סֶרְבוּס סֶרְבוֹרוּם דֶאִי (בלטינית: servus servorum dei) הוא מונח שמשמעו "משרת משרתי האל". מונח זה הוא אחד מתאריו הרשמיים של האפיפיור ומשמש בהתייחסות לאפיפיור בתחילתה של פנייה אפיפיורית במסגרת בולה אפיפיורית.

האפיפיור גרגוריוס הראשון בסוף המאה השישית היה האפיפיור הראשון שהשתמש בתואר זה בהתייחס למשרת האפיפיור, כאשר המונח נכנס לשימוש סדיר אצל האפיפיורים רק במאה התשיעית. שליטים אחרים שהשתמשו בתואר חדלו להשתמש בו רק אחרי המאה ה-12, ומאז הוא משמש באופן בלעדי בהתייחסות לאפיפיור בלבד.

בשנים שאחרי ויעוד הוותיקן השני השתמשו אפיפיורים במונח כדי להעניק למשרתם מראית עין פשוטה ומלכותית פחות. האפיפיור פאולוס השישי הפסיק להשתמש בכתר האפיפיורי, ויורשיו הלכו בעקבותיו בנוהג זה. יוחנן פאולוס הראשון, יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה עשר חדלו מן הנוהג של טקס הכתרת האפיפיור והעדיפו במקומו את טקס כינון האפיפיור הצנוע יותר. במקום לקבל כתר אפיפיורות, שלושתם קיבלו את הפליום בעת חגיגת עלייתם לכס. כמו כן, נפטרו אפיפיורים אלו מהשימוש ב"אנחנו" המלכותי ובחרו במקומו ב"אני".