ספר הקבצנים הוא רומן סאטירי מאת מנדלי מוכר ספרים אשר נחשב לאחד הרומנים הראשונים בעברית במזרח אירופה. הספר התפרסם לראשונה בשנת 1869 ביידיש תחת השם פישקע דער קרומער: אדער א מעשה פון יודישע ארמעלייט ובשנת 1888 התפרסמה מהדורה שנייה מורחבת שלו. בשנת 1901 התפרסם תרגום של שמונת הפרקים הראשונים של הרומן על ידי ביאליק בכתב העת "הדור", ובשנת 1909 התפרסמה גרסתו המלאה של הרומן בעברית על ידי אברמוביץ. המהדורה העברית של הרומן אינה תרגום של היצירה מיידיש אלא יצירה עברית חדשה שעל כתיבתה עמל אברמוביץ במשך שנים רבות^[1]. רבים רואים ברומן אבן יסוד של ספרות עם ישראל בעת החדשה^[2] ושיצירתו סללה את הדרך לדורות הבאים של סופרי יידיש ועברית.

ספר הקבצנים מגולל את סיפורו של פישקה, קבצן צולע הנודד בין עיירות באוקראינה עם קבוצת קבצנים. סיפורו של פישקה נתון בסיפור מסגרת שבו הוא מגולל את קורותיו באוזני מנדלי מוכר ספרים ורבי אלתר יקנה"ז. דמויות אלו משמשות כמתווכים בין הקורא לעולם שאברמוביץ מתאר, ומציעות תובנות וביקורות על החיים היהודיים במזרח אירופה^[3].

פישקה הוא קבצן צולע, עלוב ועזוב, שבשל מומיו המולדים מצא את מקומו עם החלשים והנצרכים של החברה בכסלון. הוא נגרר למסע נדודים מעיר לעיר בעקבות אשתו הקבצנית העיוורת שרוצה "לראות עולם" ולהרוויח דמי קבצנות רבים יותר. בתוך מסעם הם נתקלים בכנופיה עבריינית של קבצנים שבראשם "הממזר" האדמוני פייבוש. מפגש זה הופך את חייו השלווים לכאורה של פישקה וכל עולמו מתמוטט עליו, אשתו מתנכרת לו ומבזה אותו, וחברי הכנופיה מתעמרים בו ומנצלים אותו. בקרב אותה כנופיה הוא פוגש אשה גיבנת שסבלה רק מרורים בחייה ואשר סופגת השפלות חוזרות ונשנות בקרב הכנופיה ובראשה פייבוש "הממזר". פישקה והגיבנת – ביילה, ששמה נמסר רק בסוף העלילה, קושרים את גורלם זה בזה ומגלמים מובלעה של תום ואהבה בתוך מציאות קשה ואכזרית, אולם עלילת הרומן לא חושפת אם הם יצליחו באיחודם או לא. פישקה, למרות מוגבלותו הפיזית והזלזול שהוא מתמודד איתו לעיתים קרובות, מתואר באנושיות ובעוצמה, וחושף את ביקורתו של המחבר על החברה היהודית בת זמנו, דרך העיסוק בעיוותי הגוף, העדר החינוך של הדמויות, העוני המנוון של הקבצנים והסביבה האנושית הגסה והמשחיתה^[4].

הספר ראה אור לראשונה ביידיש בשם פישקה דער קרומער (פישקה החיגר). בתרגום לעברית של הספר בשנת 1901 ניתן לו השם ספר הקבצנים על ידי ביאליק. ביאליק עבד על התרגום בשיתוף עם אברמוביץ, ושמונת הפרקים הראשונים של הרומן התפרסמו בהמשכים בכתב העת "הדור". אברמוביץ לא הסתפק בתרגום של ביאליק לרומן ועבד על נוסח עברי משלו לרומן במשך שנים רבות. החוקרים נחלקים אם בכתיבת הנוסח העברי אברמוביץ שכתב באינטנסיביות את התרגום של ביאליק, או שלא נשען עליו כלל^[5]. בין השנים 1909-1912 התפרסמה המהדורה העברית המלאה של הרומן מאת אברמוביץ, שהיא אינה תרגום של היצירה מיידיש אלא יצירה עברית חדשה מקבילה, גם כן תחת השם ספר הקבצנים^[6].

