סַלְעִית שְׁחוֹרָה (שם מדעי: Oenanthe leucura) היא מין של ציפור שיר שייכת לסוג סלעית, ששויך בעבר למשפחת הקיכליים, אך כיום מוגדר במשפחת החטפיתיים.
בישראל תועדה תצפית שגויה שלה בדצמבר 1982 באילת, אך בעקבות הגדרתה ותיאורה של סלעית הבזלות, הגיעו להבנה כי מדובר היה בזיהוי שגוי של בזלות, והיא הוסרה מרשימת ציפורי הארץ במאמר שהתפרסם ב-2012.[2]
טקסונומיה ואטימולוגיה
שם הסוג Oenanthe נגזר מהמילים ביוונית העתיקהoenos (οίνος), "יין" ו-anthos (ανθός), "פרח". זה מתייחס לחזרתה של הסלעית האירופית ליוון באביב בדיוק בזמן פריחת הגפנים.[3] השם האנגלי לסלעית "wheatear" אינו נגזר מ"חיטה" או "אוזן", אלא הוא השחתה לשונית מהמאה ה-16 של "לבן" ו"עכוז", ומתייחס לשת הלבן הבולט שנמצא ברוב המינים.
שם המין הספציפיleucura מגיע מיוונית עתיקה, מהמילים leukos - לבן; ו-oura - זנב.
ישנם שני תת-מינים מוכרים:[4][5]
O. l. leucura (יוהאן פרידריך גמלין, 1890) – תת-המין הנומינלי. יציב בפורטוגול, ספרד, ודרום צרפת.
O. l. riggenbachi (תאודור פון הויגלין, 1869) – יציב בצפון-מערב אפריקה.
תפוצה ובית גידול
זהו מין יציב לרוב, המקנן על צוקים ומדרונות סלעיים, מגובה פני הים ועד לרום של 3,000 מטר (לרוב עד 2,000), בצפון-מערב אפריקה ואיבריה.
סלעית זו חובבת נופים צחיחים ותלולים עם קירות סלע, סלעים מפוזרים, אדמה חשופה ושיחים דלילים, תוך הימנעות משטחים שטוחים. היא מאכלסת גיאיות, נקיקים, ואדיות תלולי צדדים, גבעות, מחשופים, צוקי-ים, יישובים עתיקים בראש גבעות, חורבות ובתים נטושים עתיקים, באזורים מיוערים, סמי-מיוערים, וסמי-מדבריים, ואזורים חשופים.[6]
קינון
עונת הקינון נמשכת מינואר עד יוני בצפון-מערב אפריקה. בספרד בניית הקן מתחילה באמצע פברואר ובפירנאים מאמצע אפריל. הקן בצורת גביע מגושם של עשב ושורשים, המרופד בשיער ונוצות וממוקם מתחת לסלע או ציצת עשב, או בתוך חור בסלע, בגדת הוואדי או בקיר. בתטולה שלוש עד חמש ביצים.[6]
תיאור
זוהי סלעית גדולה ועגלגלה, באורך 16–18 ס"מ, בעלת ראש גדול יחסית ומקור כבד. הזכר הבוגר שחור כולו מלבד השת והזנב הלבנים. הנקבה דומה, אבל חומה כהה ולא שחורה.
היא דומה לסלעית שחורת-בטן, O. leucopyga, המתרבה גם היא בחלק האפריקאי של תחום תפוצה של הסלעית השחורה, אך לשחורה השמנמנה יותר יש דגם "T" הפוך ושחור על זנבה הלבן, ואילו לשחורת-בטן יש רק מרכז שחור בזנבה. לסלעית שחורה לעולם לא תהיה כיפה לבנה, אולם גם לפרטים צעירים של שחורת-בטן חסרה תכונה זו.
מזונה של סלעית זו הוא בעיקר חרקים, לטאות קטנות ומעט מקור צמחי.
השירה שלה מורכבת מציוצים צרודים, מעט נמוכים יותר משל סלעיות אחרות בתפוצה, ודומה לזו של הקיכלי.
סטטוס
למין זה יש טווח תפוצה גדול, ועל אף שהאוכלוסייה נמצאת במגמת ירידה באירופה מסווג מין זה כ"ללא חשש" על-ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN). מוערך כי גודל האוכלוסייה באירופה ירד ב-30–49% תוך 12.3 שנים (שלושה דורות). על פי החשד, שאר האוכלוסייה העולמית יציבה בהיעדר ראיות לירידה או איומים מהותיים.[6]
באירופה מעריכים כי האוכלוסייה המקננת מונה 6,500–6,900 זוגות, מה שמשתווה ל-13,100–13,900 פרטים בוגרים. אירופה מהווה כ-20% מטווח התפוצה העולמי, כך שהערכה ראשונית מאוד של גודל האוכלוסייה העולמית עומדת על 65,500–69,500 פרטים בוגרים, אם כי יש צורך באימות נוסף של הערכה זו.[6]
.jpg)
_Verbreitung.png)
.jpg)
.jpg)
