יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר בנוגע לנושאים זניחים, חלק ניכר עוסק ב"ספרות מגויסת", שהוא רק טיעון אחד מתוך כלל הסוגיות בנושא. נדרשת הרחבה בדוגמאות שונות של סיפרות זכויות האדם והשפעתם.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר בנוגע לנושאים זניחים, חלק ניכר עוסק ב"ספרות מגויסת", שהוא רק טיעון אחד מתוך כלל הסוגיות בנושא. נדרשת הרחבה בדוגמאות שונות של סיפרות זכויות האדם והשפעתם.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ספרות זכויות האדם, היא סוגה ספרותית המקדמת ערכים של זכויות האדם באופן ישיר או עקיף. מטרתה לשלב בין הכוח המניע הספרותי, לבין הנעה לפעולה, המהווה חלק בלתי נפרד ממאבק או הגנה על זכויות האדם. ז'אנר ספרותי זה מבוסס על רעיון "הספרות המגויסת" אותו הגה הפילוסוף והסופר הצרפתי, ז'אן-פול סארטר. "ספרות זכויות האדם" מחויבת לחברה ומאמינה במחויבותו ובכוחו של כל אדם לפעול למען שינוי חברתי. היא מתבססת על האמונה בכוחה העצום של הספרות לחולל שינוי, ובאחריותו של הסופר כלפי קוראיו בהיבט החברתי לצד זה האמנותי[1].
רקע
ספרים שדנו בסוגים שונים של זכויות האדם הודפסו במשך תקופה ממושכת, והיו חלק מהסוגה הדנה בזכויות האדם. ביניהם, אוהל הדוד תום שהודפס עוד בשנת 1852, ואחרים, שדנו בעבדות האדם השחור בארצות הברית, A Literature of their own (איליין שוולטר) ואחרים, שדנו בהיעדר זכויות נשים, עגבניות ירוקות מטוגנות ואחרים, העוסקים בהיעדר זכויות ללהט"ב, ועוד רבים. ספרים מסוגת זכויות האדם יצאו כבודדים במהלך השנים. הם הוכרו לרוב כביקורת נוקבת על היעדר זכויות האדם בתחומים השונים, ופרסומם היה בין הגורמים להעלאת הסוגיות בהם עסקו, לסדר היום.
ההקדמה לספר, אותה כתבה ורד כהן ברזילי, ונקראה "כוחה העצום של הספרות", עסקה בקשר שבין נובלה איטלקית בשם: Prima di Lasciarsi"לפני הפרידה"/גבריאלה אמברוסיו[4] לבין שינוי חברתי וזכויות אדם. הספר Freedom תורגם למגוון שפות ופורסם בעולם במדינות: בריטניה, ארצות הברית, קנדה, פולין, ספרד, אמריקה הלטינית, איטליה ועוד. באוגוסט 2010 התקיים דיון ראשון בנושא בפסטיבל הספרים[5] באדינבורו, בריטניה ובמרץ 2012 הוא הוצג לראשונה באופן רשמי באוניברסיטת אוקספורד, בריטניה, במסגרת דיון בשם "כוחה של הספרות וזכויות אדם"[6]. בשנה זו נוסדה Novel Rights[7], תנועה חברתית המתמחה בקידום והוצאת ספרות זכויות אדם.
הספרות המחויבת והקשר לספרות זכויות האדם
"ספרות זכויות האדם" מבוססת על רעיון "הספרות המחויבת" אותו הגה הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר בספרו: "הספרות מה היא?"[8] סארטר טען כי אינטלקטואליים, כמו גם האזרח הפשוט מחויבים לנקיטת עמדה בייחוד לגבי קונפליקטים פוליטיים גדולים אשר מתרחשים באזורם. סארטר קיווה כי שהספרות תהיה ככלי אשר באמצעותו קבוצות מיעוט מדוכאות יוכלו להרוויח את הכרת הקבוצה, וכי חברים מן האליטה ינועו לפעולה עקב כך. הוא טען כי אם הרומן הסתיים בקריאה מכוונת לפעולה, עליו לכוון ביודעין לציבור אשר יכול לבצע את הפעולה. סארטר מציע בספרו פעולה כפולה של הספרות אשר תפעל גם כמראה לתוקף וגם כמדריך והשראה למדוכאים. הוא אינו מסביר מהי הפעולה אשר צריכה להינקט או כיצד יש לנקוט אותה במסגרת הספרות המחויבת. סוגי הפעולה יבחרו על בסיס התרומה שלהם לתפיסת הדמוקרטיה הסוציאליסטית, אבל אסור שהסופר יחליט לפי תפיסה, במובן של רעיון מצפוני, טען. ספרות זכויות האדם עוסקת באופן ישיר או עקיף בזכויות האדם ומכוונת את קוראיה להבין ולפעול למען שמירה והגנה על זכויות האדם. ליצירה הספרותית נלווה מידע כללי על זכויות האדם והארגונים הפועלים בשמם, כמו גם הצעות לנקיטת פעולה ישירה בהתאם לנושאים שעלו מן היצירה הספרותית.
