סודותיו של מורה הנבוכים הוא ספר עיון לקהל הרחב מאת מיכה גודמן, שיצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר ב-2010. הספר היה לרב-מכר בקטגוריה של ספרי עיון.
גודמן מציע בספרו פרשנות רדיקלית חדשה לספרו הפילוסופי הגדול של הרמב"ם, מורה נבוכים. הצירוף מורה הנבוכים מופיע בשם ספרו של גודמן ללא מירכאות, כנראה כדי לרמז שהסודות עליהם מדובר הם גם סודותיו של הספר וגם של מחברו, הרמב"ם.
"מורה הנבוכים" (הידוע בכינוי "המורה") הוא ספר חידתי, בעל רבדים אחדים של משמעות, ועל כך מעיד הרמב"ם בעצמו. על פני השטח, כדברי הרמב"ם בפתיחת ספרו, הוא מציע הדרכה לתלמיד החכם שלמד גם פילוסופיה ומדעים, וניצב נבוך אל מול גילויי המדע של ימי הביניים, התקופה בה נכתב הספר, הנראים כסותרים את האמונה היהודית. אולם הרמב"ם כותב במפורש, שהספר מכיל סודות ברבדים עמוקים יותר, והוא מטיל על "התלמיד המעולה" את המשימה לפענח את הסודות ואת דעותיו האמיתיות של הרמב"ם. פרשנים רבים נענו לאתגר במשך למעלה מ-800 השנים שעברו מאז כתיבת הספר. ספרו של גודמן הולך בעקבותיהם, פורש הן את רעיונותיו הגלויים של הרמב"ם, הן את הפרשנויות השונות להם, המסורתיות והרדיקליות, ומוסיף נדבך של פרשנות חדשנית משלו.
פרשנות רדיקלית ל"מורה"
גודמן מציג בספרו את דבריו של הרמב"ם בנושאים הפילוסופיים העיקריים: בריאת העולם, השגחה ובעיית הרוע, נבואה, גאולה. כפרשן מודרני ורדיקלי של "מורה הנבוכים", גודמן מפרט את הרעיונות הפרשניים שנכתבו על "המורה", ומוסיף פרשנות נועזת משלו. להלן הנושאים העיקרים ופרשנותם.
תולדות הסודות של האמונה היהודית
הרמב"ם גורס שכחלק מהמסורת היהודית עברו סודות האמונה בעל פה מדור לדור, עד שאבדו בגלל ירידת הדורות. לטענתו, הוא גילה מחדש את הסודות בכוח עיונו, והחליט לכתוב את "המורה" כדי להעביר את הסודות הלאה, אבל לתלמידים הראויים לכך בלבד. בספרו הוא משביע את הקורא שיצליח לפענח את הסודות – לא לגלותם לאיש, אלא ללמדם בדרך הרמז כך שיובנו רק על ידי יחידי הסגולה. גודמן מציין, ששבועת הקורא הופרה בכל דור על ידי פרשנים של הספר שפרסמו את פרשנותם, החל בימי חייו של הרמב"ם, ושספרו החדש שלו עצמו (של גודמן) הוא חוליה נוספת בשרשרת של הפרת השבועה[1].
טכניקות ההסתרה
גודמן מציין, שהרמב"ם הוא הוגה מסודר ושיטתי מאוד, ושכל כתביו האחרים הם מופת של מבנה מאורגן. ואילו ב"מורה" הוא מפזר את רעיונותיו באי-סדר מכוון. גודמן טוען שהרמב"ם עושה זאת פעמיים: פעם אחת הוא מרסק את רעיונותיו לשברים של ראשי פרקים, ולאחר מכן מפזר אותם באופן כביכול אקראי ברחבי ספרו. זאת לעומת הסבריו על ההגות של אריסטו ושל הכלאם המוסלמי מסודרים, ורק דעותיו שלו מפוזרות באי-סדר. על פי גודמן, בניגוד לחיבור ההלכתי הגדול משנה תורה, שמטרתו הייתה להאחיד את ההלכה כדי למנוע ספקות באשר לדרך הנכונה לקיימהּ – ב"מורה" מטרתו של הרמב"ם היא להציג ריבוי של דעות ולזרוע ספק, מפני שהספק הוא המצב הראוי כאשר לא ניתן להכריע בין דעות שונות.
