בישראל היא חורפת מצויה למדי בבתי גידול מתאימים בחרמון, בגולן, בגליל המזרחי, בהרי יהודה ושומרון, בבתות הנגב הצפוני, ובאזור ניצנה. נדירה יותר בשאר חלקי הארץ. דוגרת נדירה ביותר בחרמון הגבוה, כנראה לא באופן קבוע. בסקר ציפורים מקננות בחרמון שנערך בקיץ 2013, נמצא זוג אחד בלבד מאכיל גוזלים בקן בנקיק סלע מעל מ'גדל שמס, בגובה 1300 מ'.[2]
טקסונומיה ואטימולוגיה
שם הסוג Oenanthe נגזר מהמילים ביוונית העתיקהoenos (οίνος), "יין" ו-anthos (ανθός), "פרח". זה מתייחס לחזרתה של הסלעית האירופית ליוון באביב בדיוק בזמן פריחת הגפנים.[3]
שם המין הספציפי, כמו גם השם העממי באנגלית, מנציחים את האתנוגרף, חוקר הטבע והחוקר הקולוניאלי הגרמני פרידריך הרמן אוטו פינש (8 באוגוסט 1839 - 31 בינואר 1917, בראונשווייג).[4]
O. f. finschii (אוטס, 1890) – תת-המין הנומינלי. מקייץ ומקנן מדרום טורקיה דרומה עד לצפון ישראל, ומזרחה עד למערב איראן; חורף בקפריסין ומצרים.
O. f. barnesi (תאודור פון הויגלין, 1869) – מקייץ ומקנן ממזרח טורקיה עד מזרח ומרכז איראן, דרום קזחסטן, ומערב פקיסטן ואפגניסטן; חורף בדרום-מערב אסיה.
תפוצה ובית גידול
מין זה מקנן באזורים תלולים וסלעיים, ובמיוחד בקניוני אבן גיר ובנקיקים, במורדות גבעות והרים נמוכים באזורים סמי-מדבריים בעלי צמחייה דלילה, מדרונות יבשים מחורצים וזרועי סלעים, דרדרות, וואדיות ריקים בסמוך לשדות יבשים. בחורף היא מעדיפה אזורי מישורים פתוחים יותר. היא נודדת או נודדת חלקית, ובדרום טווח הקינון שלה היא יציבה יותר או מבצעת תנועות עונתיות אנכיות למרחקים קצרים.[7]
תזונה
היא ניזונה מחסרי חוליות, במיוחד נמלים וחיפושיות, אך גם אוכלת זרעים וחומרים צמחיים אחרים.
קינון
עונת הקינון מתחילה מאפריל במערב התפוצה שלה עד יולי בארמניה, וממאי עד יוני בקווקז ובמרכז אסיה, ולפי הדיווחים כבר באמצע פברואר בדרום מרכז אסיה ומאי בפקיסטן. הקן בצורת כוס רדודה ומורכב מזרדים וגבעולים של צמחים, מרופד בעשב ובשיער, וממוקם בשקע אדמה רדוד בין סלעים או מתחת לערימת אבנים. התטולה מורכבת מארבע עד שש ביצים.[7]
תיאור
זוהי סלעית בינונית באורך 15–16 ס"מ ובמשקל 22–25 גרם, בעלת דו-צורתיות זוויגית בולטת. בקיץ לזכר צבעי שחור-לבן נקי, כמעט ללא גוונים אפורים או חומים. הכיפה הלבנה, מרכז הגב והבטן מנוגדים לפנים השחורים, הגרון והכנפיים. הזנב והשת לבנים, עם דגם T שחורה הפוך אופייני הדומה לזה של סלעית קיץ, אך עם פס קצה רחב אחיד. הנקבה חומה-אפורה מלמעלה, שהופך ללבן מלוכלך למטה, לעיתים עם גרון שחרחר המזכיר את זה של הזכר. דגם הזנב דומה לזה של הזכר.
קולות
הקריאה שלה היא "ציט" שורק, והשירה היא שילוב של תווים ברורים עם שריקות ופצפוצים.
מעריכים שהאוכלוסייה המקננת באירופה מונה 102,000–312,000 זוגות, מה שמשתווה ל-204,000–624,000 פרטים בוגרים. אירופה מהווה כ-20% מטווח התפוצה העולמי, כך שהערכה ראשונית מאוד של גודל האוכלוסייה העולמית היא 1,020,000–3,120,000 פרטים, אם כי יש צורך באימות נוסף של הערכה זו.[7]
בישראל
סלעית חורף מוגדרת בארץ כמין ש"עתידו בסכנה" (VU) בשל גודלה המזערי של האוכלוסייה המקננת, המוערכת בפחות מ-50 פרטים בוגרים, בשילוב התאמה אזורית לכך שהאוכלוסייה המקננת בחרמון היא אוכלוסיית שוליים בקצה גבול התפוצה העולמית של המין.[8]
.jpg)
