היא למדה בבתי ספר פרטיים שונים בדרום אנגליה, ובשנת 1858 נרשמה למכללת המלכה בלונדון למרות התנגדות הוריה. בשנת 1859, כאשר עדיין הייתה סטודנטית, הוצע לה להיות מורה למתמטיקה במכללה, ושם היא נשארה עד 1861, בה היא חיה לזמן קצר עם משפחתה של אוקטביה היל. היא עבדה ללא תשלום מפני שמשפחתה לא ציפתה מהבת שלהם להתפרנס ואכן אביה לא הרשה לה לקבל שכר.[3][4]
נסיעות לארצות הברית
בשנת 1865 נסעה ג'קס-בלייק לארצות הברית על מנת ללמוד עוד על השכלת הנשים. היא ביקרה בבתי ספר שונים, והושפעה מאוד מהתפתחויות של חינוך משותף בארצות הברית ומאוחר יותר פרסמה את "A Visit to Some American Schools and Colleges" (ביקור בכמה בתי ספר ומכללות אמריקאיים).[5] בבית החולים ניו אינגלנד לנשים ולילדים בבוסטון היא פגשה את אחת הרופאות החלוצות בארץ, לוסי סיוול, ושם גם עבדה כעוזרת רופא.[3] זו הייתה נקודת מפנה עבור ג'קס-בלייק, כשהיא הבינה שלהיות רופאה היה הייעוד של חייה.[2]
בשנת 1867, יחד עם סוזן דימוק, חניכה מבית החולים בניו אינגלנד, היא כתבה ישירות לנשיא אוניברסיטת הרווארד ועמיתיו בקשה להתקבל לבית הספר לרפואה. התשובה הגיעה כעבור חודש, במכתב בו נכתב: "אין הוראה לחינוך נשים בכל מחלקה באוניברסיטה זו". בשנה שלאחר מכן, היא קיוותה ללמוד במכללה רפואית חדשה שהוקמה על ידי אליזבת בלקוול בניו יורק, אבל באותה שנה אביה מת והיא חזרה לאנגליה כדי להיות עם אמה.
'בזכות ולא בחסד'
ב-1869, המאמר של סופיה ג'קס-בלייק "הרפואה כמקצוע לנשים" הופיע בספר שנערך על ידי ג'וזפין באטלר: עבודת נשים ותרבות נשים. במאמר זה היא טענה כי האינסטינקט הטבעי של הנשים מוביל אותן לדאוג על הטיפול בחולים, אבל מכיוון שחינוך הבנות הוגבל בעיקר למלאכות הבית, נשים בדרך כלל לא היו יכולות להגיע לתפקידים רפואיים בדומה לגברים. למרות זאת, היא טענה שאין הוכחה אובייקטיבית לנחיתות האינטלקטואלית של נשים לעומת גברים. היא טענה שניתן לבדוק בקלות את העניין על ידי כך שיאפשרו לנשים לפעול ב'זכות ולא בחסד', כלומר ללמדן באותו באופן שבו לימדו גברים וגם להעמיד אותן בדיוק לאותן בחינות.[2][3]
התחלת הקמפיין להבטחת השכלה אוניברסיטאית לנשים
בקשתה של ג'קס-בלייק לבגרות, שהוגשה לאוניברסיטת אדינבורו והחזיקה בארכיונים שלהם.
סופיה ג'קס-בלייק הייתה נחושה בדעתה לחפש הכשרה רפואית בבריטניה ובשל הגישה הנאורה יותר של סקוטלנד כלפי חינוך, היא חשה שאם יש אוניברסיטה שמאפשרת לנשים ללמוד בה - היא תהיה סקוטית.
היא הגישה בקשה ללמוד רפואה באוניברסיטת אדינבורו במרץ 1869, ואף על פי שהפקולטה לרפואה והסנטוס האקדמי הצביעו בעד אישור לימודיה, בית המשפט של האוניברסיטה דחה את בקשתה בטענה כי האוניברסיטה לא יכולה לעשות את הסידורים הנדרשים עבור אישה אחת.
