בתלמוד במסכת יבמות ביארו את הפסוק:”איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן. איזהו כרות שפכה? כל שנכרת הגיד שלו. ואם נשתייר מן העטרה אפילו כחוט השערה מקיף לכל הגיד הרי זה כשר.”
אף שבתורה אין חילוק האיך נעשה סריס, אך חז"ל בתלמוד למדו שאיסור זה נאמר רק על אדם שנעשה כרות שופכה או פצוע דכא על ידי אדם, אך אדם שנעשה כך באופן מולד, הוא אינו נכלל באיסור זה והוא מותר לבוא בקהל.
סריס על ידי מחלה
הראשונים נחלקו בנוגע לאדם שנפצע בידי שמים (כלומר לא בסירוס ישיר על ידי אדם) לאחר לידתו, (לדוגמה, על ידי מחלה) האם סריס כזה נחשב לסריס חמה למרות שכשנולד לא היה סריס, משום שסירוסו התרחש באופן טבעי, או שנחשב לסריס אדם, מפני שהדבר קרה לאחר לידתו.
להלכה, בשולחן ערוך הובאו שתי הדעות, אך רבים מהפוסקים ובכללם בעל הפתחי תשובה פסקו שדינו כסריס חמה, ומותר לו לבוא בקהל.
סימני סריס חמה
לדעת התלמוד אדם שהגיע לגיל עשרים וטרם הביא שתי שערות בשער הערווה, הרי הוא כסריס:
תנו רבנן, איזהו סריס חמה, כל שהוא בן עשרים ולא הביא ב' שערות, ואפילו הביא לאחר מכאן, הרי הוא כסריס לכל דבריו.
לאחר מכן מונה התלמוד סימנים נוספים המלמדים על כך שאדם הוא סריס חמה:
ואלו הן סימניו: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהודה בן יאיר כל שאין מימיו מעלין רתיחות. ויש אומרים כל המטיל מים ואין עושה כיפה. ויש אומרים כל ששכבת זרעו דוחה. ויש אומרים כל שאין מימי רגליו מחמיצין. אחרים אומרים כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל. רבי שמעון בן אלעזר אומר כל שקולו לקוי ואין ניכר בין איש לאשה.
מלבד איסור נישואים שתלוי אם האדם סריס חמה או סריס אדם, בתלמוד נזכרו דיני סריס גם בייחס לדיני ייבום וחליצה, כך למשל נזכר במשנה במסכת יבמות, שם נחלקו התנאים האם סריס אדם מתחייב לייבם וסריס חמה לא, או להפך; סריס חמה מתחייב לייבם וסריס אדם לא: