האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו^[1]
Државна заједница Србија и Црна Гора

דגל סמל
המנון לאומי	היי, סלאבים
ממשל
משטר	רפובליקה פדרלית (1992–2003) קונפדרציה (2003–2006)
ראש המדינה	President of Serbia and Montenegro
ראש הרשות המבצעת	Prime Minister of Serbia and Montenegro
שפה נפוצה	סרבית, מונטנגרית ואלבנית
עיר בירה	בלגרד (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	החוקה החדשה נוכח תוצאות מלחמות יוגוסלביה
תאריך	27 באפריל 1992
פירוק	משאל עם במונטנגרו שהכריע בעד עצמאות מלאה, והכרזותיהן של מונטנגרו וסרביה על עצמאותן
תאריך	3 ביוני/5 ביוני 2006
ישות קודמת	יוגוסלביה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה
ישות יורשת	סרביה סרביה מונטנגרו מונטנגרו
שטח בעבר	102,350 קמ"ר (נכון ל־2000)
אוכלוסייה בעבר	10,662,087 (נכון ל־2000)
כלכלה
מטבע	דינר סרבי (סרביה), אירו (קוסובו ומונטנגרו)

סרביה ומונטנגרו (או יוגוסלביה החדשה) הוא השם המשמש לתיאור שני איחודי עבר של המדינות סרביה ומונטנגרו, איחודים שנוצרו לאחר התפרקותה של יוגוסלביה הסוציאליסטית והיוו שלבי ביניים בהתמוטטות האתוס הלאומי היוגוסלבי:

האיחוד הראשון של סרביה ומונטנגרו נקרא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (בסרבית: Савезна Република Југославија, СРЈ), והוא נוצר בשנת 1992 לאחר פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אשר כללה את סרביה, מונטנגרו וארבע מדינות נוספות. כקודמו, היה איחוד זה פדרטיבי, וראשיו אף ניסו לזכּוֹתוֹ בהכרה בינלאומית כיורש האיחוד הקודם, ללא הצלחה. איחוד זה הסתיים בשנת 2003 עקב יצירת איחוד חלופי:

האיחוד השני של סרביה ומונטנגרו נקרא האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו (בסרבית: Државна заједница Србија и Црна Гора), והוא נוצר בשנת 2003 באמצעות הפיכת האיחוד הראשון, הפדרלי, לאיחוד רופף, קונפדרטיבי, במסגרתו תפקדו שתי המדינות באופן אוטונומי כמעט ריבוני. בשנת 2006, עקב משאל עם במונטנגרו שהכריע בעד עצמאות מלאה, פורק האיחוד, ושני מרכיביו הפכו למדינות העצמאיות סרביה ומונטנגרו.

שני האיחודים הללו היו זהים בשטחם וגבלו באלבניה ובמקדוניה בדרום, בבולגריה במזרח, ברומניה בצפון-מזרח, בהונגריה בצפון, ובקרואטיה ובבוסניה והרצגובינה במערב.

ערך מורחב – הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

מסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ועד פירוקה ב-1992, התקיימה יוגוסלביה כפדרציה קומוניסטית של שש מדינות – סרביה, מונטנגרו, סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, ובוסניה והרצגובינה. שמה של הפדרציה שונה מספר פעמים, ומשנת 1963 היא נקראה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. כוח מאחד מרכזי בפדרציה היה יוסיפ ברוז טיטו, אשר החזיק בתפקידי הנהגה בכירים בפדרציה כבר משנת 1943, ושימש כנשיא ההנהגה הקולקטיבית של הפדרציה ("נשיא יוגוסלביה") משנת 1953 ואילך.

המאוויים הלאומיים שעלו מפעם לפעם בקרב הקבוצות האתניות השונות, דוכאו על ידי השלטון בהתאם לדוקטרינה הקומוניסטית האנטי-לאומית, בין באמצעים אלימים ובין באמצעות ניסיון כושל ליצור "לאום יוגוסלבי". אך בהדרגה, הודות לגרסה המרוככת של הקומוניזם שהנהיג טיטו ובהתאם לאינטרסים אחרים של השלטון, ניתנו הקלות בתחום זה, ביניהן מתן אוטונומיה נרחבת יותר למדינות הפדרציה ולמחוזותיה במסגרת חוקת 1974.