גודמן כותב: ”אלוהים הוא האיום הגדול ביותר על הדת. רעיון חידתי זה עומד ברקע של 'מורה הנבוכים'” (עמ' 49). כוונתו היא, שהאלוהים של הפילוסופים של ימי הביניים, והרמב"ם ביניהם, הוא מושג טרנסצנדנטי, מרוחק כל כך מהאדם ומיכולת תפיסתו, עד שהיחס הפילוסופי הרציונליסטי אל האלוהים נמצא בסתירה לכל פולחן דתי במובנו המקובל. לדוגמה, אלוהים טרנסצנדנטי מושלם לא זקוק שהאדם יסגוד לו. דוגמה נוספת היא שאי אפשר לייחס תכונות חיוביות לאלוהים, שכן כל שבח ותיאור מגמד אותו ומקרב אותו לארצי.
על פי כל פרשני הרמב"ם הרדיקליים, הוא לא האמין בהתגלות האל לאדם כפשוטה. הנביא הרואה חזיונות אלוהיים אינו אדם בעל כוחות על טבעיים, מפני שאין דבר שהוא מעל הטבע למעט אלוהים עצמו. אלא הנביא הוא אדם רגיל, המחונן במידות טובות, בשכל חריף ובכוח דמיון, ואת החזיונות שמקורם באלוהים הוא רואה בתודעתו, בתוך נפשו, ומפרש אותם באמצעות שכלו. בשימוש במושג מההגות היוונית העתיקה, לכל אדם יש פוטנציאל (Dunamis) להתנבא, והנביא הוא זה שמממש את הפוטנציאל, ובכך מממש את אנושיותו האמיתית. פירושו של גודמן לרעיון הרמב"מי הוא: ”לא זו בלבד שהנביא איננו 'על-אדם', אלא שהוא אחד הבודדים הראויים להיקרא אדם” (עמ' 67). אפילו נבואתו של משה רבנו, שהרמב"ם אומר שהיא ייחודית וחד-פעמית – איננה כזאת, על פי הפרשנות הרדיקלית; זאת ניתן ללמוד מכך שמתגלית כאן סתירה מהסוג השביעי, שעליה כתב הרמב"ם שתפקידה להסתיר דעה סודית שלו. כמו כן מתגלה סתירה בטענתו של הרמב"ם שאף על פי שאלוהים אינו מעניק את הנבואה הוא יכול לשלול אותה מאדם הראוי לה, וגם כאן הפרשנים הרדיקליים מפרשים כסתירה מהסוג השביעי.
ייחודה של נבואת משה, כך מבין גודמן את הרמב"ם, היא לא בסגולה מיוחדת של משה (וזאת בניגוד לדעה לכאורה של הרמב"ם), אלא בכך שמשה היה הנביא השאפתן ביותר, ורצה ממש להגיע עד אלוהים עצמו. משנכשל בכך, כאשר קיבל את התשובה בתורה : "כי לא יראני האדם וחי" – כי דבר זה הוא למעלה מהשגת אנוש, הוא פנה לייעודו האמיתי, שהוא ההנהגה הפוליטית. לשם כך כתב את התורה, שהיא יצירה אנושית אבל תוכנה הוא אלוהי, מאחר שנכתבה בהשראת הטבע, יצירתו של אלוהים. ”משה מתבונן בטבע אך איננו דולה ממנו ידיעות תאולוגיות – הוא שואב ממנו ידיעות פוליטיות” (עמ' 174).
גודמן מדגיש את שפירשו כבר לפניו, שיש דמיון בתפיסת הנבואה בין הרמב"ם לבין אפלטון, בהבדל חשוב: הנביא של אפלטון מממש את האידיאל בהנהגה פוליטית של החברה, אך בחוסר חשק ותוך התגברות על תאוותו להתבודדות; בעוד שהנביא של הרמב"ם משתוקק לממש את עצמו כמנהיג פוליטי, לטובת החברה.