הקשר בין ספרות לתנועות זכויות האדם
בניגוד לספרות המחויבת אשר מחויבת לנקיטת פעולה חברתית ערטילאית, ספרות זכויות האדם בחרה למקם את זכויות האדם במוקד המחויבות החברתית אליה היא מכוונת. כשנה לאחר יציאתו לאור של הספר הספרות מה היא? ותיאורית הספרות המחויבת, קיבלה ב-1948 עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בנושא זכויות האדם והאזרח. ההכרזה מתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות החברות באו"ם ומהווה את ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם.
ספרות זכויות האדם מאמינה כי קיים קשר הדוק ומיוחד בין תנועת זכויות האדם ליצירה הספרותית. במאמר אשר פורסם במגזין של אוניברסיטת סטנפורד ה"סטאנספורד ריפורט"[9] טענה פרופסור לין האנט (Lynn Hunt), מומחית להיסטוריה מודרנית אירופאית באוניברסיטת קליפורניה-לוס אנג'לס כי הרומן הספרותי היווה כלי מרכזי בגיבוש המושג זכויות אדם במאה ה-18. האנט טענה כי הרומן, באמצעות כוחו לעורר "אמפתיה דמיונית" הוביל בחלקו להתפתחותו של רעיון זכויות האדם.
כך למשל תרומתו המשמעותית של ספרה של הרפר לי (Nelle Harper Lee) "אל תיגע בזמיר", אשר סייע לשינוי בתודעה הציבורית בארצות הברית והעולם כנגד הגזענות בארצות הברית. הספר אף זיכה אותה בפרס פוליצר. ספרים נוספים דומים הם: "אוהל הדוד תום" אשר כתבה הסופרת הארייט ביצ'ר סטואו מן המאה ה-19. הספר אשר היה לרב מכר עולמי הצליח להשפיע על דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות בארצו. יש הסבורים כי האווירה שהקרין הרומן עודדה את פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית ואת התנועה לביטול העבדות. ספרים נוספים הם: "חמדת" שנכתב על ידי זוכת פרס נובל ופרס הפוליצר טוני מוריסון, "המשפט" של פרנץ קפקא ועוד.
כוחה של הספרות אל מול תחומי האמנות השונים
סארטר מסביר כי הקורא מניח את עצמו ודעתו לפני הספר, נוטש את קיומו הגשמי לדמות אחרת בעת שהוא קורא. הוא חי את הבעיה אשר הוא עצמו סייע ליצור, ושם עצמו בעמדה הסימפתית ביותר ביחס למה שהסופר ביקש להגיד.
הסופרת מרינה נעמת, מחברת רב המכר "אסירה מטהראן"[10] וזוכת פרס "הכבוד האנושי" מטעם הפרלמנט האירופי גורסת כי "הספרות מאפשרת לקרבן להפוך לניצול ולעמוד מול עברו על מנת להבטיח עתיד טוב יותר". "הספרות אשר נושאת את הניסיון האנושי, נוגעת בלבנו וגורמת לנו לחוש את הכאב של אלו אשר חוו אי צדק. ללא הספרות והנרטיב, נאבד את זהותנו כבני אדם ונעלם לחשכת הזמנים, ולשגיאות החוזרות ונשנות שלנו אשר מובילות אותנו מאסון בלתי נמנע אחד למשנהו"[11]. ספרות זכויות האדם מדגישה את אחריותו של הסופר להתעמק בכתיבה שאיננה מנותקת במתכוון מן העולם והתמורות הגאופוליטיות כמו גם המשברים החברתיים שבאזורו של הסופר או אלו הכלל עולמיים בתקופתו. היא איננה דוגלת בכתיבה לצרכים אסתטיים אמנותיים בלבד וקוראת לסופר לממש את מחויבותו החברתית מתוקף כוחה של היצירה אותה יוצר אשר כוח השפעתה על הציבור הוא עצום ואינו בא לידי מימוש לעיתים קרובות.