מותו של טיטו ב-1980 הותיר את הפדרציה הסוציאליסטית היוגוסלבית ללא מחליף דומיננטי, ועקב כך החלו ראשי מדינות הפדרציה לשמש כנשיאים המתחלפים בתפקיד מדי שנה על-פי סבב. כך, ללא מנהיג מאחד, ועם משבר כלכלי שהתפתח באמצע שנות ה-80 בקוסובו בפרט ובסרביה בכלל, גאה המתח בין הקבוצות האתניות השונות בפדרציה, והדרישות הלאומיות לעצמאות חזרו ונשמעו ברמה.

ב-1987 החל סלובודן מילושביץ', אז יו"ר הוועדה המרכזית הסרבית בחבר הקומוניסטים של יוגוסלביה (League of Communists of Serbia), לבלוט בזירה היוגוסלבית, עקב התנגדותו למידת האוטונומיה שניתנה לפרובינציה של קוסובו, בטענה שהנהגתה האלבנית מפלה לרעה את האזרחים הסרבים של הפרובינציה. עמדותיו גררו ביקורת מצד קומוניסטים אחרים אך זכו לתמיכת סרבים ברחבי יוגוסלביה, ושנתיים אחר כך, ב-1989, נבחר מילושביץ' לנשיא סרביה.

בהדרגה החל מילושביץ' למלא גם את החלל המנהיגותי שנוצר בשלטון הפדרלי היוגוסלבי, והפך למנהיג הדומיננטי בפדרציה על חשבון ההנהגה הקולקטיבית. מילושביץ', אשר התנגד נחרצות להיחלשות ריכוזיות השלטון הפדרלי, למידת האוטונומיה שהוענקה למדינות ולאפשרות של פרישת מדינות מהפדרציה, הפך לראש המתנגדים לתנועות הלאומיות והבדלניות ביוגוסלביה.

התפרקות ברית המועצות, שהגיעה לשיאה בשנים 1990–1991, סיפקה תמריץ משמעותי נוסף לשאיפות העצמאות ביוגוסלביה, וכך, באמצע שנת 1991, השנה האחרונה לקיומה של ברית המועצות, החל תהליך פירוקה של הפדרציה היוגוסלבית. תהליך זה, שהסתיים כשנה מאוחר יותר, לווה בסדרה ארוכה של עימותים אלימים ומלחמות בבלקן לאורך העשור ומעבר לו.

ערך מורחב – מלחמות יוגוסלביה

בשנים 1991–1992 פרשו מן הפדרציה ארבע מתוך שש המדינות שהרכיבו אותה והפכו למדינות עצמאיות: ראשונות פרשו סלובניה וקרואטיה, אשר הכריזו על עצמאותן ומצאו עצמן במלחמות עצמאות – סלובניה נאלצה להתמודד עם פלישה קצרת ימים של צבא יוגוסלביה לשטחה במלחמת עשרת הימים, וקרואטיה נכנסה למלחמת עצמאות ממושכת נגד צבא יוגוסלביה וכוחות סרביים מקומיים; מקדוניה פרשה מהפדרציה בסוף שנת 1991 ללא עימותים אלימים; ובוסניה והרצגובינה, שפרשה אחרונה באפריל 1992, נקלעה למלחמה ארוכה שבמרכזה עימות פנים-מדיני בין קבוצות אתניות.

במקביל לאירועים אלה, תוך השפעה הדדית, החל להתערער גם הממשל הפדרלי. ב-15 במרץ 1991 סירב נשיא הפדרציה המכהן, בוריסלב יוביץ' הסרבי, להעביר את הנשיאות על-פי הסבב לסטייפן מסיץ' הקרואטי, ודרש לשם כך הצבעה. התנגדות נציגי סרביה והימנעות נציגי מונטנגרו בהצבעה זו מנעה ממסיץ' את התפקיד (שהועבר לממלא מקום – סיידו ביירמוביץ' הקוסוברי). רק חודש וחצי אחר כך, ב-30 ביוני, בלחץ הקהילה הבינלאומית נוכח מלחמת עשרת הימים, קיבל מסיץ' את התפקיד.

