גודאר התריס בסרטו נגד המוסכמות שהיו מקובלות בקולנוע הצרפתי באמצעות שיטות צילום ועריכה חדשניות.[1][2] הסרט עורר סנסציה עם פרסומו והיה לאבן דרך בתולדות הקולנוע, אחד מסרטי הגל החדש הצרפתי החשובים ביותר, וסרטו הידוע ביותר של גודאר.
עלילה
מישל פואקר (ז'אן-פול בלמונדו) הוא גנב מכוניות צעיר שמעריץ את האמפרי בוגארט ומנסה לחקות את סגנונו. מישל גונב מכונית במרסיי, ונוסע איתה בפראות בכביש כפרי. כאשר המשטרה מסמנת לו לעצור בצד הדרך, הוא בורח. שוטר על אופנוע נוסע אחריו, ומישל יורה בו למוות עם אקדח שמצא במכונית הגנובה. ללא כסף ועם המשטרה בעקבותיו, הוא מגיע לפריז. הוא גונב כסף מחברה לשעבר, ופונה לעזרה לחברתו האמריקאית פטרישה פרנקיני (ג'ין סיברג), סטודנטית לעיתונאות בסורבון, שלפרנסתה מוכרת את עיתון הניו יורק הראלד טריביון ברחובות פריז.
מישל מסתתר בדירתה של פטרישה, וכשהיא חוזרת הביתה ומעירה אותו בבוקר הוא מנסה, בו זמנית, לאתר אדם בשם אנטוניו שחייב לו כסף, לשכב עם פטרישה, ולשכנע אותה להצטרף אליו בנסיעה לרומא. פטרישיה אומרת למישל שהיא בהריון ממנו. בצהריים כשהיא מגיעה לעבודה שוטר חוקר אותה, והיא מבינה שמישל בורח מהמשטרה. פטרישה מסייעת למישל לגנוב מכונית אחרת על מנת להסתתר מהמשטרה, ואת הלילה הם מבלים בדירתה של חברה בפריז. בבוקר, כאשר היא יורדת לקנות חלב, היא מתקשרת לחוקר המשטרה, ונותנת לו את כתובת הדירה שהם שוהים בה. בדירה היא מספרת למישל מה עשתה, ומצפה ממנו לברוח, אך הוא משלים עם גורלו ומחליט לרדת לחכות למשטרה ברחוב, ובינתיים לאסוף את כספו מאנטוניו, שעבר באזור ברכבו.
כשאנטוניו פוגש את מישל הוא מנסה לשכנע אותו להימלט איתו ומישל מסרב. כשהמשטרה מגיעה אנטוניו עוזב את המקום, אך זורק אל מישל אקדח. מישל מרים את האקדח והשוטרים יורים בו. הוא כושל לאורך הרחוב בעוד פטרישה רצה אחריו, ולבסוף מתמוטט על הכביש. הוא ממלמל לעברה "Degueulasse"[א] ומת. פטרישה, שלא מכירה את המילה הצרפתית, פונה למצלמה ושואלת "מה זה Degueulasse?"[3]
ב-1956 כתב פרנסואה טריפו את עלילת הסרט על בסיס סיפורו של אדם בשם מישל פורטל, בן זוגה של העיתונאית האמריקאית בוורלי לומט, שב-24 בנובמבר 1952 גנב מכונית, נעצר בגלל עבירת תנועה והרג את השוטר שעצר אותו. גודאר עיבד את העלילה של טריפו לתסריט גולמי, שכלל תסריט מפורט לסצנות הראשונות של הסרט והערות להמשך הסרט.[4] הוא לא היה מרוצה מהתסריט שכתב, והחליט לכתוב את הדיאלוג תוך כדי צילום במקום להשתמש בתסריט מסורתי.[5] הוא ערך מספר שינויים בעלילה, ובפרט האריך את הדיאלוגים בין מישל לפטרישה ושכתב את סצנת הסיום, שבגרסה של טריפו הסתיימה בבריחתו של מישל.[6] גודאר הסביר את שינוי סצנת הסיום בכך ש"בסרטי פשע הגיבור חייב למות, ולא היה לי עניין להפר בכוונה את כללי הז'אנר."[7]
טריפו וגודאר גייסו את קלוד שברול כיועץ טכני ואמנותי ואת ז'ורז' דה בורגאר (אנ') כמפיק, ובמאי 1959 החלו לחפש מימון להפקת הסרט. מפיץ הסרטים רנה פינייר מהאגודה החדשה לקולנוע (אנ') חשב שיוכל להניב רווחים מסרט שיישא את שמותיהם של טריפו ושל שברול, וכך ניאות להשקיע בהפקה סכום כסף קטן.[8]
ליהוק
ב-1957 גילמה ג'ין סיברג את ז'אן ד'ארק בסרט "סיינט ג'ואן" (אנ') של אוטו פרמינגר. הופעתה בסרט ספגה ביקורת שלילית בארצות הברית, אך טריפו וגודאר שיבחו אותה. סיברג, שהביקורת השלילית שספגה הקשתה עליה להצטרף לסרטים נוספים, הסכימה לגלם את דמותה של פטרישה ב"עד כלות הנשימה" בשכר נמוך למרות ספקנותה באשר לבימוי של גודאר.[9]
ז'אן-פול בלמונדו גילם את הדמות הראשית בסרט הקצר "Charlotte et son Jules" (אנ') שיצר גודאר ב-1958. בשלב הדיבוב של הסרט שהה בלמונדו באלג'יריה במסגרת שירותו הצבאי, וגודאר ביקש את רשותו לדובב את הדמות שגילם במקומו, והבטיח שבתמורה ילהק את בלמונדו לתפקיד הראשי בסרט הארוך הראשון שיביים.[10] בלמונדו הסכים, וגודאר מילא את הבטחתו וליהק את בלמונדו לתפקיד מישל פואקר.
צילום
הסרט צולם בין 17 באוגוסט ל-15 בספטמבר 1959[11] בתקציב של כ-85,000 דולר[12] (שווה ערך לכ-920,000 דולר בשנת 2024). הצוות הטכני של הסרט היה מינימלי, אך גודאר מצא את נוכחותו מסרבלת. הוא כתב כי "עבודתי הקשה ביותר היא לשמור את הצוות הטכני הרחק מהצילומים". הוא מנע מהאחראית על התסריט להשגיח על התהליך, ולא הקדיש כל מאמץ לתכנון ולשמירה על רצף הצילום.[13] לרוב הוא אילתר את הסצנות כמעט ללא תכנון מוקדם, ולעיתים ביטל את הצילומים כאשר חש חסר השראה.[5]
לצלם, ראול קוטאר (אנ'), ניתן חופש יצירתי רב. הוא פיתח את טכניקת הצילום שלו תוך כדי אלתור הסצנות עם גודאר. "מיום ליום, ככל שפרטי התסריט של גודאר נעשו מדויקים יותר, הוא הסביר את דרישותיו: בלי חצובה למצלמה, בלי תאורה אם אפשר, בלי נסיעה על מסילות... לאט לאט גילינו צורך לברוח מהמוסכמות ואפילו לנהוג בניגוד לכללי 'הדקדוק הקולנועי'. תוכנית הצילום, כמו הדיאלוג, הוכנה תוך כדי תנועה", אמר קוטאר.[14] הוא צילם רק במצלמה קלה הנישאת ביד, כדי ליצור סגנון דוקומנטרי. כדי להשיג תנועה חלקה הוא היה מצלם בישיבה על כיסא גלגלים או עגלת דואר.[15] השימוש במכשירים מעטים וקלים איפשר לגודאר לצלם באופן מהיר וספונטני. לדבריו, אופן הצילום המהיר והמאולתר נועד להבטיח "תוצאה ישרה וכנה".[4] הוא ראה את תוכן הסרט ואת חומר הגלם הפיזי שלו כאחד:[16]
צילמנו סצנה באור שמש ישיר עם Geva 36.[ב] כולם חשבו שזה נורא. אני חושב שזה די יוצא דופן. זו הפעם הראשונה שמאלצים את חומר הגלם של הסרט לתת את המקסימום מעצמו, בכך שעושים בו שימוש שהוא לא נועד עבורו. זה היה כאילו הוא סבל מכך שנוצל עד לקצה גבול היכולת שלו. אפילו חומר הגלם של הסרט, אתה מבין, יהיה חסר נשימה.