בעיית הרוע
הרמב"ם מפרש, שבעיית "צדיק ורע לו" היא אשליה הנובעת מתפיסה שגויה של המציאות. הרוע הוא יחסי למתבונן. הרמב"ם מבחין בין שלושה סוגי רוע: אסונות טבע, רוע בין אדם לזולתו, והרעה של אדם לעצמו. התחושה הרעה והצער נובעים מהעמדתו של האדם במרכז המציאות, והתרופה לכך היא ההבנה שהאדם אינו תכלית הבריאה. גודמן מספק תובנה נוספת, באומרו שככל שהמעשה הרע קרוב יותר לאדם, הוא גם יותר נפוץ[2], ועובדה זו תורמת רבות לתחושת הצער הנגרמת לאדם בעיקר ממעשיו לעצמו. גודמן מביא את הקפיטליזם כדוגמה לתפיסה אנוכית, המביאה לתחושה של רוע כאשר צורכי האדם החומריים אינם מסופקים; ואת הבודהיזם כקוטב השני, שבו ההתמודדות עם הרוע היא על ידי ביטול מוחלט של התשוקה האנושית. התפישה הראויה, כך מבין גודמן את הרמב"ם, היא באמצע בין שני קצוות אלה: הכוונת התשוקה האנושית ממטרות שאינן ראויות למטרות ראויות, במקום לבטלהּ.
גאולה
הפרשנות לפיה הרמב"ם לא האמין במשיח ובגאולה ממשית, הייתה קיימת כבר בימיו[3]. גודמן מנסח זאת: ”מסקנת הרמב"ם... אלוהים איננו מתערב בהיסטוריה כדי להביא את הגאולה, אלא תבונת האדם היא הסיבה לגאולה” (עמ' 130).
חירותו של הפרשן
גודמן מזכיר, שכל פרשן של טקסט נוטל לעצמו חירות לשנות את משמעותו הגלויה ("פשט"), ואף להפוך אותה על פיה. הדבר בולט במיוחד במקורות היהודיים – המקרא והתלמוד. ”רוב חכמי המדרש והתלמוד עשו בטקסט הקדוש כבשלהם. הם הפכו מילים, שינו משמעויות ועיצבו את הטקסט על פי רוחם” (עמ' 156). על פי גודמן, הרמב"ם המשיך מסורת זאת אך הוסיף חידוש: הוא הפרשן הראשון שהודה בגלוי בכך שהוא עושה זאת; אולם הוא מציב סייג אחד לפרשן – מותר לעשות זאת כל עוד אין הוכחה חותכת כנגד הפירוש המוצע.
היררכיה בין הלכה ופילוסופיה
כפילוסוף וכאיש הלכה, הרמב"ם מגלה את דעתו בחלק ג' פרק נא, שהפילוסופיה עדיפה על ההלכה. הוא עושה זאת במשל הארמון, המתאר את דרגות הקרבה אל המלך – הוא המשל לאלוהים. ההלכה מביאה את המאמין אל "הפרוזדורים", כלומר ממש לפני בית המלך; אולם רק הפילוסופיה יכולה להכניס אותו אל תוך הבית. בסופה של תובנה דרמטית זאת, מצר גודמן על כך ש”קול זה של הרמב"ם אינו נשמע בימינו” (עמ' 169), באשר גרסתה של החברה האורתודוקסית המחמירה, הגורסת שכל החכמה והמשמעות נמצאות רק בתוך גבולות ההלכה, מנוגדת לאמונת הרמב"ם; לדעת גודמן, הוא סבר שהמצוינות, הלא היא פסגת ההישגים הרוחניים, מצויה מחוץ למסגרת החוק ההלכתי: ”הרמב"ם לא קרא לביטול ההלכה ואף לא לשינוי ההלכה; מהפכנותו באה לידי ביטוי בעובדה שהוא ממקם את ההלכה 'מחוץ לארמון'. הפרקטיקות ההלכתיות מייצגות את הנורמה בלבד, ואילו המצוינות קשורה... לרעיונות הגדולים” (שם).
בשבח המבוכה
הנדבך העיקרי שמוסיף גודמן על הפרשנויות הרדיקליות ל"מורה" הוא הדעה, שאחד מסודותיו של "המורה", ואולי החשוב שבהם, הוא זה: בשאלות מטאפיזיות רבות (כמו: האם העולם קדמון או נברא) לא ניתן להגיע למסקנה נחרצת, והמצב הראוי הוא: ידיעה של האפשרויות השונות, והישארות בספק.