חודשיים אחרי כן, ב-3 באוקטובר, התפטר מסיץ' מן הנשיאות כדי לשוב אל מדינתו, קרואטיה, שנלחמה על עצמאותה נגד הצבא היוגוסלבי – אותו צבא שהיה כפוף להנהגה הקולקטיבית בראשה עמד מסיץ' עצמו עד התפטרותו.

לאחר התפטרותו של מסיץ' הועברה נשיאות הפדרציה לברנקו קוסטיץ, מונטנגרי ממוצא סרבי, ששימש ממלא מקום הנשיא מטעם סרביה ומונטנגרו. ב-15 ביוני 1992, לאחר שפרישתן של סלובניה, קרואטיה, מקדוניה ובוסניה והרצגובינה כבר נראתה סופית, בוטלה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה.

פרישת ארבע מתוך שש מדינות הפדרציה הותירה בה רק את סרביה ומונטנגרו, אשר בחרו להמשיך ולקיים מדינה יוגוסלבית (כלומר איחוד של עמים סלביים דרומיים). עוד בשנת 1992 נכתבה חוקה ל"יוגוסלביה חדשה", היא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. קריסת הקומוניזם וההתעוררות הדמוקרטית בעקבותיה נתנו אותותיהם גם במאפייני הפדרציה היוגוסלבית החדשה:

• שמה של הפדרציה החדשה היה זהה לשמה של קודמתה למעט התואר "הסוציאליסטית" שהושמט ממנו.
• סמליה הקומוניסטיים של הפדרציה הקודמת נזנחו: דגל הפדרציה החדשה אינו אלא דגל יוגוסלביה ממנו הוסר הכוכב האדום, וסמל הפדרציה הקודמת, אשר סימל איחוד של שש מדינות וגם עליו התנוסס הכוכב האדום, הוחלף בעיט דו-ראשי עם סמלי שתי המדינות, ללא סמלים קומוניסטיים.
• עקרון "הנשיאות הקולקטיבית", שבפדרציה הסוציאליסטית כללה את נציגי המדינות והפרובינציות האוטונומיות נוסף על הנשיא, הוחלף בנשיא יחיד שייבחר בבחירות דמוקרטיות, וכמוהו גם בממשלה שתיבחר באופן דמוקרטי.

המדינה הייתה רפובליקה פדרלית, פרלמנטרית ורב-מפלגתית. עם זאת, עד שנת 2000 הדמוקרטיה הייתה פורמלית ולא ליברלית. ב-1 בנובמבר 2000 הפכה המדינה לחברה באומות המאוחדות.

ראש המדינה נקרא נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.

בין 1992 ל-2003 כיהנו 6 נשיאים ונשיאים בפועל: דובריצה צ'וסיץ', מילוש רדולוביץ' (בפועל), זוראן ליליץ', סרג'ה בוז'וביץ' (בפועל), סלובודן מילושביץ' וווייסלב קושטוניצה.

ראש הממשלה נקרא נשיא הממשלה הפדרלית של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.

בין 1992 ל-2003 כיהנו 5 ראשי ממשלה: מילאן פאניץ', ראדויה קונטיץ', מומיר בולטוביץ', זוראן ז'יז'יץ' ודרגישה פשיץ'.

הפרלמנט נקרא האספה הפדרלית של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה והורכב משני בתים:

• מועצת האזרחים (הבית התחתון) שייצגה את אזרחי שתי המדינות באופן יחסי.
• מועצת הרפובליקות (הבית העליון) שייצגה באופן שווה את סרביה ואת מונטנגרו.

בשנת 2002 הגיעו סרביה ומונטנגרו להסכם חדש בנוגע להמשך שיתוף הפעולה ביניהן, שתכליתו להעניק עצמאות רבה יותר לכל אחת מן המדינות.