במאמרה "כוחה העצום של הספרות", כותבת כהן ברזילי "הספרות יכולה להיות עוצמתית כמו החיים עצמם. היא יכולה להיות כנבואה, היא יכולה להשפיע עלינו לשנות את עולמנו ומעניקה לנו ביטחון, תקווה, תשוקה והכוחות שאנו צריכים על מנת ליצור לנו עתיד טוב יותר, כמו גם לאנושות כולה. עלינו רק להמשיך ולקרוא ולאפשר לכוחה העצום של הספרות לחדור ללבנו ולהוביל אותנו לדרכנו שלנו"[12]
ספרות זכויות אדם, בהתאם, איננה מטילה על הסופר את הבחירה הממשית לפעולה, "תפקידו" של הסופר מסתיים ברגע שסיים את תהליך בריאת היצירה. על השאלה האם יצירתו תצליח לעורר שינוי חברתי או להניע לפעולה ממשית יענו קוראיה. ספרות זכויות אדם מעניקה לקוראים הזדמנויות ישירות לפעולה ואולם זו לעולם אינה מחויבת. המחויבות היא למעשה חוזה לא כתוב אשר נכרת בין הקורא ליצירה בעת תהליך הקריאה ואוצר בתוכו גם את החירות של הקורא לפעול.
ביקורת על ספרות זכויות האדם
המבקרים של הרעיון ספרותי זה טוענים כי כל דרך לחייב את הספרות משמעו ספרות מגויסת, שמטרתה אינה ספרותית-איכותית והיא נכתבת לצורכי תעמולה.
בנוסף טוענים כי כדי לחדור לכלל הציבור עליה יהיה להנמיך עצמה זאת על מנת שכל קוראיה יוכלו להבינה וכי הקריטריונים לרומן טוב יתמקדו אך ורק ביכולת שלו לגרות לפעולה. ביקורת נוספת אשר נשמעה כנגד הספרות המחויבת היא שמחויבותה לפעול למען אירועים או קונפליקטים גדולים בצורך השעה תטביע עליה תאריך תפוגה. זאת בעוד שהרומן איננו בר חלוף וגדולתו שהוא יכול להתקיים בחלל הספרותי שהוא חסר זמן.
שאלה נוספת אשר נשאלה ונשאלת בחוגים אינטלקטואלים וספרותיים היא לו הרומן כלי כה הולם לסוגיות חברתיות האם הסופר יכול להיחשב מוכשר לתפקיד? האם הוא יכול בהתאם להבין את כל הסוגיות החברתיות? האם לא קיימת האפשרות שהוא יחייב עצמו לצד הלא נכון? ההתנגדות היא בהכרח שלילית, רומזת כי חוסר עשייה עדיפה על פני האפשרות של פעולה שגויה, ואף אינה דמוקרטית המציעה כי סוגיות חברתיות צריכות להיות נידונות רק על ידי מומחים. בנוסף טוענים המתנגדים כי לו הרומן המחויב אפשרי, האם הוא יצליח לשרת מטרה חברתית? והאם הוא יניע את הקורא לכדי פעולה אמיתית?
מענה לביקורת
תשובתו של ז'אן פול סארטר[13] למבקריו מתפרסת על פני מאמריו בסקירה היסטורית מעמיקה המחולקת לשאלות בסיס כמו הכתיבה מה היא? לשם מה כותבים? ולמי כותבים? בכתביו טען כי אלו אשר תוקפים את הספרות בימיו חוזרים למניפסט הישן ומתעלמים מן האירועים אשר יום אחד אולי יהיו מנת חייהם. הסופרים, טען מנסים לשווא לבודד עצמם מהמציאות הקיימת, ומרומנים תובעניים אשר מנותקים גם כן מבעיות חברתיות. הרומן אשר תמיד הציג בפני הקורא ידע מן החיים האמתיים, משנה עתה את צורת ההגשה שלו במטרה להתאים עם התפיסה האמיתית של היחסים אשר בין הפרט למציאות.