גודמן מציג את המסקנה שלו בחלק האחרון, המהווה את שיא הספר, לאחר שפרש את כל שרשרת הדעות הנועזות של הרמב"ם ואת פרשנותן לאורך הדורות. אבל גודמן מפזר הפניות למסקנתו כבר בחלק הראשון; ומכיוון שספרו של גודמן איננו חידתי כמו "המורה", ההפניות מפורשות: הוא סבור שהרמב"ם, שהטיף לשחרור מכבלי החומר והתאוות הארציות – ”לא היה משוחרר בעצמו... הוא משמש כמורה דרך להשגחה ולשחרור אך הוא עצמו איננו מושגח ואיננו משוחרר. בניגוד לגורו שזכה להארה ומנחה את תלמידיו להגיע למעלתו, הרמב"ם אינו רואה את עצמו כמי שהצליח להגיע למעלה העליונה... הוא מצטייר כמחנך אשר לא רק מראה את הדרך לתלמידיו, אלא מודה שהוא צועד איתם באותה דרך עצמה” (עמ' 118).
גודמן הולך בספרו בעקבות מוריו האמיתיים, חוקרים ופרשנים רדיקליים של הרמב"ם בני זמננו: זאב הרוי, אבי רביצקי, משה הלברטל ואחרים. בהמשך לדעתו של הלברטל, שהרמב"ם יצר למעשה דת יהודית חדשה, אומר גודמן שהרמב"ם ”פירש מחדש, באופן מרחיק לכת ורדיקלי, את כל יסודות הדת” (עמ' 128). אולם בניגוד לפרשנים שהאשימו את הרמב"ם בפנתאיזם בנוסח ברוך שפינוזה, גודמן גורס ש”הרעיונות הרדיקליים שהרמב"ם מתקרב אליהם כדי נגיעה, אינם עמדתו האמיתית” (עמ' 275). תחת זאת גודמן סבור, שהמצב הראוי, במקרים שבהם אין יכולת להגיע לוודאות, הוא מצב המבוכה ”המתפרסת על כל המרחב שבין האופציה שהכל הוא אלוהים, לבין האופציה שאין אלוהים” (שם).
הרלוונטיות לימינו
בסוף הספר מסכם גודמן: ”מורה הנבוכים איננו פותר את המבוכה, אלא הופך אותה לקרש קפיצה לחיים משמעותיים יותר. הוא מפרש מחדש את רעיון ההשגחה: ההשגחה איננה התעניינות של אלוהים באדם – אלא הישג רוחני של האדם המחפש את אלוהים. גם מושג הנבואה מתחדש בו: הנבואה איננה תוצאה של התערבות אלוהית ברוח האדם – אלא יוזמה של האדם המבקש לחיות באורח חיים המקרב אותו אל אלוהים” (עמ' 330). נראה שגודמן מדגיש "מקרב" ולא "מביא עד" אלוהים. ”דווקא הנושא המרכזי של ("המורה") – אתגר החיים עם המבוכה – הופך את הספר לרלוונטי במיוחד בעידן הפוסט-מודרני” (עמ' 332)[4].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ גודמן מעיר, שלהנחיה להימנע מפרסום הסוד היה אפקט הפוך - רבים שאפו לגלות את הסוד ולפרסמו, בדומה לאפקט סטרייסנד המודרני.
- ^ למשל: אסונות טבע מתרחשים רחוק יחסית מהאדם, והם נדירים; התאכזרות של אדם לאדם אחר נפוצה יותר, וגם קרובה לכל אדם. ואילו הנזקים שהאדם גורם לעצמו הם השכיחים ביותר מכל הרעות.
- ^ ועל כן נאלץ הרמב"ם לכתוב את איגרת תחיית המתים, שבה הודיע בפומבי שהוא מאמין בכך, אם כי פרשניו סברו שהוא כתב זאת ממניעים של צורך השעה.
- ^ לאור השוני הגדול בין "מורה הנבוכים" לבין ספר "הכוזרי", לפחות על פי המקובל - יש דמיון מפתיע בין המסקנה הזאת לבין מסקנתו של גודמן בספרו חלומו של הכוזרי.