ב-4 בפברואר 2003 נכנס השינוי לתוקף, והרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הפכה לקונפדרציה רופפת בשם האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו. בכך גם הגיע לקצו השימוש בשם "יוגוסלביה" לתיאור ישות מדינית פעילה כלשהי, לאחר ששימש כך ברצף משנת 1918.

האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו היה רפובליקה קונפדרלית דמוית רפובליקה פדרלית, מעין חבר-עמים של המדינות סרביה ומונטנגרו.

החוקה הגבילה את הממשל המאוחד לבל יעסוק בנושאי פנים של סרביה ומונטנגרו, ובהתאם לה תפקד האיחוד באופן המזכיר ארגון בינלאומי המשלב ברית צבאית, איחוד כלכלי, מסגרת חוקתית לשמירה על זכויות האדם ומדיניות חוץ משותפת בשאיפה להצטרף לאיחוד האירופי.

המשטר היה מעין-פרלמנטרי עם סממנים נשיאותיים: פרלמנט ממונה שבחר נשיא אשר שימש כראש המדינה וכראש הממשלה. תוכננו בחירות ישירות לפרלמנט, אך האיחוד התפרק עוד קודם.

נשיא האיחוד נקרא נשיא סרביה ומונטנגרו, וכאמור שימש הן כראש המדינה והן כיו"ר מועצת השרים של סרביה ומונטנגרו, כלומר כראש הממשלה.

הממשלה ("מועצת השרים") כללה 5 שרים ושני סגני-שרים: שר חוץ וסגנו, שר הגנה וסגנו, שר לקשרי כלכלה בין-לאומיים, שר לקשרי כלכלה פנימיים ושר לזכויות אדם ומיעוטים.

הרשות המחוקקת הייתה האספה של סרביה ומונטנגרו (בית אחד), ומנתה 126 נציגים, 91 מסרביה ו-35 ממונטנגרו, ששיוכם הפוליטי תאם את גודלן היחסי של המפלגות באספות הלאומיות. הנציגים נבחרו מבין חברי האספות של סרביה ומונטנגרו ומבין חברי הפרלמנט הפדרלי היוצא. מקץ שנתיים אמורים היו חברי האספה של סרביה ומונטנגרו להיבחר במקביל לבחירות לאספות הלאומיות שלהן, אך סעיף זה לא מומש מאחר שלא אירעו בחירות כאלה עד לפירוק האיחוד.

חברי האספה של סרביה ומונטנגרו בחרו מביניהם את נשיא האספה ואת סגן נשיא האספה, עם הכרח שאחד מהם יהיה מסרביה והשני ממונטנגרו. השניים נדרשו להציע לאספה מועמד לנשיאות האיחוד. לאחר שנבחר, היה על נשיא האיחוד להציע רשימת מועמדים לממשלה ולהביאם לאישור האספה. אם האספה לא הצליחה לאשר נשיא תוך שתי הצבעות או ממשלה תוך שלוש, האספה הייתה מתפזרת. אם נשיא האיחוד הנבחר ונשיא האספה היו מאותה מדינה, נשיא האספה וסגנו היו מתחלפים בתפקידיהם. החוקה אסרה על בחירה רצופה של שני נשיאי האיחוד מאותה המדינה.

לאחר 3 שנים מהקמת האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו, יהיו מדינות האיחוד רשאיות לערוך משאל-עם על עצמאותן, על פי חוקיהן. מדינה שתפרוש מהאיחוד תאבד את המעמד המדיני הבינלאומי שלו (הכרה וחברות במוסדות בינלאומיים, נציגים דיפלומטיים וכדומה).

הנשיא היחיד של איחוד זה היה סבטוזר מרוביץ', שכיהן בתפקיד בין 2003 ל-2006. הוא נבחר בקולות 65 מתוך 126 חברי הפרלמנט, כאשר יתר המועמדים זכו ב-47 קולות. מרוביץ' היה פוליטיקאי מונטנגרי שתמך בעצמאות מלאה של מונטנגרו, ושימש במקביל גם כסגן נשיא המפלגה הדמוקרטית של הסוציאליסטים של מונטנגרו (במונטנגרית: Demokratska Partija Socijalista Crne Gore), אשר זו הייתה גם עמדתה הרשמית.

