PROFILPELAJAR.COM

עקיבא אור
לידה	19 ביוני 1931; ברלין, רפובליקת ויימאר
פטירה	9 בפברואר 2013 (בגיל 81); תנובות, ישראל
שם לידה	Karl Sebastian Sonnenberg
מדינה	ישראל, גרמניה
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
מעסיק	אוניברסיטת ברדפורד
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מצפן

עקיבא "עקי" אור (1931 - 9 בפברואר 2013) היה פעיל חברתי ופוליטי ישראלי שאף חיבר מספר ספרים בנושאי חברה ופוליטיקה. ממייסדי ארגון השמאל הרדיקלי האנטי ציוני - מצפן.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

עקיבא אור נולד בברלין בשנת 1931 בשם עקיבא זוננברג לברוך ואילזה זוננברג. בשנת 1934, כשנה לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, היגרה המשפחה לפלשתינה שתחת המנדט הבריטי.

אור גדל בתל אביב-יפו, סיים את לימודיו התיכוניים בתיכון עירוני א', התאמן בקבוצת השחייה "ברית המכבים עתיד ת"א", והיה לאלוף הארץ לנוער בשחיית 200 מטר חזה. בשנת 1945 גויס לשורות ההגנה, שם שירת תחילה כמדביק כרוזים פוליטיים ברחובות תל אביב, ולאחר מכן, ב-1948 הצטרף לחיל הים והשתתף בקורס קציני ים ראשון של החיל. אור עזב לפני סיום הקורס, זאת כדי להשלים את תעודת הבגרות, ולאחר מכן המשיך לשרת בחיל הים עד 1950. במסגרת שירותו לקח חלק במלחמת 1948, עליה מספר, כי לא נאלץ לכוון נשק כלפי אף אחד במשך כל המלחמה, והיחידים שהפנו כלפיו נשק במלחמה, היו דווקא אנשים מהאצ"ל^[1].

תחילת מעורבותו הפוליטית

לאחר ששוחרר מחיל הים, הצטרף כנער סיפון לצי הסוחר הישראלי. ובשנת 1951, בהיותו בן 20, השתתף בשביתת הימאים. השביתה, שדוכאה ביד קשה ובכוח רב על ידי המשטרה, ההסתדרות ופלוגות הפועל - חוללה סערה ציבורית, וגרמה לעקיבא עצמו להצטרף לפוליטיקה. תחילה הצטרף למפלגת השמאל הסוציאליסטית בראשות משה סנה, ולאחר כשנה הצטרף יחד איתה למפלגה הקומוניסטית הישראלית. את ההצטרפות למפלגת השמאל הסוציאליסטית, הסביר עקיבא בכך ששוכנע לעשות זאת על ידי חבריו לשביתה, שרבים מהם הצטרפו למפלגה (בראשם נמרוד אשל). לחברים הללו לא הייתה בעיה להצטרף לאחר מכן למק"י כאשר בוצע האיחוד בין המפלגות, עקב כך שזכרו לטובה את תמיכתם של חברי הכנסת מטעם מק"י בשובתים, וזכרו לטובה את הסיקור החיובי של שביתתם על ידי עיתונאים ביומון המפלגה - "קול העם".

בשנת 1955 עזב עקיבא את צי הסוחר הישראלי, עבר לירושלים, והחל בלימודי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו באוניברסיטה, שימש כמזכיר התאחדות הסטודנטים הקומוניסטיים למדעים. בשנת 1961 כתב עקיבא יחד עם משה מחובר את הספר "שלום, שלום, ואין שלום", ספר בן 516 עמודים שדן ביחסי ישראל-ערב משנת 1948 עד אותה עת, בצורה ביקורתית ונוקבת.

עזיבת המפלגה הקומוניסטית והקמתה של מצפן

בשנת 1962, ארבעה מחברי מק"י: עקיבא אור (שהיה באותה התקופה סטודנט למתמטיקה ופיזיקה), ומשה מחובר (מי שהיה באותה התקופה מרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית) מסניף מק"י בירושלים, ועודד פילבסקי וירמיהו קפלן מסניף מק"י בתל אביב, שלחו מכתב לוועד המרכזי של מק"י. במכתב ביקשו לפתוח את דפי הביטאונים קול העם וזו הדרך בפני ויכוח פוליטי פנים-מפלגתי, עוד הוסיפו כי אם דבר זה לא אפשרי, יש לפתוח ביטאון פנימי הגלוי רק לחברי המפלגה, בו כל חבר מפלגה יוכל להעלות שאלות על הכתב, להביע את דעתו ולקרוא את דעותיהם של חברים אחרים במפלגה^[2]. הארבעה ראו בוויכוח הפנים-מפלגתי צורך קיומי, זאת בשל הגילויים החדשים שנחשפו בוועידות ה-20 וה-22 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, גילויים אשר חשפו את מדיניותו של סטלין בתקופת שלטונו על ברית המועצות, ונלוו להעברת ביקורת נוקבת על מדיניותו ועל פולחן האישיות אותו טיפח, הצעתם זו נדחתה.

