סטאמבולוב נולד בווליקו טרנובו למשפחה לאומנית בולגרית וסיים את לימודי התיכון בעירו. בין 1870 ל-1872 למד בבית ספר טכנולוגי באודסה ובהמשך הצטרף לוועד המהפכני הבולגרי המרכזי, אשר פעל נגד השלטון העות'מאני בבולגריה. ב-18 בפברואר1873 הוצא להורג וסיל לבסקי מנהיג הוועד המהפכני וסטאמבולוב נבחר להחליפו. ב-1874 נאלץ לגלות לבוקרשט, שם פגש את חריסטו בוטב וביחד הוציאו ספר שירים שנקרא "שירים ופואמות מאת בוטב וסטאמבולוב". ב-1876 הוביל את תנועתו במהלך מרד אפריל הבולגרי שהפך למלחמת אזרחים עם מניין נפגעים גבוה ובמהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הועסק ככתב צבאי. לאחר הקמת נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין, היה סטאמבולוב ממייסדי המערכת הפרלמנטרית במדינה.
עוצר המלוכה
ב-1880 נבחר לסגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי ובהמשך ליושב ראש. סטאמבולוב היה ממובילי המאבק לסיפוח חבל רומליה המזרחית לנסיכות הבולגרית. בספטמבר 1885 הכריז אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה באופן חד צדדי על הסיפוח. הצעד הבולגרי הוביל למלחמת בולגריה–סרביה (1885) שהסתיימה בניצחון הבולגרים. ב-20 באוגוסט1886 התחוללה בנסיכות הפיכה צבאית שהובילה להדחתו של הנסיך בטנברג ועליית כת צבאית של קצינים פרו רוסים לשלטון. ב-28 באוגוסט היה סטאמבולוב ממובילי הפיכת הנגד שהובילה לסילוק הכת הצבאית והחזרתו של הנסיך בטנברג לתפקידו. בספטמבר 1886 ויתר הנסיך בטנברג על השלטון, לאור היעדר גיבוי מהמעצמות האירופיות ככלל והלחץ הפוליטי הרוסי בפרט, שהקשו על המשך תפקודו. סטאמבולוב מונה לעוצר המלוכה והוביל את מאמצי הנסיכות למציאת מחליף לנסיך בטנברג. למורת רוחם של הרוסים המליץ סטאמבולוב על הנסיך פרדיננד הראשון והוא הוכתר ב-14 באוגוסט1887. עם הכתרת הנסיך פרדיננד סיים סטאמבולוב את תפקיד עוצר המלוכה.
כהונת ראש הממשלה
לאחר סיום כהונתו כעוצר התמנה סטאמבולוב לראש ממשלת הנסיכות ופעל נגד ההתערבות הרוסית וניסיונות השפעתה על המשטר הבולגרי. סטאמבולוב האמין שהרוסים רוצים ליצור בבולגריה מדינת חסות ובתקופת כהונתו מוסדו יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר עם כל המעצמות האירופיות וזאת כדי להציג מדיניות חוץ נייטרלית ועצמאית. במקביל יצר סטאמבולוב קשרים אישיים עם הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני וניהל עמו משא ומתן בסוגיית השטחים במקדוניה, שנגרעו מהנסיכות הבולגרית מתוקף סיכומי קונגרס ברלין ונותרו בחזקת העות'מאנים. בעקבות המשא והמתן הכיר הסולטאן בבכירות מעמד האוכלוסייה הבולגרית בחבל, למורת רוחם של הסרבים, היוונים והרוסים.
סטאמבולוב פעל לחיזוק המשק והצבא הבולגרי וזאת על ידי קבלת הלוואות ממדינות אירופיות לרכישת ציוד צבאי ולפיתוח מפעלי תעשייה. הוא יצר מנגנוני ביטחון פנים ומשפט והפעיל יד קשה נגד קבוצות מחתרת שונות שפעלו בנסיכות.
במקביל פעל סטאמבולוב לחיזוק מעמד הפרלמנט ולהקטנת כוחו של הנסיך פרדיננד ובכלל זה ניסיונות לשינויים בחוקה הבולגרית שכונתה חוקת טרנובו.
מתכונת פעולתו של סטאמבולוב הקימה עליו את תומכי האימפריה הרוסית מחד ואת תומכי המלוכה מאידך. מעמדו הציבורי הלך והתערער, הוא ניצל ממספר ניסיונות התנקשות ובעקבותיהם הפעיל בנוקשות את כוחות המשטרה למעצר מתנגדיו. העימותים הבלתי פוסקים מול הגורמים הפוליטיים השונים והחשש התמידי לחייו הקשו על תפקודו של סטאמבולוב וב-31 במאי 1894 התפטר מתפקידו.
אחריתו
גם לאחר התפטרותו ובשל מעמדו, נתפש סטאמבולוב כגורם סיכון למלוכה מחד ולמעמדה של האימפריה הרוסית מאידך. הוא נהג להופיע בציבור בלוויית שומרי ראש כשהוא לבוש באפוד מגן. ב-3 ביולי 1895 חזר סטאמבולוב לביתו ולעבר כרכרתו נפתחה אש. הוא הצליח להימלט מהכרכרה ופנה לעבר ביתו, אך בדרך נתקל ב-3 מתנקשים נוספים שהיו חמושים בסכינים והצליחו להניס את שומר ראשו. התפתח מאבק, והמתנקשים, שידעו שסטאמבולוב לבוש באפוד מגן, דקרו אותו בראשו ובידיו עד שהצליחו להכריעו. סטאמבולוב נפצע באורח אנוש וב-6 ביולי מת מפצעיו. מתנקשיו נתפסו והם קשרו עצמם בעקיפין למנגנוני הביטחון של האימפריה הרוסית, אם כי בבולגריה נפוצה תאוריית קשר שטענה שהיה זה הנסיך פרדיננד הראשון ששלח אותם.
בספטמבר 1891 הוזמן הרב דנקוביץ' לפתיחת מושב האספה הלאומית הבולגרית והוקצה עבורו מקום ישיבה בתא הדיפלומטים הזרים. הרב סבר שראוי לו לשבת ליד ראש הכנסייה הבולגרית המטרופוליט יוסיף הראשון וכך עשה. המעשה עורר את חמתה של צמרת השלטון ושר הפנים הבולגרי התעמת עם הרב והורה לו לשוב למקומו. למחרת דרשה הממשלה הבולגרית מהקונסיסטוריון לפטר את הרב דנקוביץ' מתפקידו. הרב דנקוביץ' ביקש מספר פעמים להיפגש עם סטאמבולוב, אך הוא סירב בתוקף ומספר ימים מאוחר יותר נאלץ הרב לסיים את תפקידו ולעזוב את בולגריה[1].
ב-1892 אישרה מועצת השרים בראשות סטאמבולוב את מינויו של צבי בלקובסקי למשרת פרופסור למשפטים באוניברסיטת סופיה. בלקובסקי שנולד באודסה נאלץ לגלות מהאימפריה הרוסית בשל מדיניותו האנטישמית של הצאראלכסנדר השלישי. בלקובסקי הוזמן לבולגריה ואישור מינויו של נתין זר יהודי למשרה אקדמית כה בכירה, היה חסר תקדים במדינה[3].
^ 123קשלס, חיים, היהודים בבולגיה בעשרים השנים הראשונות לאחר השחרור מעול העותומנים (1878-1898), בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 69-70.
^רומנו, אלברט. א, אישים, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 621.
.svg){kind=small}
.svg)
