סגנון לואי הארבעה עשר

ארמון ורסאי (1661–1710)

סגנון לואי הארבעה עשר (בצרפתית: Louis Quatorze) נקרא גם קלאסיציזם צרפתי, היה סגנון באדריכלות ובאמנויות הדקורטיביות שאפיינו את תקופת שלטונו וחיי הפאר של המלך לואי ה-14. בעיקרו הסגנון מבוסס על סגנון הבארוק עם המון תנועה ורגש אך עם נטייה לשלמות, הרמוניה וכללי פרופורציה שאינם אופייניים לבארוק. מסיבה זו הסגנון נקרא גם קלאסיציזם צרפתי. הסגנון הפך לרשמי בתקופת שלטונו של לואי ה-14 (1643–1715), ונכפה על האמנים על ידי האקדמיה המלכותית לציור ופיסול (אנ') והאקדמיה המלכותית לארכיטקטורה.

סגנון לואי ה-14 מתחלק לשלוש תקופות. במהלך התקופה הראשונה, בצעירותו של המלך (1643–1660) הושפעו האדריכלות והאמנות מהסגנון המוקדם יותר של לואי ה-13 ומסגנון הבארוק שיובא מאיטליה וכבר בתקופה המוקדמת החלו להיראות רמזים לתחילתו של הקלאסיציזם הצרפתי, במיוחד ביצירותיו המוקדמות של פרנסואה מנסאר, כגון בשאטו דה מאיסון (1630–1651).

במהלך התקופה השנייה (1660–1690), תחת ניהולו האישי של המלך, הפך סגנון האדריכלות והעיטור לקלאסי, חגיגי וראוותני יותר, מה שהתבטא בבניין ארמון ורסאי, תחילה על ידי לואי לה וו ולאחר מכן על ידי ז'ול הארדואין-מנסאר.[1] הרהיטים שנבנו באותה תקופה היו מסיביים, מעוטרים ומפוסלים בשפע קישוטים וזהב. בהמשך, הודות להתפתחות המרקטרי, עוטרו הרהיטים בעצים שונים ובצבעים שונים.[2]

התקופה האחרונה בסגנון לואי ה-14, משנת 1690 עד 1715 לערך, נקראת תקופת המעבר, הוא הושפע מהארדואין-מנסאר ומהמעצב המלכותי האמון על החגיגות והטקסים, ז'אן בריין האב. הסגנון החדש היה קליל יותר בצורתו, והציג קווים פנטזיים וחופשיים יותר. בנוסף חומרים וטכניקות עיצוב חדשות נוספו כגון ברזל מחושל ששימש לעיטורים עדינים, עיצובי ערבסקה, גרוטסקה ועוד, השינוי בסגנון הלך והתעצם לתוך תקופת סגנון לואי החמישה עשר.[3]

אדריכלות

אדריכלות מלכותית ואזרחית

האדריכלים הבולטים של התקופה היו פרנסואה מנסאר, ז'ול הארדואין-מנסאר, רוברט דה קוט, פייר לה מואט, קלוד פרו ולואי לה וו. המונומנטים העיקריים כללו את ארמון ורסאי, הטריאנון הגדול בורסאי, וכנסיית האינווליד. לסגנון השפעה חשובה על הארכיטקטורה של מלכים אירופאים אחרים, מפרידריך השני מלך פרוסיה ועד פיוטר הגדול מהאימפריה הרוסית.

המודל לחיקוי של האדריכלות האזרחית בתקופה הראשונה של השלטון היה וו-לה-ויקונט מאת לואי לה וו, שנבנה עבור המפקח על הכספים של המלך ניקולא פוקה והושלם ב-1658. בהמשך האשים לואי ה-14 את פוקה בגניבה, השליך אותו לכלא ולקח את הבניין לעצמו. העיצוב הושפע מאוד מהקלאסיקה של מנסאר. הוא שילב בחזית עמודים קלאסיים ענקיים במקצב אחיד מתחת לכיפה מיובאת מארכיטקטורת הבארוק האיטלקי יחד עם מספר מאפיינים מקוריים, כגון סלון חצי עגול שהשקיף על הגן הצרפתי העצום שעוצב על ידי אנדרה לה נוטר.[4]