לפי החוקר דן מירון ב"חינוך הסנטימנטאלי של מנדלי מוכר ספרים" השונות בכותרות בין הגרסה היידיית ובין העברית של יצירתו של אברמוביץ משקפת תמה שונה שמובלטת בכל אחד מהנוסחים. מעבר נושאי זה נובע מהתפתחות האמנות הסיפורית של אברמוביץ במהלך חמשת עשורי כתיבתו. הכותרת ביידיש מצביעה על שלבים מוקדמים יותר של הגותו, לרוב עם מיקוד מקומי יותר. לעומת זאת, הכותרת העברית (המופיעה מאוחר יותר) מקפלת את עמדתו ההגותית הסופית של אברמוביץ שיש בה פרספקטיבה היסטורית-לאומית רחבה יותר. בנוסף, הבחנה זו בין הכותרות משקפת גם את הקהלים המגוונים של הספרות היהודית הדו-לשונית, שכל אחת מהן מונחת באידאולוגיות לאומיות וספרותיות שונות^[4].

כותרת הספר היידית פישקה החיגר משתייכת על פי מירון לאחת המסורות המרכזיות ברומנים האירופיים למן הופעת הרומן בסוף המאה ה-17 ובמשך המאות ה-18 וה-19, שהעמידה את גיבור העלילה בכותרתו של הספר (כגון דייוויד קופרפילד). על פי מירון, לכותרת מהסוג הזה הייתה מגמה כפולה, מצד אחד הגיבור מוצג כסמל לחוויה אנושית רחבה, המשקף את חייהם של אנשים יומיומיים, שאירועי חייהם לא מתועדים בהיסטוריה, ומצד שני יש שימת דגש על מסע חייו הייחודי של האדם הפרטי המסוים ועומקו הפנימי, שאינו פחות משל הגיבור הטרגי. הכותרת היידית פישקה החיגר ממשיכה מסורת זאת ומביאה אותה אל מרכז היצירה של הרומן בספרות היהודית החדשה. פישקה בא לייצג קבוצה רחבה של עניים נידחים, מסכנים ועזובים שנזנחו מילדותם, ילדי עניים שבאים לעולם בלי חשבון ואחריות והם כדגיגים בים – ומכאן השם פישל – דג ביידיש. ומהצד השני הכותרת מלמדת על האינדיבידואליות של פישקה בסיפור מעבר לתוויות חברתיות כמו מוגבלות או עוני, תוך שימת דגש על אופיו הייחודי ועומק חוויותיו האישיות. בתחילה מתואר פישקה, על ידי המספר, מנדלי, כחסר משמעות לכאורה ובעדשה לגלגנית שעוקבת אחר תפקידו כבלן ועל נישואי הכפייה "המוצלחים" לקבצנית העיוורת שכביכול העלוהו ברום המעלה. עם זאת, כשסיפורו של פישקה מתפתח מנקודת המבט שלו עצמו, הוא מתגלה כדמות בעלת רוח עמוקה וחוסן, המתגברת על אתגרים פיזיים, חינוכיים וסביבתיים. השינוי הזה מגלה אותו כאדם מורכב ושלם יותר מהסובבים אותו, כולל מנדלי בעצמו^[4].

