עייתא אל-ג'בל זוהה עם בית עיט, מקום המוזכר בספרות חז"ל (בבָּרָיְתַת התחומין) כנמצא על "גבול ארץ ישראל", כחלק מתיאור הגבול הצפוני-מערבי של ההתיישבות היהודית עם שובם של היהודים מגלות בבל במאות ה-6 לפני הספירה עד ה-5 לפני הספירה. מחקרים עכשוויים מצביעים על כך שטקסט זה נכתב במאה ה-2 לספירה, כשש מאות שנה לאחר שיבת ציון. למרות מקורו המאוחר יותר, הוא משקף מציאות עתיקה, שכנראה נובעת מהתקופה החשמונאית או ההרודיאנית, בסביבות המאה ה-2 או ה-1 לפני הספירה.[2][3]
התקופה העות'מאנית
ברישומי המס העות'מאניים משנת 1596, הכפר, ששמו היה "'Ayta al-Gajar", היה ממוקם בתת-מחוז (נאחיה) תבנין שבמחוז (ליוואא) צפת, עם אוכלוסייה של 12 משקי בית ו-3 רווקים, כולם מוסלמים. תושבי הכפר שילמו מס קבוע של 25% על מוצרים חקלאיים, כמו חיטה (2,600 אקצ'ה), שעורה (1,400 אקצ'ה), עצי זית (500 אקצ'ה), עיזים וכוורות (400 אקצ'ה), בנוסף ל"הכנסות מזדמנות" (137 אקצ'ה) ומכבש לשמן זית או סירופ ענבים (12 אקצ'ה); סך של 5,049 אקצ'ה. חלק מההכנסות הלכו לווקף.[4][5]
בשנת 1856 הוא נקרא "עייתַת א-תות" במפת ארץ ישראל/לבנון של קיפרט שפורסמה באותה שנה.[6] בשנת 1875 ויקטור גרן תיאר את הכפר "משמאלי, מעבר לוואדי, [נמצא] הכפר על גבעה גבוהה; הוא לא נראה מאוד משמעותי והוא מיושב על ידי מתואלים."[7]
^Note that Rhode, 1979, p. 6(אורכב 20.04.2019 בארכיון Wayback Machine) writes that the register that Hütteroth and Abdulfattah studied was not from 1595/6, but from 1548/9