הגרסה הראשונה של הסרט הייתה ארוכה מדי, וגודאר חתך אותה באופן שיצר ג'אמפ קאטס רבים. "יצרתי סרט שנמשך שעתיים ורבע או שעתיים וחצי; זה היה בלתי אפשרי, בחוזה צוין שאורך הסרט לא יעלה על שעה וחצי... לקחנו את כל הצילומים וחתכנו באופן שיטתי כל מה שאפשר היה לחתוך, תוך ניסיון לשמור על קצב כלשהו," אמר.[18]ז'אן-פייר מלוויל, שייעץ לגודאר על עריכת הסרט, סיפר כי "אמרתי לו לחתוך כל דבר שלא מקדם את הפעולה ולהסיר את כל הסצנות שאינן הכרחיות, כולל הסצנה שלי. הוא לא הקשיב לי, ובמקום לחתוך סצנות שלמות כפי שהיה נהוג אז, היה לו את הרעיון הגאוני לחתוך חלקים פחות או יותר אקראיים מתוך הסצנות. התוצאה הייתה מצוינת."[19]
"עד כלות הנשימה" זכה להצלחה מסחרית,[22] עם למעלה מ-250 אלף צופים במהלך שבעת השבועות הראשונים לפרסומו בצרפת.[23] יציאתו לאור הייתה סנסציונית[24][3][23][25] והוא תואר מייד כ"פורץ דרך".[26] הביקורת שקיבל הייתה מעורבת, אך חיובית ברובה;[11] בעוד חלק מהמבקרים מצאו את שיטת ההפקה של גודאר "לא-מקצועית להדהים", אחרים תיארו אותה כ"מונומנטלית מבחינה היסטורית".[15] ב"ניו יורק טיימס" תיאר בוזלי קראות'ר את "עד כלות הנשימה" כסרט "מושחת באופן מופגן ומשוחרר מרסן, נעדר כל גוון מוסרי, שמתמקד בארוטיקה ובדחפים חסרי המנוחה של צעיר מושחת". לדבריו, גודאר "ניגש לנושא הלא-אטרקטיבי שלו בסגנון צילום אקסצנטרי שמביע בחדות את הקצב העצבני ואת אי-היציבות הרגשית של הסיפור שהוא מספר".[27] ב"טיים" נכתב ש"גודאר יצר סוג של אפוס מאולתר, רצף דימויים ג'ויסיאני... הגיבור מתנהג כהתגלמות ה-acte gratuit[ג] (צר') של ז'יד, ואת הסיפור שלו ניתן לראות כאלתור על העיקרון האקזיסטנציאליסטי לפיו החיים הם רק רצף של דברים אקראיים." הביקורת ייחסה את הפופולריות של הסרט לדמותו של בלמונדו, ובעיקר ל"אנרגיה עוצרת הנשימה והמקוריות פוקחת העיניים של הסרט."[28]
בישראל הוקרן "עד כלות הנשימה" לראשונה במרץ 1961. יוסף שריק, מבקר הקולנוע של "הארץ", שיבח את משחקם של ז'אן-פול בלמונדו ושל ג'ין סיברג וכתב ש"מצויות בסרט כמה סצינות נפלאות, כנות, פיוטיות", אך גם "תמונות גרועות מאוד", כמו סצנת הסיום.[29] שמואל אור כתב ב"חרות" כי "מצלמתו של גודאר, המעברים המלאכותיים קמעה, ועל הכל: העריכה המדורבנת על ידי תחושה של טירוף גובר וגואה, כל אלה הופכים את יצירתו של הבמאי הצעיר לסרט מחדש", אך בעוד "400 המלקות" הציג סיפור מרגש ו"הירושימה אהובתי" המחיש את זוועות המלחמה, גודאר "מותיר את צופיו בריקנות: לקנקן החדשני שלו תוכן תפל".[30]
באתר Rotten Tomatoes, המאגד ביקורות על סרטים, קיבל הסרט 95 אחוזי תמיכה בהתבסס על 82 ביקורות. על פי קונצנזוס המבקרים של האתר, "'עד כלות הנשימה' כתב מחדש את חוקי הקולנוע - ויותר מ-50 שנה מאז פרסומה, הקלאסיקה פורצת הדרך של גודאר נותרת חיונית באותה מידה."[31]
השפעה
הסרט יצא לאקרנים כשתנועת הגל החדש הייתה בעיצומה – כשנה אחרי צאת סרטו של טריפו, "400 המלקות", וסרטו של אלן רנה, "הירושימה אהובתי". "עד כלות הנשימה" הגדיר את התנועה והפך למניפסט המובהק שלה.[32][33] הוא השפיע השפעה מכרעת על התפתחות הקולנוע המודרני,[34][35] ובפרט על תור הזהב של הוליווד בשנים 1967–1974.[24] במאים כמו רוברט אלטמן, סטנלי קובריק, מרטין סקורסזה וקוונטין טרנטינו שאבו ממנו השראה.[36] דמות הרוצח הנונשלנטי של מישל פואקר השפיעה על דמויות קולנועיות רבות שנוצרו אחריה.[24]
הסרט השיק את הקריירה של גודאר כבמאי ומיצב אותו כמנהיג תנועת הגל החדש לצד פרנסואה טריפו, כשהציג אותו לקהל ולמבקרים כקולנוען ייחודי בעל סגנון חדשני ולא-קונבנציונלי.[37] גודאר המשיך לקריירה קולנועית ארוכה, אך "עד כלות הנשימה" נותרה יצירתו הידועה[36] והנצפית ביותר.[38]
^ 12Paula Marantz Cohen, The Potency of "Breathless": At 50, Godard's film still asks how something this bad can be so good, American Scholar 78, 2009, עמ' 110-114
^David Sterritt, The Films of Jean-Luc Godard: Seeing the Invisible, Cambridge University Press, 1999, עמ' 61, ISBN 978-1107014992
^David Sterritt, The Films of Jean-Luc Godard: Seeing the Invisible, Cambridge University Press, 1999, עמ' 39, ISBN 978-1107014992