בהמשך, לאחר שהצעתם נדחתה, העבירו שניים מן הארבעה (מחובר ואור), ביקורת חריפה וקוהרנטית יותר על המפלגה הקומוניסטית הישראלית במכתב, אותו שלחו לחברי הסניף של מק"י בירושלים. בביקורתם, מתחו השניים ביקורת על הגופים הרשמיים של המפלגה, על כך שלא התוו תוכנית מגובשת על הדרך הישראלית להגעה לסוציאליזם, בנוסף מחו שוב, על החוסר בביקורת עצמית הקיים בתוך המפלגה, ועל גניזת מאמרי ביקורת שחיברו הארבעה (מאמרים שביקרו את הקו הרשמי של המפלגה) בידי העיתונים הרשמיים של המפלגה, זו הדרך וקול העם, מאמרים אשר לא פורסמו^[3]. החברים בסניף ירושלים איימו על מחובר ואור בגירוש מן המפלגה, וראו בהם אויבי מעמד הפועלים, הניסיונות של אור ומחובר לאתגר את החשיבה המונוליטית הרשמית בסניף, נענו בבוז ובאיומים. בשל כך, פרשו-סולקו הארבעה מן המפלגה, וחברו לפלג טרוצקיסטי חיפאי שפרש מן המפלגה הקומוניסטית הישראלית כמה שנים קודם לכן ולקבוצה של אוהדי המפלגה הקומוניסטית לשעבר - ויחדיו הקימו את הארגון הסוציאליסטי הישראלי (אס"י), שנודע על שם ביטאונו - מצפן.

בסרטו התיעודי של ערן טורבינר אודות מצפן: "מצפן: ישראלים אנטי-ציוניים"^[4], טען עקיבא אור כי הגבולות הרעיוניים של מצפן היו אנטי ציונות ואנטי-קפיטליזם, בתוך המרחב הזה, יכלו החברים להיות בעלי אידאולוגיות שונות: (טרוצקיסטים, אנרכיסטים, מאואיסטים), אך המהות שאיחדה את כל חברי הקבוצה הייתה התנגדות הן לקפיטליזם והן לציונות.

פעילותו הפוליטית באירופה

בשנת 1964 עזב עקיבא אור את ישראל, והיגר ללונדון (כאשר בהמשך הצטרף אליו גם חברו לקבוצה מחובר), כדי ללמוד שם קוסמולוגיה. היו אלה שנות הפריחה של השמאל החדש באירופה, שהטמיע בתוכו רעיונות אנטי-קולוניאליים, הייתה זו קרקע פורייה לרעיונות המהפכניים והאנטי ציוניים של השניים. בלונדון, פגשו אישים כטאריק עלי (ממובילי השמאל החדש באנגליה של אותה תקופה), "דני האדום" (ממובילי השמאל החדש בצרפת וממנהיגי מאבק מאי 68' (אותו גם הזמינו לנאום באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1970)), ואת רודי דוצ'קה (ממובילי השמאל החדש בגרמניה וממנהיגי מרד הסטודנטים בגרמניה).

באירופה, הקדישו חברי מצפן את עיקר פעילותם, ע"פ עדותם בסרטו של טורבינר, למען שינוי תודעתו של השמאל האירופי, שהיה, לטענתם, "סלחן מדי כלפי הציונות, מתוך רגשי אשם על השואה". הם ניסו לשנות את התודעה של השמאל האירופי ממצב של תודעה סלחנית כלפי האידאולוגיה הציונית, לתודעה המכירה בכך שהקורבן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא ציבור הפלסטינים, שנהפכו לקורבן בשל אותה הסלחנות לציונות. טאריק עלי, שהיה עורכו של עיתון סוציאליסטי בבריטניה שנקרא "The Black Dwarf (או: הגמד השחור)", נהג לפרסם בעיתון זה את כתביהם הפוליטיים של אור ומחובר שנגעו לסכסוך הישראלי-ערבי, והעיד עליהם, בסרטו של טורבינר, כי הם היו המחנכים שלו בכל הנוגע לנושא. כהן-בנדיט, קבע כבר ב-1976, כי מצפן (ופעילותם של מחובר ואור באירופה) הם "הכבוד של ישראל", בסרטו של טורבינר הוא משבח אותם על "יכולתם לומר את האמת, ולא ליצור מיתולוגיה סביב ישראל, אלא לספר את המציאות ולהביא לידיעת הכלל מה הן ההשלכות האמיתיות של יצירתה של מדינת ישראל".