בהתבסס על הצלחתו של וו-לה-ויקונט, לואי ה-14 בחר בלה וו לבנות ארמון חדש ועצום בורסאי, על בסיס הארמון הקטן יותר שבנה שם לואי ה-13 כבקתת ציד. ארמון ורסאי הפך בהדרגה, במהלך עשרות השנים, ליצירת החשובה והמייצגת של סגנון לואי ה-14. לאחר מותו של לה וו ב-1680, קיבל הארדואין-מנסאר את האחריות על פרויקט ורסאי. מנסאר הטה את התכנון לכיוון קלאסיציסטי בכדי ליצור הרמוניה עם המבנים החדשים האחרים שיצר בורסאי, כולל האורנז'רי והאורווה הגדולה (אנ'). מנסאר אף בנה את הטריאנון הגדול שהושלם ב-1687, מקום מפלט מלכותי חד-קומתי עם חלונות מקושתים לסירוגין, זוגות עמודים, גג שטוח ומעקה.

פרויקט גדול נוסף שבוצע על ידי לואי ה-14 היה בניית חזית חדשה לצד המזרחי של הלובר . ב-1665 הזמין לואי את האדריכל והפסל המפורסם ביותר של הבארוק האיטלקי, ג'ובאני לורנצו ברניני, להגיש תוכנית עיצוב, אך ב-1667 דחה אותו לטובת קולונדה קלאסית יותר, שתוכננה על ידי ועדה של שלושה, לואי לה וו, שארל לה ברן, וקלוד פרו.

אדריכלות דתית

בתחילת תקופת שלטונו, החל המלכה אן מאוסטריה אמו של לואי לבנות את כנסיית ואל-דה-גראס (1645–1710). על העיצוב עבדו ברציפות ז'ול הארדואין-מנסאר, ז'אק למרסייה ופייר לה מואט. החזית המשולשת הציורית שלה, הפריסטיל, הפסלים והרוטונדה, הופכים אותה לאחת הכנסיות הכי איטלקיות ובארוקיות בפריז. כיפתה שימש אב-טיפוס לכיפות המאוחרות יותר של האינווליד והפנתיאון של פריז.[5]

הכנסייה הגדולה הבאה שנבנתה תחת לואי ה-14 הייתה כנסיית האינווליד. הספינה של הכנסייה, הייתה דומה לאלו של כנסיות אחרות מהתקופה, עם פילסטרים יוניים וקמרונות חודרים, ופנים שדמה לסגנון הבארוק הגבוה. הכיפה, בתכנונו של הארדואין-מנסאר, הייתה מהפכנית יותר, יושבת על מבנה עם תוכנית קלאסית של צלב יווני.[5]

פנים הכנסייה הבולט ביותר של סוף תקופת לואי ה-14 הוא הקפלה של ארמון ורסאי, שנוצרה בין 1697 ל-1710 על ידי הארדואין-מנסאר ויורשו כאדריכל החצר, רוברט דה קוט. העיצוב מאופק בקפידה, עם צבעים בהירים ופרטים פיסוליים קלים על העמודים. פנים הקפלה הורחב והואר על ידי שימוש בעמודים קלאסיים שהוצבו על הטריבונה, מפלס אחד מעל קומת הקרקע, כדי לתמוך במשקל התקרה המקומרת.[5]

  • כנסיית ואל-דה-גראס (1645 - 1710)
    כנסיית ואל-דה-גראס (1645 - 1710)
  • כנסיית סן-רוק, ז'אק למרסייה (1653 - 1690)
    כנסיית סן-רוק, ז'אק למרסייה (1653 - 1690)
  • האינווליד, ז'ול הארדואין-מנסאר (1680 - 1706)
    האינווליד, ז'ול הארדואין-מנסאר (1680 - 1706)
  • קפלת ארמון ורסאי, ז'ול הארדואין-מנסאר ורוברט דה קוט (1689 - 1710)
    קפלת ארמון ורסאי, ז'ול הארדואין-מנסאר ורוברט דה קוט (1689 - 1710)

עיצוב פנים ודקורציה

בתקופה המוקדמת של סגנון לואי ה-14, המאפיינים העקרוניים של העיצוב היו עושר של חומרים ומאמץ להשיג אפקט מונומנטלי. החומרים שבהם נעשה שימוש כללו שיש, לעיתים קרובות שיש בגוונים, ברונזה, ציורים ומראות קיר. אלה הוכנסו למסגרות של עמודים, פילסטרים, גומחות, שנמשכו במעלה הקירות והתקרה. הדלתות היו מוקפות במדליונים, גמלונים ותבליטים. הקמינים היו קטנים יותר מאלה שבתקופת לואי ה-13, אך מעוטרים יותר, עם מדף שיש לאגרטלים מתחת למסגרת מגולפת עם ציור או מראה, כולם מוקפים בגבול עבה של עלים או פרחים מגולפים.

