בשנים 1963 - 1979 אימן רוזנפלד קבוצות כדורמים וכדוריד בליגה הלאומית. בין השנים 1967 - 1972 עבד כמורה לחינוך גופני בבתי ספר יסודיים, בחטיבת הביניים ובתיכון: בגבעת המורה, בעפולה, בבית הספר הריאלי בחיפה, הפנימייה הצבאיתבית בירם, הפנימייה לנערים חוסים ויצו בחיפה ובית הספר התיכון חקלאי "עירון" בחדרה.
בשנת 1973 שיחר רוזנפלד בנבחרת ישראל שהתמודדה מול נבחרת איראן באיראן, על העפלה לטורניר אליפות העולם בכדורמים בבלגרד. נבחרת ישראל ניצחה בשניים מארבעת המשחקים, הפסידה אחד, ואחד סיימה בתיקו וכך עלתה לראשונה בתולדותיה לאליפות העולם בכדורמים. באליפות העולם הפסידה ישראל בכל שבעת המשחקים שקיימה וסיימה במקום 16 והאחרון. מאזן השערים שלה היה, בשלב הראשון: 6 - 49 (43-) ובשלב השני: 9 - 30 (21-).
באליפות העולם בכדורמים שנערכה בברלין, גרמניה (באותה העת מערב גרמניה) 1978 שימש רוזנפלד כקפטן נבחרת ישראל בכדורמים והיה השחקן המבוגר באליפות.[1] הנבחרת סיימה במקום 16 והאחרון לאחר שהפסידה בשלושת משחקיה. מאזן השערים שלה היה: 4 - 24 (20-). בשלבים המוקדמים הנבחרת הישראלית שובצה לסדרת משחקים מול איראן שנערכו בישראל, והצליחה לזכות ולעלות לטורניר העולמי.
בשנים 1980–1984 שימש רוזנפלד מאמן נבחרת ישראל בכדורמים.[2]
חייו האישיים
משנת 1972 עבד רוזנפלד במכון וינגייט בתפקידים רבים. הוא בוגר תואר ראשון (1976) בפילוסופיה כללית ותואר שני (1981) בסוציולוגיה של החינוך, מאוניברסיטת תל אביב. בשנים 1978 - 1987 הוא ניהל את המגמה להוראת המדעים בחינוך הגופני ועבד כמרצה לסוציולוגיה של הספורט, מדריך פדגוגי ומורה לשחייה ולכדוריד. בשנת 1988 קיבל את הדוקטורט מאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1991 - 1996 שימש כיו"ר איגוד הכדורמים בהתאחדות לספורט בישראל, בשנים 1990 - 1992 ניהל את המחלקה להכשרת מאמנים בבית הספר למאמנים, במכון וינגייט. משנת 1992 ועד לשנת 2000 עמד בראש המגמה לבריאות הציבור במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט ובשנים 2004 – 2011 שימש כיו"ר ארגון ספורט אקדמי במכללת וינגייט.
