר1942 בריו דה ז'ניירו) הוא זמר-יוצרברזילאי, מלחין שירים בסוגות הסמבה ושורו ו"מוזיקת עם ברזילאית" MPB, גיטריסט, נגן קווקיניו ומנדולינה. פאוליניו דה ויולה נודע בהרמוניות המתוחכמות שלו ובקולו הרך והעדין ונחשב לחשוב בין מלחיני אסכולת הסמבה פורטלה שבריו דה ז'ניירו ולאחד מגדולי ה"סמביסטים " של ריו לצידם של קרטולה, זה קטי, נלסון קווקיניו, אלטון מדיירוס וקנדייה . עם להיטיו נמנים "Coração Leviano’, ‘Dança da Solidão’, ‘Foi um Rio que Passou em Minha Vida’ ו- ‘Muidinho’.
קורות חיים
ילדות ונעורים
פאולו סזאר בפטיסטה דה פאריה נולד בשנת 1942 ברובע בוטפוגו של ריו דה ז'ניירו במשפחה מעורה עמוקות בשמירת מסורת הסמבה. גדל לצידם של הוריו, אחיו, סביו והסנדקית שלו ברחוב פיניירו גימראאש.
עוד כילד התוודע פאוליניו מקרוב לאליטת מבצעי הסמבה של ריו. אביו, סזאר פאריה (או בשמו המלא - בנדיטו סזאר ראמוס דה פאריה), היה גיטריסט, חבר לשעבר בלהקת השורו "Época de Ouro" ("עידן הזהב").[1] שהתפרנס כפקיד בבית המשפט. האם נקראה פאולינה בטיסטה דוס סנטוס.[2] מוזיקאים ידועים כמו פישינגיניה, ז'קוב דו בנדולים, טיה אמליה ודינה "סטה קורדס" (דינו "שבעה מתירים")[3][2] פקדו לעיתים קרובות את ביתו לשם חזרות, בעוד פאוליניו הביט בהם במשך שעות. השתתף גם בערבים מאורגנים על ידי ז'קוב דה בנדולים. אחרי אירועים כאלה היה פאוליניו לוקח בעצמו את הגיטרה של אביו ופורט במיתריה את האקורדים המעטים שידע. בניגוד לרצון אביו, הפך גם הוא לגיטריסט. (אפיזודה המוזכרת בשיר הסמבה Catorze anos "כשהייתי בן 14") שכנע את אביו לקנות לו גיטרה ובגיל 15, בזמן שהיה תלמיד של מכללת ז'ואקים נבוקו, למד אצל מורה פרטי, ידיד של המשפחה, המלחין והנגן זה מריה[2] לפי שיטת ההוראה הקלאסית של מתאו קרקאסי
מאוחר יותר הושפע פאוליניו על ידי הגיטריסט שיקו סוארס, שנודע בשם קניוטו דה פראיבה שאותו פגש בשנת 1959[2]
השתתף במפגשי ג'ם אצל אומן המנדולינה ז'קוב דו בנדולים ועקב בעיון רב אחרי נגינתם של המוזיקאים המנוסים. כבר אז החל כותב ומלחין את שיריו .
יחד עם קבוצת חברים ארגן חבורת קרנבל (bloco de carnaval) בשם "Foliões on Rua Anália Franco" ("בלייני הרחוב אנליה פרנקו") בשם רחוב שבו גרה דודתו טרינדד, ברובע וילה ואלקיירה שבאזור המערבי של ריו. כשנהג לבקר אצל דודתו בסופי שבוע הרגיש לראשונה חופשי לבלות במסיבות הסמבה הליליות. הצטרף באותה תקופה למלחיני בית הספר לסמבה União de Jacarepaguá.
שם פגש יוצרי סמבה כמו קאטוני וז'ורז'ה משאו וניגן בקוואקיניו. בשנת 1962 יצר את "Pode Ser Ilusão", אחד הסמבות הראשונות שלו, שלא הוקלטה מעולם..[1]
המשך הקריירה האמנותית
פאוליניו דה ויולה ב-27 בדצמבר 1977 בתיאטרון ג'ואו קאטאנו בריו דה ז'ניירו בתוכנית "חייבים לשיר". מארכיון הקרן הברזילאית לטלוויזיה חינוכית
בשנת 1963 הביא אותו בן דודו, אוסקר ביגודה, אל בית הספר אחר לסמבה, "קונז'ונטו פורטלה".
פאוליניו התוודע למלחיני בית הספר פורטלה ב"בר דה נוזיניו" שם בוצעה לראשונה הסבמה "Recado" (מסר)[2] שהושלמה על ידי עמיתו, קסקיניה.