בעקבות זאת היא פרסמה מודעות בעיתן הסקוטסמן ובעיתונים סקוטיים נוספים, בקריאה לנשים נוספות להצטרף אליה. בקשה שנייה הוגשה בקיץ 1869 בשם קבוצה שמנתה בתחילה חמש נשים (שתיים נוספות הצטרפו מאוחר יותר ויחד הן היו "שביעיית אדינבורו" - מרי אנדרסון(אנ'), אמילי בוול(אנ'), מטילדה צ'פלין(אנ'), הלן אוונס(אנ'), אדית פצ'י(אנ'), איזבל תורן(אנ') וסופיה ג'קס-בלייק). הן דרשו את הזכות להשתתף בכל השיעורים והבחינות הנדרשות לתואר ברפואה ובקשתן אושרה הפעם על ידי בית המשפט של האוניברסיטה, עובדה שהפכה את אוניברסיטת אדינבורו לאוניברסיטה הבריטית הראשונה שנתנה תארים לנשים.[2]
התגברות העוינות והתקיפה באולם המנתחים
כאשר החלו הנשים להוכיח שהן יכולות להתחרות באופן שווה עם הסטודנטים הגברים, החלה העוינות כלפיהן לגדול. הן קיבלו מכתבים גסים, עקבו אחריהן, זיקוקים חוברו לדלתותיהן, השליכו עליהן בוץ. הפעולות הגיעו לשיאן בפרשת אולם המנתחים(אנ') ב-18 בנובמבר 1870, כאשר הנשים הגיעו לבחינה באנטומיה באולם המנתחים שבמכללה המלכותית למנתחים באדינבורו, והמון זועם של יותר ממאתיים סטודנטים נאסף בחוץ והחל לקלל ואף להשליך על הנשים בוץ ואשפה. האירועים עלו לכותרות בכל רחבי בריטניה והנשים זכו בתומכים חדשים, כמו גם באויבים. בסופו של דבר חברים משפיעים בפקולטה לרפואה הצליחו לשכנע את האוניברסיטה לא לאפשר לנשים לסיים את הלימודים, כאשר עתרו לבית המשפט וזה הכריע שנשים שסיימו את לימודיהן וקיבלו תואר לא אמורות היו להתקבל לקורס מלכתחילה ותאריהן נשללו. רבות מהנשים הלכו לאוניברסיטאות אירופאיות שכבר אפשרו לנשים לסיים את הלימודים והשלימו את לימודיהן שם.[2]
"זמן הרפורמה בא"
בסופו של דבר, נשים התקבלו ללימודים לתואר שני באוניברסיטאות בריטיות אחרות ב-1877. ג'יימס סטנספלד, שהיה קשור לקמפיין הלונדוני (בעקבות כישלונו של הקמפיין באדינבורו), כתב בתקציר תולדות האירועים:[6]
ד"ר סופיה ג'קס-בלייק תרמה את התרומה הגדולה ביותר למטרה הסופית. אני לא אומר שהיא הייתה הסיבה האולטימטיבית להצלחה. הסיבה האולטימטיבית הייתה, בפשטות, שהגיע הזמן. זהו אחד הלקחים של תולדות הקידמה: כאשר מגיע הזמן לרפורמה לא ניתן להתנגד לה, אך אם תנסה לעשות זאת, אתה עלול להרחיב את אופיה או לזרז את הופעתה. המתנגדים, בבוא העת, אינם נגררים בגלגלי מרכבת ההתקדמות - הם עוזרים לסובבם. הכוחות החזקים ביותר, ככל שהדברים פועלים, עושים כמיטב יכולתם לסייע. הכוחות בעלי הריכוז הרב ביותר כאן היו, לדעתי, מצד אחד אוניברסיטת אדינבורו בראשותו של רוברט כריסטיסון, ומצד שני תביעות הנשים בהובלת ד"ר סופיה ג'קס-בלייק.
— ג'יימס סטנספלד
ההכשרה כרופאה
בשנת 1874, סופיה ג'קס-בלייק עזרה להקים את בית הספר לרפואה לנשים בלונדון, וגם המשיכה בקמפיין ובלימודים. במהרה עבר בפרלמנט חוק(אנ') המתיר לרשויות הרפואיות להעניק רישיון לכל המועמדים והמועמדות שעברו הכשרה, ללא הבדלי מין. הראשונה לנצל את החקיקה החדשה הייתה המכללה המלכותית לרופאים של אירלנד, אבל לפני שסופיה פנתה אליהם, היא עברה את הבחינות הרפואיות באוניברסיטת ברן וקיבלה תואר דוקטור לרפואה בינואר 1877. ארבעה חודשים מאוחר יותר, קיבלה בדבלין הסמכה מהמכללה המלכותית לרופאים של אירלנד, ובכך סוף סוף היה באפשרותה להרשם במועצה הרפואית הכללית (הגוף הציבורי המחזיק באופן רשמי ברישום הרופאים בבריטניה) והיא הייתה לאישה השלישית הרשומה כרופאה בבריטניה.[7][8][9]
קריירה רפואית
ברונטספילד החולים, עכשיו להמרה דירות פרטיות, 2010
סופיה ג'קס-בלייק חזרה לאדינבורו, שם שכרה בית ב-4 מנור פלייס, וביוני 1878 הניחה את לוח הנחושת שלה - לאדינבורו קיבלה הרופאה הראשונה שלה. כעבור שלושה חודשים פתחה מרפאת חוץ ברחוב גרוב 73, פאונטיינברידג', שם יכלו נשים עניות לקבל טיפול רפואי תמורת סכום של כמה פני. אחרי מותה של אמה ב-1881, סופיה ג'קס-בלייק עברה תקופה של דיכאון, אך ב-1886 הקימה את בית הספר לרפואה של אדינבורו לנשים.[10] המרפאה שהורחבה ב-1885 הועברה לחצרים גדולים יותר ברחוב 6 גרוב, שם נוספה מחלקה קטנה של חמש מיטות. מרפאת החוץ הקטנה הפכה אז לבית החולים אדינבורו ומרפאה לנשים. זה היה בית החולים הראשון של סקוטלנד לנשים שעובדות כולן בידי נשים.