עוד מספר אור בסרט, כי בהרצאות אותן העביר בקולג'ים שונים באנגליה, אם היה יושב סטודנט ישראלי בקהל ומגיע לוויכוח עם אור - כל שהיה לאור לעשות, לטענתו, היה להביא בפניו עובדות, שלא היה למתנצח עם אור כל שליטה בהן. אור משייך את המסמך אותו נאלצה להוציא לאור השגרירות הישראלית, מסמך אשר שמו היה "תשובות ושאלות: עלון למסביר הישראלי בחוץ לארץ", לפעילותו ולפעילות חבריו למצפן באירופה.

אור מספר כי המהות של התנגדותו, והתנגדותה של מצפן כתנועה סוציאליסטית - לציונות, הייתה בשבטיות אותה ייצגה הציונות לדעתם, שסולם הערכים שלה שם דגש על אכפתיות ליהודים בלבד, רעיון שהיה מנוגד להשקפת העולם האוניברסלית-האינטרנציונליסטית של הסוציאליזם, ששם את טובת האנושות כולה בראש סדר העדיפויות (מעבר לדאגה לדת או לגזע אליו היחיד משתייך).

בשנת 1968, הצטרף אור לארגון לונדוני, סוציאליסטי-ליברטריאני, בשם "Solidarity (או:סולידריות)", והפך לחבר של המנטור שהשפיע על הקבוצה, הפילוסוף, הפסיכואנליטיקאי, הכלכלן, והמבקר החברתי היווני - קורנליוס קסטוריאדיס.

בלונדון, הפך אור חבר קרוב של רוזה מאייר-לוין, אשת מזכיר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ארנסט מאייר (Ernst Meyer). אור היה שכנו וידידו של המשורר היהודי-וינאי הקומוניסט אריך פריד, שתרגם בין השאר את שייקספיר לגרמנית ואת גתה לאנגלית. כמו כן, התיידד בלונדון עם המרקסיסט ס.ל.ר ג'יימס (C. L. R. James) שהיה ב-1938 מזכירו הפוליטי של טרוצקי. בספרו של אור "הבזקים" (2005)- הוא מתאר את התובנות הרבות שרכש במפגשים אלו.

אחרי 1968, הפך אור לסוציאליסט ליברטריאני, והקדיש את זמנו לקידום חזון הדמוקרטיה הישירה, חזון שדוחה את רעיון קבלת ההחלטות במרחב הקהילתי על ידי הדמוקרטיה הייצוגית, וקורא להעביר את סמכות קבלת ההחלטות במדינה - לידיהם של כלל אזרחיה, זאת כדי לתת אוטונומיה אמיתית לאזרחים על עתידם, ולמנוע שחיתות שלטונית שהיא אינהרנטית, לדעתו של אור, בכל מסגרת של ניהול החברה על ידי פוליטיקאים.

בנוסף לפעילותו במישור הישראלי-פלסטיני, אור היה פעיל בלונדון גם בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ונגד האפרטהייד בדרום אפריקה.

חזרתו לארץ ואחרית ימיו

בשנת 1990, לאחר שהות של 26 שנים בלונדון, חזר אור להתגורר בישראל.

בהמשך, הצטרף לחוגי שמאל מסוימים בארץ, כמו הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי.

עקיבא אור היה גרוש ואב לבת, והמשיך עד ליום מותו בפעילות פוליטית, הרצאות פתוחות וכתיבה על נושאים חברתיים. אור נפטר בישראל, ב-9 בפברואר 2013.

ספרים שכתב

אתר הספרים של עקיבא אור שנגישים באופן חופשי לכל החפץ בהם

בעברית

שלום שלום ואין שלום, (עם משה מחובר) ירושלים 1961, מהדורה שנייה, תל אביב, 1999
ממשטר נציגים לדמוקרטיה ישירה, מאמרים על משטר חדש, תל אביב, 1998
הבזקים", רסיסי זכרונות משנות ה-70, תל אביב, 2000
חלופה למדינה פסיכוטית: זהות, רוחניות, משטר, ונשק אטומי, בישראל, תל אביב, 2001
ממחאה למהפכה, תל אביב, 2003
פוליטיקה בלי פוליטיקאים, תל אביב, 2005

עריכה

קורנליוס קסטוריאדיס, הפילוסופיה המקורית והדמוקרטיה האמיתית, תרגום: חגי פורשנר, עריכה: עקיבא אור, תל אביב, 2002

באנגלית

1972 – The Other Israel: the Radical Case against Zionism, ed. Arie Bober, with contributions by various Matzpen members (Doubleday)
1984 – The Un-Jewish State: The Politics of Jewish Identity in Israel (Ithaca Press)
1994 – Israel: Politics, Myths and Identity Crises (Pluto Press)
2005 – Politics without Politicians (self-published, available online)
2007 – Big Business, Big Government or Direct Democracy: Who Should Shape Society? (World Power Politics of the 20th Century and their Lesson) (self-published, available online)