בכל זאת לא העז לחשוב על קריירה של אמן מקצועי ומלחין עד שפגש בשנת 1964 את המשורר ארמיניו בליו דה קרוואליו. באותם הימים סיים פאוליניו קורסים לטכנאות ולהנהלת חשבונות ועבד כפקיד בנק בריו.[2]הוא הכיר את ארמיניו במפגשי הג'ם בביתו של ז'קוב דו בנדולים. השניים התיידדו ובקרוב התחילו ליצור שירים יחדיו. שירם המשותף הראשון היה "Duvide-o-dó" שאותו הקליטה הזמרת איזאוריניה גרסיה. פאוליניו התחיל אז להופיע עם שיריו במסעדה-בר "זיקרטולה" בריו, שהייתה בבעלותם של אמן הסמבה המפורסם קרטולה ושל אשתו, דונה זיקה.
הוא בחר בשם הבמה שלו בשנת 1965 כשהופיע כחבר בלהקת הסמבה A Voz do Morro (קול הגבעות), לצידם של זה קטי ואוסקר ביגודה. אחרי מפגש ההקלטה הראשון, אחד מאנשי חברת ההקלטות אמר לו "פאולו סזאר אינו שם של סמביסטה", ואכן זה היה שם שכיח מאוד בקרב העם. זה קטי יחד עם העיתונאי סרז'יו קבראל החליטו שייקרא מאז ואילך "פאוליניו דה ויולה" (כשהכוונה היא "פאוליניו גיטרה", מכיוון שוויולה או וויולאו -violão הוא השם הברזילאי לכלי נגינה זה).
בשנת 1965 תרם פאוליניו שלוש יצירות לתקליט Roda de Samba.
ב-1966 זכה שירו Memórias de um Sargento de Milícias (זכרונות של שוטר) בתחרות הקרנבל קריוקה. גם יצירות נוספות הצטיינו בתחרויות, למשל השיר Sinal Fechado בשנת 1969.
בשנות ה-1970 היה פאוליניו בשיא הקריירה שלו, כשהוא הציא אלבום אחד מדי שנה. שמו הפך למותג בחוגי הסמבה, השורו ומוזיקת העם הברזילאית "MPB ". תרמו לכך גם סיוריו ברחבי ברזיל והשתתפותו בפסטיבלים באירופה ובארצות הברית. בשנת 1972 ערך סיור הופעות באוסטרליה יחד עם מריה בתניה ועם סבסתיאו טפז'וס .
תפוקתו והפופולריות שלו התחילו לדעוך באמצע שנות ה-1980 כשהחליט להתמקד בעיקר ביצירת שירים ופזמונים משלו. ב-1996 עלה שוב פרסומו אחרי הוצאת האלבום המהולל על ידי רבים "'Bebadosamba"', שבו שילב כוחות עם ארמיניו בליו דה קרוואליו ועם אלטון מדיירוס, כותבי שיריו הראשונים. אלבום זה מכר מעל 100,000 עותקים וזכה ל"תקליט זהב".
שיא ההצלחה עבור מלחין של סמבה הוא כשיצירה שלו זוכה להיבחר על ידי אחד מבתי הספר לסמבה (escola de samba) בימי הקרנבל השנתי בסמבדרום של ריו דה ז'ניירו. פאוליניו דה ויולה הצליח בכך מספר פעמים. השירים הזוכים צריכים להיות פשוטים ובני שניים או שלושה בתים. הם אמורים לדבר על אהבה, על געגועים (saudade) ,על שמחות הסמבה או על הקרנבל עצמו. שיר המקהלה או הפזמון צפויים להיות מושרים להנאת ההמונים למשך שבועות רבים ברחובות העיר. להבדיל מיוצרים כמו מרטיניו דה ויולה או שיקו בוארקה, נמנע פאוליניו דה ויולה ביצירותיו מרמזים לבעיות פוליטיות או חברתיות.
הודות ליפי מנגינותיו, למתינותו הפוליטית ולאישיותו הנעימה, נחשב דה ויולה למלחין האהוב ביותר של מוזיקת סמבה המסורתית במחצית השנייה של המאה ה-20.
פאוליניו דה ויולה יצר גם גרסה ברזילאית של השיר We are the world והשתתף ברוח זו גם במיזם למען צפון-מזרח ברזיל מוכה הבצורת באמצעות שיריו Chega de mágoa ו Seca d´água.
האמן זכה לשבחים על כישרונו לפרשנויות מוזיקליות אינדיבידואליות אולם ספג בקורת בנוגע להרמוניזציה ושילוב הקולות במקהלה.
חייו הפרטיים
פאוליניו דה ויולה עם מרטיניו דה וילה
פאוליניו דה ויולה חי בריו דה ז'ניירו וממשיך לערוך סיורי הופעות ברחבי ברזיל.
הוא ידוע כאוהד קבוצת הכדורגל וסקו דה גמה.
פרסים ואותות הוקרה
2008 - פרס גראמי לטיני על האלסום Best Samba/Pagode Album – MTV Unplugged
.jpg)
.svg){kind=logo}