שנתיים לאחר מכן הקימה את בית הספר לרפואה של אדינבורו לנשים. למעשה, המעמד החיצוני הקטן היה מאופשר במידה רבה על ידי קומץ קטן של רופאים זכרים פרו-נקביים, הקשורים לאוניברסיטת אדינבורו, המעניקים שיעורים מחוץ לגדר הפתוחים לגברים ולנשים (שהאוניברסיטה לא יכלה למנוע). התלמידים הראשונים כללו את אלסי אינגליס, את גרייס רוס קאדל ואת אחותה ג'ורג'ינה, אבל המיומנות של סופיה ג'קס בלייק כמורה לא תאמה את תפקידה כרופאה. התפוצצות חריפה התפתחה עם תלמידיה שהגיעו לשיאה בתיק משפטים ידוע לשמצה ב-1889, שם הוגשה תביעתו של ג'קס-בלייק לנזקים. לאחר מכן המשיכו אחיות קאדל ללמוד אתן עם אלזי אינגליס, שהייתה צעירה יותר, אם כי צעירה ממנה, שהקימה בית ספר יריב. שני בתי הספר הגיעו לסיום יעיל בשנת 1892, כאשר אוניברסיטת אדינבורו החלה לקחת תלמידות.[11]
סופיה חייתה והתאמנה למשך 16 שנים בבית הידוע בשם "Bruntsfield Lodge on Whitehouse Loan". כשפרשה לגמלאות ב -1889, בית החולים אדינבורו ומרפאת הנשים והילדים עברה לשם, שם היא המשיכה לתפקד עד 1989.[6]
חיים אישיים
שותפתה הרומנטית של סופייה ג'קס-בלייק הייתה ד"ר מרגרט טוד. בפרישתה של ג'קס-בלייק ב-1899 עברו לוונדידן, מארק קרוס, רוטרפילד, שם כתבה ד"ר טוד את "דרך הבריחה" ב-1902 ואת "הצמיחה" ב-1906. ביתה הפך למקום מפגש של סטודנטים ועמיתים לשעבר, והיא קיבלה בברכה סופרים ומכרים מכל העולם.[10]
סופיה ג'קס-בלייק מתה ב-Windyden ב-7 בינואר 1912 ונקברה ברוטרפילד. טוד כתבה את חייה של ד"ר סופיה ג'קס-בלייק. אוניברסיטת אדינבורו מציינת את סופיה ג'קס-בלייק עם לוחית (על ידי פילקינגטון ג'קסון) ליד הכניסה לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה, מכבדת אותה כ"רופאה, חלוצה בחינוך הרפואי לנשים בבריטניה, בוגרת של האוניברסיטה". בשנת 2015, נחשף לוחית היסטורית של סקוטלנד להנצחת מהומות המנתחים ב -18 בנובמבר 1870.[12]
^According to Virginia Woolf, this was a "typical instance of the great Victorian fight ... of the daughters against the fathers" where a father would hope to keep a daughter in his power by saying earning a living was "beneath her". See chapter 3 of Three Guineas (1938)
^Sophia Jex-Blake, A Visit to Some American Schools and Colleges, London: Macmillan and co., 1867
^ 12Shirley Roberts, Sophia Jex-Blake : a woman pioneer in nineteenth-century medical reform, London u.a.: Routledge, 1993, ISBN 978-0-415-08753-7
^British Medical Journal, Pennsylvania State University: British Medical Association, 1908, עמ' 1079–
^John A. Wagner Ph.D., Voices of Victorian England: Contemporary Accounts of Daily Life, ABC-CLIO, 2014, עמ' 211–, ISBN 978-0-313-38689-3
^Great Britain. Parliament. House of Commons, Parliamentary Papers, Volume 14, Harvard University: H.M. Stationery Office, 2008
^ 12Lutzker, Edythe, Women Gain a Place in Medicine, New York: McGraw Hill, 1969, עמ' 149
^Elizabeth Ewan, Sue Innes and Sian Reynolds, Biographical Dictionary of Scottish Women: From the Earliest Times to 2004, Edinburgh University Press, 2007
.jpg)
.jpg)