ספרות זכויות האדם היא ספרות ערכית אשר שומרת גם על ערכי החברה מחוץ למסגרת הרומן וגם בתוכה. לו הספרות תגלוש לתעמולה הקורא יחוש בזאת והקסם, אותו תהליך של התייחדות בין הקורא לקולו הפנימי של הסופר לא יתקיים כראוי. לו ייכשל תיכשל גם הדרך להבנה הדדית ערכית ויכולת ההנעה חזרה מן העולם המוסרי-ערכי של הרומן לעולם ולמציאות שבחוץ.
באשר לטענה על הוויתור לכאורה של איכותו הרומן לטובת יכולתו להניעה לפעולה, שאלת המחויבות נפרדת מסוגיית הרומן. סארטר מבהיר כי על הסופר כמו המנהיג החברתי לחפש תמיד כיצד להעלות את הרמה האינטלקטואלית של קוראיו. בעוד שהוא מציג בפניהם דברים אותם הם מבינים עליו להציע בו זמנית גם הזדמנות להרחיב את אופקיהם.
באשר לסוגיית תג הזמן, ערכי זכויות האדם אשר גובשו במסמך "ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם" מלכדות סוגיות חברתיות בוערות אשר בבסיסן של קונפליטים גדולים. סוגיית הגזענות בארצות הברית אשר הייתה במוקד הספר "אל תיגע בזמיר" היא אוניברסלית ועל זמנית, על אף שהתייחסה לאירועים שהתרחשו בתקופתה ובמקום מושבה של הסופרת. בניגוד לספרים שאינם מחויבים לסוגיות חברתיות גדולות, ספר זה הצליח להביא לא רק לשינוי בסוגיה המקומית אלא הפך רב השפעה בקרב דורות רבים של קוראים בכל העולם.
תומכי הספרות המחויבת[14] משיבים למתנגדיה אשר מבקשים להסיר מן הספרים והסופרים את האחריות החברתית בטענה כי הרומן המחויב מצריך כישורים גדולים יותר מהסופר. הוא דורש כישרון גדול יותר של הסופר וידע נרחב יותר ממה שנדרש אליו עד כה.
רדיפה אחרי סופרים וחופש הביטוי
שלטונות אנטי דמוקרטיים ומשטרים מדכאים, פועלים לדכא את חופש הביטוי והדיבור בארצם וזו על מנת למנוע התנגדות או הפיכה במשטרם. הם מטילים צנזורה על כל פרסום ולעיתים רבות רודפים, כולאים ואף הורגים סופרים ועיתונאים אשר מבקשים ליהנות מזכות זו אשר מעוגנת בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם, והיא זכות יסוד בדמוקרטיה. חתן פרס נובל לשלום, (2010) ליו שיאבו הוא מבקר ספרות ופעיל זכויות האדם סיני אשר מרצה מאסר בכלא בסין. שיאבו נידון בשנת 2009 ל-11 שנות מאסר בעוון פעילות פוליטית אסורה. שיאבו כתב מניפסט הקורא לחופש הביטוי במדינה ולבחירות חופשיות. את הפרס קיבל בעודו בכלא. בעבר נאסר ל-20 חודשים לאחר שייעץ ותמך להפגנת הסטודנטים בכיכר טיין-אן-מן ב-1989.
סופרים נרדפים בשל ההכרה של השלטונות ביכולתם של הסופרים להשפיע על ההמונים. ¹המסאי והסופר הבריטי-מוסלמי ממוצא הודי, סלמאן רושדי פרסם בספטמבר 1988 את ספרו "פסוקי השטן", שזכה בפרס "וויטברד". הספר עורר את זעמם של מוסלמים רבים בשל הדרך שבה מוצגת בו דמותו של הנביא מוחמד, ובפברואר 1989 נאסר לפרסום ולהפצה בכל מדינה מוסלמית. ב-24 בפברואר 1989, בעקבות פרסום הספר, הוציא מנהיג איראן, האייתולה ח'ומייני, פתווה הקוראת לרצח רושדי. רושדי כיהן מאוחר יותר כנשיא ארגון הסופרים הבינלאומי[15] פן אינטרנשיונל Pen International אשר פועל לקידום הספרות והגנה על חופש הביטוי בעולם.
^"הספרות מה היא?" "הספרות מה היא?" ספרו של הסופר והפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר. יצא לאור בצרפת בשנת 1945. הספר הוא אסופת מאמרים שפרסם סארטר במגזין אותו יסד וערך בצרפת יחד עם סימון דה בובואר בשם "זמנים מודרניים".
