לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט.

עקרון חוקיות המנהל הוא עקרון מן המשפט המינהלי והמשפט הציבורי. משמעותו היא שהרשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק או מכוחו, וכל מה שאינו מותר לה על פי הדין - אסור לה. פעולה של הרשות השלטונית ללא הסמכה מפורשת בחוק היא חריגה מסמכות: קרי פעולה לא חוקית. לגבי הפרט בחברה חל עיקרון זה באופן הפוך - עיקרון בסיסי בדיני עונשין קובע כי לאדם נתונה החירות לעשות כל דבר שלא נאסר במפורש בחוק.^[1]

עקרון החוקיות נועד להגן על זכויות אדם ולשמר את עקרון שלטון החוק וחירויות הפרט, ולהגביל את כוחו של השלטון והמינהל הציבורי. תפיסה זו הפוכה לתפיסות שלטוניות אחרות, שהיו רווחות יותר בעבר, הגורסות כי השלטון עומד מעל לחוק, או כי דברו של השליט הוא-הוא החוק, תפיסה שגולמה בין היתר בדבריו של המלך לואי ה-14 מצרפת - "המדינה זה אני".

לעקרון החוקיות מספר כללי משנה -

• האיסור על חקיקה למפרע: ככלל, החוק לא יקנה לרשות סמכות להטיל חיובים על האזרח באופן רטרואקטיבי, ולא יקבע תחולה רטרואקטיבית של עבירות פליליות, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק, משיקולים ראויים ובאופן מידתי. קביעות רטרואקטיביות עלולות לפגוע בזכויות הפרט ובאינטרס ההסתמכות שלו. במשפט הפלילי מתבטא כלל זה באימרה "אין עונשין אלא אם מזהירין".
• שוויוניות: הואיל והרשות פועלת על פי חוק, וכל האזרחים כפופים לחוק - על הרשות להחיל את החוק באופן שווה והוגן כלפי כל האזרחים, ללא הפליה.
• פומביות החוק - פרסום: הסדרי חוק ודין החלים על הכלל חייבים להתפרסם ולהיות נגישים וידועים - שאחרת אין להם תוקף.
• בהירות וודאות בניסוח החוק: על איסורים המוטלים על האזרחים להיות בהירים וחד משמעיים. ככל שאיסור פלילי עשוי להשתמע לשתי פנים - יש להעדיף את הפרשנות המקילה עם האזרח.

עקרון החוקיות הוא עקרון יסוד בדיני העונשין בכל שיטות המשפט, על פיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פי חוק" (“nullum crimen sine lege”) וכן "אין עונשין למפרע". עיקרון זה הוכלל בחוק העונשין באופן הצהרתי בשנת 1994^[2], אך זכה להכרה כבר מראשיתה של הפסיקה הישראלית^[3], בדברי השופט משה זילברג אשר קבע:

"(1) אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה;

(2) צמצום נוסף, מיוחד לדרכי הפרשנות של החוק הפלילי, והוא כי עד כמה שמדובר הוא ב'יצירת' עבירות, היינו, בהכרזת מעשים מסוימים כמעשים אסורים, אין השופט רשאי לחרוג כמלוא נימה מתחומי החוק הכתוב, ולחדש עבירה 'משלו' על סמך שיקולי הגיון^[4]

"עקרון החוקיות משפיע גם על פרשנות החוק הפלילי הישראלי, אולם היקף ההשפעה שנוי במחלוקת. בסעיף 34כא לחוק העונשין נקבע:

"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין."

ונטען שהוראה זאת נובעת מעקרון החוקיות. עם זאת, רוב שופטי בית המשפט העליון ובראשם אהרן ברק נותנים לסעיף זה היקף מצומצם בהדגישם את המילים "לפי תכליתו" כקודמים להוראה לבחור בפרשנות המקילה^[5]. הסביר את עמדתו השופט אהרן ברק^[6]:

"חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק"

כנגד עמדה זאת הושמעה ביקורת בתוך בית המשפט ומחוצה לו. נטען שיש לתת לעקרון החוקיות עדיפות מכיוון שהיא מצמצמת את גדרי האיסור הפלילי ומשמיעה חירות רבה יותר לפרט. בנוסף, מרדכי קרמניצר וליאת לבנון הזהירו מפני מתן פרשנויות שונות לאותו חוק בזמנים שונים לנאשמים שונים, והשופט אשר דן גרוניס, דרש בעמדת יחיד מול שמונת עמיתים את עליונות עקרון החוקיות גם אם זה יביא "לזיכויו של אדם שביצע מעשים מכוערים ובלתי מוסריים", שכן "אין להימלט מכך, על פי שיטתי, אם רוצים אנו לקיים את העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט הפלילי"^[7]" השופטת עדנה ארבל הציעה דרך ביניים^[8] על פיה יש להבחין "בין הוראה פלילית שעניינה באיסור המצמצם את חירות הפעולה של אדם לבין הוראה "פלילית" שאינה עוסקת בהתוויית גדרי המותר והאסור של ההתנהגות". בהתאם לעמדה זאת, כאשר מפרשים את החוק כדי לברר האם מעשה בכלל אסור, יש לפרשו באופן מצומצם בהתאם לעקרון החוקיות, אולם כאשר מפרשים הוראת חוק לגבי העונש, יש מקום לפרשנות תכליתית יותר.