PROFILPELAJAR.COM

סונאטה מס' 32 של בטהובן בדו מינור, אופוס 111, היא האחרונה מבין הסונאטות לפסנתר של לודוויג ואן בטהובן. היצירה חוברה במהלך השנים 1821 ו-1822. כמו סונאטות אחרות מהתקופה המאוחרת של המלחין, היא מכילה אלמנטים פוגלים. הסונאטה הוקדשה לחברו של בטהובן, התלמיד והפטרון, רודולף, ארכידוכס אוסטריה.

הסונאטה מורכבת משני פרקים מנוגדים בלבד. תומאס מאן כינה צורה זאת "פרידה מצורת הסונאטה". היצירה נכנסה לרפרטואר הפסנתרנים המובילים רק במחצית השנייה של המאה ה-19, ונגינתה כוללת מורכבות טכנית רבה.

היסטוריה

בטהובן הגה את התוכנית לשלוש הסונאטות לפסנתר האחרונות שלו (אופוס 109, 110 ו-111) במהלך קיץ 1820, בזמן שעבד על המיסה סולמניס שלו. עם זאת, ניתן למצוא את התמה הראשונה של הפרק הראשון של סונאטה 32 כבר בספר טיוטה שכתב בטהובן בשנים 1801–1802, תקופת הסימפוניה השנייה שלו. עיון בספרי טיוטה אלה מרמז כי לבטהובן היו בתחילה תוכניות לסונאטה בשלשה פרקים, שונים לחלוטין מאלו שאנו מכירים. לימים, הפך הפרק הראשון המתוכנן לרביעיית המיתרים מספר 13, והפרק השני ננטש. רק הפרק השלישי נשמר והוא הבסיס לפרק הראשון של הסונאטה שאנו מכירים היום. גם לגבי הפרק השני – האריאטה – השתמרו טיוטות רבות וקיים נפח ניכר של מחקר. על פי הטיוטות שנמצאו, כאשר סיים בטהובן את האריאטה, נראתה לו הסונאטה אידיאלית והוא החליט לוותר על הרעיון של פרק שלישי.

הסונאטה מהווה נדבך חשוב בקבוצת יצירותיו האחרונות של בטהובן, לצד וריאציות דיאבלי (1823) ושני אוספי הבגטלות שלו – אופ. 119 (1822) ואופ. 126 (1823). במשך שנים רבות היצירה זכתה לתשומת לב מועטה מאוד, ורק במחצית השנייה של המאה ה-19 מצאה את דרכה לרפרטואר של הפסנתרנים המובילים.

צורה

לסונאטה שני פרקים, מנוגדים לגמרי זה מזה:

מאסטוסו - o con brio ed appassionato
אריאטה - Adagio molto semplice e cantabile

נגינה אופיינית אורכת 7–10 דקות לפרק הראשון, ו-15–20 דקות לשני. עם זאת, טווח התזמונים רחב מאוד, וקיימות הקלטות שמשכן ארוך יותר, לדוגמה זו של הפסנתרן אנטול אוגורסקי האורכת 38 דקות (לכל היצירה).

הפרק הראשון - Maestoso – Allegro con brio ed appassionato

הפרק הראשון, כמו יצירות רבות אחרות של בטהובן בדו מינור, הוא סוער ונלהב - את סימני הקצב אפשר לתרגם, בהתאמה, כ"מלכותי" ו"זריז, עם תשוקה". הוא עשיר בספט-אקורדים מצטמצמים, למשל בתיבה הראשונה של הפתיחה, שייתכן וסיפקה את ההשראה לפתיחת סונאטה לפסנתר מס' 2 של שופן:

בניגוד לפרקים אחרים בסי מינור בעלי צורת הסונאטה של בטהובן, הצגת הנושא הזה עוברת אל הסובדומיננטה (לה במול מז'ור), ולא אל המדיאנטה, במפתח השני שלה. הנושא השני שקט יותר ומזכיר את הנושא השני בפרק האחרון של הסונאטה לפסנתר ה-14. בסך הכל, הפרק הראשון מכיל מוטיבים דומים לאדג'יו ופוגה בסי מינור של מוצרט, אותם עיבד בטהובן לרביעיית מיתרים.

נושא הסיום העיקרי בלה במול של האקספוזיציה, המבוסס על המוטיב הראשון של הנושא הראשון, מציג ירידה כרומטית לדומיננטה שלו עם המוטיב לה-במול - דו - סול, ואותו מוטיב מופיע בחזרת הנושא, הפעם בשיא הירידה הכרומטית במקום בהתחלה.

במהלך שמזכיר את סונאטת הפסנתר אופ. 49 מספר 1 וסונאטת הצ'לו אופ. 5 מס' 2, בטהובן מסיים את הפרק בסיום פיקראדי שמכין את המצב המז׳ורי של הפרק השני.

הפרק השני - Arietta: Adagio molto semplice e cantabile

הפרק השני, בדו מז'ור, הוא מערך של חמש וריאציות על נושא של 16 תיבות במקצב 9/16, עם קודה לסיום. הווריאציות מוצגות בסדר הולך ועולה, כאשר שתי הווריאציות האחרונות (4 ו-5) מפורסמות בהצגת תווים קטנים המחלקים את התיבה ל-27 פעימות, דבר נדיר בהלחנה. בסוף הפרק בטהובן מציג סלסול שנותן רושם של תאוצה נוספת במקצב. ניתן לתרגם את סימון הקצב "לאט, פשוט מאוד ושירי".