לעומת זאת, כותרת הספר העברית ספר הקבצנים מכוונת את הדעת מהאדם היחיד אל עבר הייצוג המקיף ביותר של הכלל החברתי. על פניו נדמה שכותרת הספר ממשיכה את כותרת המשנה שמופיעה בנוסח היידי: "אדער א מעשה פון יודישע ארמעלייט" (סיפור על אודות קבצנים יהודיים) ולכאורה משתייכת לסוגת הרומן הריאלסטי של תיאור שכבה חברתית מסוימת (כגון ברומן עלובי החיים). אולם מירון טוען שהכותרת העברית משייכת את הספר לסוגה אחרת שהיא האנטומיה או המקבץ האנציקלופדי. כלומר, שהספר לא עוסק באדם היחיד דווקא אלא שם את הדגש על הנורמה האנושית הכוללת. התבנית האנטומית באה לבטא את עיקר המשמעות של הסיפור בעוד שסיפור העלילה של פישקה הוא הדגמה משנית שלה. במהלך הסיפור נראה שמנדלי בא להוכיח, בהפרעות החוזרות והנשנות שלו לסיפור הדברים מפי פישקה, שלמעשה כל ישראל הם קבצנים. הוא מפצל ומסווג אותם לסוגים – עושה בהם מעשה אנטומיה, מעין מילון אנציקלופדי של הקבצנות היהודית שנמצאים בה לא רק הקבצנים "המקצועיים" כפי שמורה כותרת המשנה היידית, אלא כלל ישראל- בהם בעלי בתים, בעלי מלאכה, מוכרי ספרים, סוחרים ביריד, אברכים וכו' – כולם מתבררים כקבצנים שיש בהם ממעשה החליפין של הקבצן שנותן דבר מה מצרורו ומצפה לגמול מצרורו של חברו. כותרת הספר העברית מסיטה את דעתנו ממערכת נרטיבית שמתארגנת סביב דמות הגיבור התם ומעורר הרחמים של פישקה ובמקום זאת מתמקדת בדמותו של מנדלי המספר, המפוכח והאירוני שמפשיט את הפרטיות והייחוד מכל דבר ומעמיד אותו בתכונה רחבה וכללית של "היהודי" ואפשר גם של כל אדם באשר הוא^[4].

בספר "בין שחוק לדמע" מנתח החוקר גרשון שקד את המבנה הנרטיבי של הרומן, ומזהה אותו כסיפור מסגרת שמתקדם באופן ליניארי אך משולבים בו "נסיגות לאחור" הבאות לידי ביטוי באמצעות דמויות שונות ברומן. הן סיפור המסגרת והן סיפורי המשנה מתווכים על ידי מנדלי מוכר הספרים, שמוסר את המאורעות מכלי שני. מבנה השכבות הזה מאפשר אינטראקציה בין קו העלילה הראשי, העוקב אחר הרפתקאותיו של פישקה, ובין הפרעות חוזרות ונשנות גם על ידי מנדלי עצמו, וגם על ידי סיפורי משנה, שקוטעות את העלילה ומושכות אותה אחורנית. שקד מצביע על מתח בין הזרימה ההגיונית של הסיפור לבין תקריות לכאורה לא רלוונטיות שאינן מקדמות את העלילה ואינן נושאות משמעות מהותית, אך מוכיח כי הניגוד בין רצף של סיבה ותוצאה לאירועים אקראיים, שמודגם למשל בפיצול שרירותי של סיפורו של פישקה שמסופר לסירוגין בשתי העגלות של ר' אלתר ומנדלי – תורם לאפקט קומי חריף ברומן^[7].

אולם, שקד טוען שמעטה זה של שרירותיות הוא רק למראית עין ושהקשרים בעולמו של מנדלי בין תבניות המשנה הם סיבתיים והכרחיים ונושאים חוקיות מהותית. תפקידה של התבנית המורכבת היא להאיר נושא אחד- שהוא חיי האישות בישראל- מכמה זוויות שונות על ידי סיפורי המשנה. כגון: פרשת גירושיו ונישואיו מחדש של ר' אלתר, ניסיונות השידוכים הכושלים ביריד שמתבררים בסוף כשידוך בין שני בחורים, פרשת השידוכין והנישואין של פישקה עם בתיה העיוורת, ניסיונה של הפונדקית חייה טריינא לשדך את בתה הבכירה לבנו הקטן של מנדלי, מערכת היחסים בינה לבין בעלה הכנוע, כמו גם יחסיהם של בתיה ופישקה שמהדהדים גם הם דגם זה וכיוצא באלו, יוצרים למעשה רצף רב קולי שמה שמאחד ביניהם אינו הקשר הסיבתי של אופי וגורל^[4], אלא של נושא ומשמעות, וכמו כן מייצרים גם כן אפקטים קומיים בעלילה^[7].

