היה תלמידו של מארי יוסף קארה, הראב"ד הקבוע השמיני של בית דין צנעא. היה חבר הישיבה הכללית שהתקיימה בבית הכנסת בית צאלח בצנעא, וחתימתו על פסקי הדין של הישיבה היא הראשונה מבין חתימות חברי הישיבה. התפלל ולימד בבתי הכנסת בית כחלאני בעיר, בהם התפלל בנוסח השאמי יחד עם רבו ומשפחתו.[1]
היה צנוע ועניו, התפרנס מצורפות, ולא רצה ליהנות מחלקו בשחיטה מתוקף תפקידו כראב"ד. בפסקיו היה נתחשב בחברי בית דינו, ולא כפה עליהם את דעתו. הוא לא הושפע ממשיח השקר שוכר כחיל, שהופיע בדורו בתימן.[1]
נפטר בצנעא בשנת ה'תרס"ב (1902), ובפטירתו פסקה קביעות בתי הדין בצנעא.[1]
היה מבחר אנשי דורו בענווה ויראת חטא, מתלמידיו של הר"ר יוסף קארה. כל ימיו עסוק במלאכתו צורף כסף. נהנה מיגיע כפיו, ולפיכך לא הושיט ידו למלאכת השחיטה. בית דינו קבע עם [...] באהבת שלום ודרך אמונה הלכו שלושתם, וכל עבודתם היתה להנהיג את הקהילה בדרכי התורה, כמנהג בתי דינים שלפניהם, לא להתגדל ולא להתייהר. הראב"ד היה מיראי הוראה [...] חמלה וחנינה רבה בליבו על העניים ותמיד מפקח עליהם [...] כל המידות הטובות כלולים בו.