בהתאם לחוקת האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו ובהתאם לחוקת מונטנגרו, אושר ונערך משאל עם על עצמאות מונטנגרו בשנת 2006:

• ב-2 במרץ הגיש נשיא מונטנגרו פיליפ וויאנוביץ' לפרלמנט של מונטנגרו את הצעת החוק לעריכת משאל העם, והיא אושרה פה אחד.
• ב-21 במאי נערך משאל העם, והתקבל בו רוב של 55.5% בעד עצמאות, חצי אחוז יותר מהמינימום הדרוש על פי חוקת מונטנגרו. במשאל השתתפו יותר מ-477,000 אנשים, שהיוו 86.3% מבעלי זכות הבחירה. 99.73% מהקולות היו כשרים.
• ב-22 במאי, בשעה 02:00 לפנות בוקר, הודיע נשיא מונטנגרו כי מונטנגרו תהפוך למדינה עצמאית.
• ב-4 ביוני הכריזה מונטנגרו רשמית על עצמאותה. מכיוון שהאיחוד כלל רק שתי מדינות, גרמה פרישתה של מונטנגרו ממנו לפירוקו.
• ב-5 ביוני הכריזה סרביה על עצמאותה עקב פרישת מונטנגרו.
• המעמד המדיני של האיחוד הועבר לסרביה שנותרה יורשתו היחידה והרשמית, ומונטנגרו נדרשה להשיג מעמד מדיני משל עצמה, וכך עשתה.

בעוד מונטנגרו היוותה יחידה מנהלית אחת, סרביה הייתה מחולקת מנהלית לשלושה מחוזות: מרכז סרביה, החבל האוטונומי ווֹיבודינה בצפון, והחבל האוטונומי קוסובו ומטוחיה בדרום. שני חבלים אלה נשארו אוטונומיים גם בעת פירוק האיחוד המדיני בשנת 2006 (ב-17 בפברואר 2008 הכריז חבל קוסובו על עצמאותו, וכיום וויבודינה היא המחוז האוטונומי היחיד של סרביה).

תיאור המדרג:

• "סרביה ומונטנגרו"
  • סרביה (בירה: בלגרד)
    • וויבודינה (בירה: נובי סאד)
    • מרכז סרביה (בו ממוקמת בלגרד)
    • קוסובו ומטוחיה (בירה: פרישטינה)
  • מונטנגרו (בירה: פודגוריצה)

עיר הבירה של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הייתה בלגרד, שהייתה ועודנה גם בירת סרביה. בירת מונטנגרו הייתה ונותרה פודגוריצה. בשנת 2003, עם כינון האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו, הוגדרה בלגרד כמרכז האדמיניסטרטיבי של האיחוד וכמקום מושבם של האספה ומועצת השרים שלו, ופודגוריצה כמקום מושב בית המשפט שלו.

שטח איחודי סרביה ומונטנגרו היה 102,173 קמ"ר. גבולות כל איחוד היו הונגריה בצפון, רומניה בצפון-מזרח, בולגריה במזרח, מקדוניה ואלבניה בדרום וקרואטיה ובוסניה והרצגובינה במערב.

מספר אזרחי סרביה ומונטנגרו עמד על כ-10 מיליון.

בתקופת איחודי המדינות (וגם כיום) דיברו בסרביה ובמונטנגרו בניבים סרבו-קרואטים קרובים, כך שלא הייתה בעיית תקשורת בין הקהילות השונות. השפה הרשמית הייתה סרבית (השפה המדוברת בסרביה), והשפה המדוברת במונטנגרו הייתה ניב סרבו-קרואטי דרומי. הכתיב שהיה נהוג הוא האלפבית הקירילי, אם כי נעשה שימוש מועט באלפבית הלטיני.

הדת המרכזית במדינה הייתה הנצרות האורתודוקסית, ומרכז הכנסייה המקומית היה בסרביה. כמו כן, היו קהילות גדולות של מוסלמים ושל נוצרים קתולים. בנוסף התקיימה קהילה יהודית קטנה.

מדיה וקבצים בנושא סרביה ומונטנגרו בוויקישיתוף