שקד עומד על מנגנון אמנותי משמעותי בתוך מבנה הרומן, הקובע ריחוק סיפורי על ידי החדרת חיץ בין קהל השומעים בתוך הסיפור (מנדלי ור' אלתר) לבין מספר הסיפורים העיקרי (פישקה), וכתוצאה מכך בין הקורא לסיפור. הקריינות הכפולה הזו יוצרת דינמיקה שבה נקודת המבט הסרקסטית והקומית של מנדלי עומדת בניגוד לסיפור הסוחף של פישקה ומבטלת את הערך הרגשי שלו. הפרשנות הסרקסטית של מנדלי מערערת את חומרת הסיפורים המשותפים לפישקה ולדמויות אחרות, ומאתגרת את יכולתו של הקורא להזדהות מלאה עם חוויותיהם. בסיום הרומן, המרחק הסיפורי הזה מתפרק, ושומעי הסיפור נכנסים למעגל הנפגעים, מצופים גרידא הם הופכים לדמויות מרכזיות בנרטיב הרגשי, במיוחד ר' אלתר, שמתגלה כצלע מרכזית אם לא המניע הראשון של העלילה בסיפור אהבתם של פישקה וביילה והגורם הראשוני לכל מסכת ייסוריהם. מיצובו הפתאומי של ר' אלתר כ"רשע" מעמיד במבוכה כיוון שהוא אינו מפלצת זדונית כמו פייבוש "הממזר" הנבל של עלילת פישקה, אלא בסך הכל יהודי טיפוסי מן היישוב. גילוי זה מכוון מחדש את נקודת המבט של הקורא, שנכנס גם הוא למעגל הנפגעים, שמשעה שהחיץ הקומי התבטל הקורא העובר משעשוע מהמצוקות של הדמויות לאמפתיה והזדהות עמוקה יותר עם סבלן. הסיפור כולו מתגלה לפתע כמעין משל של "כבשת הרש" שבאותו האופן שר' אלתר האזין לסיפור כולו בלא לדעת ש"הוא האיש", כך גם הקורא עלול למצוא את עצמו באותה הנקודה^[7].

במהלך חמשת העשורים בהם פעל המחבר, הרומן גרר תגובות מעורבות. במהדורה הראשונה בשנת 1869 פישקה החיגר כמעט לא גרר התעניינות לעומת יצירות סאטיריות ואלגוריות אחרות שאברמוביץ פרסם באותן שנים. מירון טוען שהסיפור נפל בין הכיסאות כיוון שמצד אחד נוצר ביידיש בספרות שהייתה בחיתוליה והייתה חסרת מעמד ונועדה בדרך כלל לצריכה מיידית וקצרת מועד, אך בו בעת הסיפור הכיל עומק ומורכבות שלא התאימה עם הרגלי הקריאה של הקורא העממי ולא של החברה המשכילית שהייתה רגילה ללמדנות ופרשנות מסוג שלא תאם את המורכבות של פישקה. כמו כן, הספר נחלק באופן ברור לשני חלקים מקבילים: החלק הראשון מציג את הדומיננטיות של דמותו של מנדלי מוכר ספרים עם מבטו הסאטירי והלגלגני שעיקר עיסוקו הוא העיוות שבחיי האישות בישראל. החלק השני מציג את נקודת המבט של פישקה התם שהיה קורבן לחברה יהודית פגומה שנקלע לחברת עולם תחתון יהודי פושע ואכזרי. התמונה שעולה מעלילות פישקה קשה בהרבה מהתמונה שהציג לפני כן מנדלי ומעוררת הזדהות שמובילה לקתרזיס רגשי, וכל עוקצו של מנדלי ניטל. מירון אומר שהחיבור של שני החלקים שהם מעין התרוצצות בין סרקזם לפאתוס, בין סאטירה נושכת לסיפור אהבה מעורר חמלה בין שני קבצנים מעוותי גוף, ולא של גיבורים יפים וצעירים אידיאליים כדוגמת רומנים אחרים של התקופה (כגון "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון"), היה קשה לעיכול לקורא היהודי בתקופה זו^[4].