על פי הסימונים, כוונתו של בטהובן הייתה שווריאציות 2–4 יושמעו באותו מקצב בסיסי כמו הנושא, הווריאציה הראשונה והקטעים הבאים (כלומר, שכל אחת משלוש קבוצות התווים שבתוך התיבה ינועו באותה מהירות ללא קשר לזמן חתימה; בטהובן משתמש בסימון "L'istesso tempo" בכל שינוי חתימת זמן). חתימות הזמן הפשוטות (מ-6/16 אל 18/32 ומ-12/32 אל 36/64; שתיהן מרמזות על שלישיות לא מסומנות) תומכות בכך. עם זאת, בביצועים, הנושא והווריאציה הראשונה נשמעים איטיים הרבה יותר, עם רווחים רחבים בין האקורדים, והווריאציה השנייה (ויותר מכך, הווריאציה השלישית) מהירה יותר, בגלל ערכי התווים הקצרים יותר שיוצרים הכפלה וריבוע של קבוצות הזמן האפקטיביות המורכבות. לווריאציה השלישית יש אופי עוצמתי, רוקע, דמוי ריקוד עם תווים נופלים של שישים וארבע, וסינקופציה כבדה. מיצוקו אוצ'ידה העירה כי לאוזן מודרנית וריאציה זו דומה מאוד לבוגי ווגי עליז, לג'אז ורגטיים, שהופיעו רק כ-70 שנה מאוחר יותר. זו לא הפעם הראשונה שסונטה זו מושווית למוזיקה עתידית. ג'רמי דנק, למשל, מתאר את התנועה השנייה תוך שימוש במונחים כמו "פרוטו-ג'אז" ו"בוגי-וווגי". לעומת זאת, אנדראש שיף גורס כי לסונאטה זו אין שום קשר לג'אז או סגנונות דומים[10]. מהווריאציה הרביעית ואילך חתימת הזמן חוזרת ל-9/16 המקורית, אך הפעם היא מחולקת לשלשות של תוי 1/32, ויוצרת למעשה משקל כפול (שווה ערך ל-27/32).

קבלת הסונאטה על ידי פסנתרנים וחוקרי מוזיקה

היצירה היא אחת הקומפוזיציות המפורסמות ביותר של "התקופה המאוחרת" של המלחין והיא מבוצעת והוקלטה בהרחבה. הפסנתרן רוברט טאוב כינה אותה "יצירה של דרמה והתעלות ללא תחרות ... ניצחון הסדר על הכאוס, של האופטימיות על הייסורים". ג'ון ליל רואה במאבקו של בטהובן "המחלחל לתנועה הראשונה.. אתגר קשה לפסנתרנים המבצעים יצירה זו. אפילו בפתיחת הסונאטה, למשל, יש קפיצה מטה של שביעית ביד שמאל - בטהובן עושה את שלו פסנתרנים נאבקים פיזית להגיע לתווים".

אלפרד ברנדל העיר על התנועה השנייה ש"מה שמתבטא כאן הוא ״חוויה מזוקקת״ ו״אולי בשום מקום אחר בספרות הפסנתר החוויה המיסטית לא מגיעה כל כך קרוב״.

ג'רמי דנק מציין כי בטהובן "מזקק הכל עד להבדל המוחלט בין שתי התנועות... אלגרו ואדג'יו, שני קטבים מנוגדים... כמו ביצירות הגדולות האחרות של בטהובן, המבנה עצמו הופך למסר".

מורשת

שופן העריץ מאוד סונאטה זו. בשתיים מיצירותיו, הסונאטה לפסנתר השנייה ואטיוד "המהפכה", רומז שופן לפתיחה ולסיום של התנועה הראשונה של הסונאטה, בהתאמה. כדי להיווכח בזה, יש להשוות בין תיבות הפתיחה של שתי הסונאטות, ובין תיבות 77–81 של האטיוד ותיבות 150–152 בפרק הראשון של הסונאטה של בטהובן).

פרוקופייב ביסס את מבנה הסימפוניה מספר 2 שלו על סונאטה זו.

בשנת 2009 כתב המלחין האיטלקי לורנצו פררו קומפוזיציה לסולו לפסנתר שכותרתו Op. 111 – Bagatella su Beethoven, שהיא שילוב של נושאים מהסונאטה הזו והמונוגרמה המוזיקלית DSCH של דמיטרי שוסטקוביץ'.

הסונאטה מוזכרת בפרק 8 ברומן דוקטור פאוסטוס של תומאס מאן. וונדל קרצ'מר, נגן העוגב והמורה למוזיקה של העיירה, מעביר הרצאה על הסונאטה לקהל מבולבל, בעיירה הבדיונית קייזרששרן שעל גדות נהר הסייל, מנגן את היצירה על פסנתר ישן תוך שהוא מרצה עליה:

"הוא ישב על השרפרף המסתובב שלו,... ובכמה מילים הביא לסיומה את הרצאתו על מדוע בטהובן לא כתב פרק שלישי לאופ. 111. היינו רק צריכים, לדבריו, לשמוע את היצירה כדי לענות על השאלה בעצמנו. תנועה שלישית? גישה חדשה? המשך הנגינה אחרי סיום כזה - הוא בלתי אפשרי! הסונטה הגיעה, בפרק השני הכביר, לסיומה, סיום שממנו אין מוצא. וכשאמר 'הסונטה', הוא התכוון לא רק לזו בדו מינור, אלא לסונטה באופן כללי, כמין, כצורת אמנות מסורתית; הסונטה שהסתיימה, הובאה לסיומה, הגשימה את ייעודה, פתרה את עצמה, עזבה ללא חזור - מחוות הפרידה של מוטיב הרה-סול-סול, המנוחם על ידי צליל דו חד, הייתה גם היא עזיבה ללא חזור, נהדרת כמו כל היצירה עצמה, מחוות הפרידה של הסונטה."

— דוקטור פאוסטוס / תומאס מאן. תרגום יעקב גוטשלק. ספריית פועלים, 1992.