PROFILPELAJAR.COM

ענישה קולקטיבית (קיבוצית) היא ענישה של קבוצת אנשים בגין מעשה או סטטוס של בודדים או חלקים מתוכה. לרוב ענישה קולקטיבית מתבצעת כאשר קשה לדעת מי בדיוק ביצע את המעשה, שלעיתים אף הוגדר כ"פשע" על ידי אותו גורם שהחליט על ענישה קולקטיבית. בדיקטטורות רבות, ובמקומות בהם מונהג משטר צבאי, השימוש בענישה קולקטיבית נפוץ מאוד כתגובה לניסיונות מרד או הפיכה.^[^{דרוש מקור]}

ענישה קולקטיבית של אזרחים בזמן מלחמה נחשבת לפשע מלחמה ולעיתים אף פשע נגד האנושות אשר המדינות שחתמו ואשררו את אמנת ז'נבה, התחייבו להימנע מביצועם.

ענישה קולקטיבית בהיסטוריה

בסין, בזמן שושלת צ'ין, הונהג עונש קולקטיבי של בני משפחה. צ'ין שה-חואנג, הקיסר הראשון של סין, קבע שהעונש על פשעים חמורים כמו בגידה יכול להיות הוצאה להורג של כל בני משפחתו של הפושע.^[1] השימוש בעונש זה נעשה לעיתים רחוקות בלבד, אך הוא בוטל רשמית רק בשנת 1905 על ידי הממשלה של שושלת צ'ינג.

בצבא הרומי נעשה שימוש בשיטת ענישה קולקטיבית בשם דקימאטיו. על פי שיטה זו, הוצא להורג חייל אחד מכל עשרה ביחידה צבאית שהיו בה בעיות משמעת. העונש בוצע גם כאשר פלוגה גילתה פחד בעת קרב.

ערך מורחב – ענישה קולקטיבית ביהדות

בתנ"ך ישנם תיאורים רבים של ענישה קולקטיבית, חלקם על ידי אלוהים וחלקם על ידי בני אדם.

במאה ה-18 חוקקו האנגלים את חוקי הכפייה, כעונש קולקטיבי על מסיבת התה של בוסטון.

ליל הבדולח הוצג כסוג של עונש קולקטיבי לא רשמי על ניסיון החיסול של ארנסט פום ראט בידי הרשל גרינשפן.

לאחר מלחמת העולם השנייה הוטלו עונשים קולקטיביים על העם הגרמני כעונש על פשעי הנאצים, בין השאר במסגרת גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה, ובמסגרת מדיניות חלוקת המזון של ארצות הברית בגרמניה הכבושה.

במהלך שלטון סטלין בברית המועצות הוגלו עמים שלמים, שהוגדרו כ"אויבי הפועלים", לאזורים שונים במדינה. ביניהם צ'צ'נים, פולנים ותושבי המדינות הבלטיות.

ענישה קולקטיבית במלחמה

במאה ה-19 נעשה שימוש בענישה קולקטיבית במלחמות רבות, ביניהן מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמת הבורים, ומלחמת צרפת–פרוסיה.^[2]

באמנת האג משנת 1907 תקנה 50 נקבעה:

"לא יוטל עונש כללי, כספי או אחר, על האולוכסיה בגלל מעשיהם של יחידים כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת (יחד ולחוד) למעשים אלה."

במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה נעשה שימוש רב בענישה קולקטיבית, בייחוד על ידי גרמניה הנאצית אשר השמידה כפרים שלמים כעונש על ניסיונות מרד וכדומה. דוגמה בולטת לכך היא החרבת הכפר לידיצה כעונש על חיסולו של ריינהרד היידריך.

אמנת ז'נבה הרביעית שנוסחה בשנת 1949 קובעת בסעיף 33 איסור על ענישה קולקטיבית:^[3]

"אדם מוגן לא ייענש על מעשה שהוא לא ביצע אישית. עונשים קולקטיביים וכל אמצעי הפחדה וטרור, אסורים. ביזה אסורה. פעולות תגמול כנגד אנשים מוגנים ורכושם, אסורים."

ענישה קולקטיבית בחינוך

ענישה קולקטיבית מקובלת ככלי חינוכי, בייחוד על ידי מורים בבתי ספר. כלי זה שנוי במחלוקת, ויש הטוענים שהוא אינו יעיל, או שהוא יעיל רק לטווח הקרוב. בנוסף, יש הטוענים שעונש קולקטיבי אינו מוסרי, והוא "מבוסס על כוח ולא על מוסר".^[^{דרוש מקור]}

לעומתם, יש הטוענים שענישה קולקטיבית מאפשרת "ללמד את התלמידים מהי ערבות הדדית" וש"יש דברים שאי אפשר לטפל בהם באופן פרטני".^[^{דרוש מקור]}

בישראל, על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך מאפריל 2015, יש להימנע ככל האפשר מענישה קולקטיבית.^[4]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ The Nine Exterminations (族诛) Definition of "族诛" at the China Encyclopedia
^ The laws of war as to conquered territory" by William Miller Collier, New York Times, November 29, 1914, p SM6
^ אמנת ז'נבה הרביעית
^ משרד החינוך, "חוזר המנהלת הכללית - הוראות קבע", אפריל 2015. עמוד 51