במהדורה השנייה, המורחבת של הסיפור, שיצאה בשנת 1888 הוא התקבל היטב דווקא בשל התערובת של סאטירה ורגש שקודם לכן גרמה שהוא יידחה. שינוי זה בהתקבלות שלו נבע בעיקר מהתמורות שהתחוללו במהלך שני עשורים, במיוחד בעקבות הפוגרומים של סופות בנגב, ששינו את הנוף האידאולוגי והפואטי של הספרות היהודית. עלתה דרישה לתיאור מורכב יותר של החיים היהודיים והתרחקות מתפיסות דיכוטומיות ופשטניות ובקשה לריכוך הביקורת הסאטירית הרווחת בספרות ההשכלה על ידי שילוב הומור ורגש. התערובת המזוגה בסיפורו של פישקה, שנראתה בעבר כחוסר לכידות של היצירה, הוערכה כעת על מורכבותה ועומקה. התגובה הייתה חיובית ברובה, בעיקר בקרב יהודים משכילים השולטים בשפה הרוסית וכן בתוך ספרות היידיש עצמה. שלום עליכם, ראה ביצירה מופת של 'רומן יהודי אותנטי', מגדלור ספרותי ואתגר יצירתי שהוא שאף לעמוד בו ביצירתו שלו, במטרה לטוות אלמנטים רומנטיים מבלי להכחיש את המציאות החברתית היהודית של אותה תקופה, ולשמור על מחויבות לתיאור ריאליסטי של הסביבה העממית. הערכה זו סימנה את תחילת ההכרה של מנדלי מוכר ספרים כדמות "הסבא" ואב מייסד של הספרות העברית החדשה, כאשר "פישקה החיגר" תרם משמעותית לקנוניזציה של ה"סבא" מנדלי^[4].

המהדורה העברית של הרומן שפורסמה בתחילת המאה ה-20 (בתחילה בתרגומו של ביאליק, ולאחר מכן בתרגומו של אברמוביץ עצמו) גררה שנית תגובות מעורבות. הסיפור, במיוחד סיפור האהבה בין פישקה לביילה, לא עמד בציפיות התקופה לסיפורת פסיכולוגית מתוחכמת כפי שהיה רווח ברומן באירופה. המבקרים נרתעו מהעלילה המפותלת והמפורקת, שהייתה חסרה את האידיאל של הרומן ה'מעוגל היטב' שבו קו העלילה מונע בצורה חלקה על ידי דמותו של הגיבור, האינטראקציות שלו עם סביבתו ורצף אירועים קוהרנטי. לצד הביקורת הזו הם לא יכלו להכחיש את הכישרון האמנותי של הרומן בביצועו העברי. התיאור החי והמדויק של הדמויות לצד תיאור קריקטורי שמדגיש את התכונות הבולטות והמשמעותיות של האדם והחברה היהודית. פיצול זה בהערכה של הרומן הוביל את המבקרים לשקול מחדש את הסטנדרטים האירופיים המקובלים כשהם שופטים את יצירתו של מנדלי, מתוך הכרה שקריטריונים כאלה עשויים שלא להיות ישימים לחלוטין על אמנות הסיפור היהודית המקורית המוצגת ברומן. כתוצאה מכך, "ספר הקבצנים" זכה למעמד אמביוולנטי כיצירה קלאסית, יחד עם ההתניה שאין לבחון אותו באמצעות הקריטריונים המקובלים ליצירות מסוגו ומדרגתו^[4].

• ספר הקבצנים, תל אביב: דביר, תשי"ג
• ספר הקבצנים אחרית דבר מאת דן מירון, תל אביב: דביר, 1988

• אמיר בנבג'י, מנדלי והסיפור הלאומי, אור יהודה: דביר, 2009
• חיים נחמן ביאליק, "מנדלי ושלושת הכרכים" מתוך "דברי ספרות", תל אביב: דביר, תשכ"ה
• חנא שמרוק, ספרות יידיש פרקים לתולדותיה, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1978
• יוסף חיים ברנר, "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים" מתוך: “כתבים”, כרכים ג-ד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל”ח-תשמ"ה

• ספר הקבצנים, בפרויקט בן יהודה
• ספר הקבצנים, באתר תרבות il
• פישקה החיגר, באתר בית אבי חי