אלמנטים דקורטיביים על הקירות בסגנון המוקדם של לואי ה-14 נועדו בדרך כלל לחגוג הצלחות צבאיות והישגים תרבותיים של המלך. לעיתים קרובות הם הציגו גביעים צבאיים, קסדות, עלי אלון המסמלים ניצחון, והמון כלי נשק, עשויים בדרך כלל מברונזה או עץ מפוסל, בתבליט מוקף שיש. אלמנטים דקורטיביים אחרים חגגו את יקרו של המלך באופן אישי, ראש המלך היה מיוצג לעיתים קרובות כאל השמש אפולו, מוקף עלי דקל או קרני אור מוזהבות. בדרך כלל נשר ייצג את צדק.

היכל המראות בארמון ורסאי מייצגת את פסגת הדקורציה של הסגנון לואי ה-14 המוקדם. ההיכל שעוצב על ידי שארל לה ברן, מציג שילוב של עושר חומרים (שיש, זהב וברונזה) המשתקפים במראות אין סופיות.

בשלהי תקופת לואי ה-14, לאחר 1690, החלו להופיע אלמנטים חדשים שהיו פחות מיליטריסטיים ויותר פנטסטיים, צדפים מוקפים בקווים ועיקולים מתפתלים, עיצובים אקזוטיים והשפעות מהמזרח.[6]

  • Early Louis XIV style; the Salon de Vénus at the Palace of Versailles by Charles Le Brun
    סגנון לואי ה-14 המוקדם, סלון דה ונוס בארמון ורסאי, שאראל לה ברן
  • Hall of Mirrors at Palace of Versailles by Charles Le Brun (1678–1684)
    אולם המראות בארמון ורסאי מאת שראל לה ברן (1678–1684)
  • Bedchamber of the Queen, Palace of Versailles
    חדר המיטה של המלכה, ארמון ורסאי

ריהוט

במהלך התקופה הראשונה של לואי ה-14, סגנון הרהיטים עקב אחר הסגנון הקודם של לואי ה-13. הם היו מסיביים ומושפעים בפיסולים ועיטורים מוזהבים. לאחר 1680, במידה רבה הודות למעצב הרהיטים אנדרה שארל בול, הופיע סגנון מקורי ועדין יותר, המכונה לעיתים עבודת בול. הוא התבסס על שיבוץ נחושת, הובנה ועצים נדירים אחרים, טכניקה ששימשה לראשונה בפירנצה במאה ה-15, ושוכללה ופותחה על ידי בול ואחרים שעבדו עבור לואי ה-14.[7]

תחת לואי ה-14 הופיעו סוגים חדשים של רהיטים. השידה והקומודה עם שתיים עד ארבע מגירות, החליפו את הארגזים והתיבות. גם הספה הופיעה לראשונה בצורה של שילוב שתיים או שלוש כורסאות. סוגים חדשים של כורסאות הופיעו, כולל מה שכונה "כורסת וידוי", שבה היו כריות מרופדות משני צידי גב הכיסא. גם שולחן הקונסולה הופיע לראשונה (שולחן צר הנתמך על רגליים רק בצד אחד וממוקם בצמידות קיר). סוג חדש נוסף של רהיטים היה ה- table à gibier שולחן מצופה שיש עליו מניחים כלים לראווה או להגשה.[8]

קרמיקה

החל מ-1650 לערך, יצרנית הפאיאנס הגדולה מהעיר נברס אימצה את סגנון החצר הצרפתי החדש, בהשאלה מעבודות מתכת ומאמנויות דקורטיביות אחרות, והשתמשה בהדפסים של ציירי החצר כמו סיימון וואה ושארל לברון. היצירות היו לרוב גדולות ומעוטרות במיוחד, ומלבד אגרטלים לגינה וקנקני יין, רובם היו ללא ספק דקורטיביים ולא פרקטיים.[9] גם הקישוטים והעיטורים נעשו בהתאם לרוח התקופה עם צורות תנועתיות, צבעים מודגשים ואלמנטים מהודרים ומוזהבים.

בית המלוכה עודד את תעשיית הפאיאנס כאשר מנברס נרכשו אגרטלים רבים שעיטרו את הגנים בארמון ורסאי. גם את בתי המלאכה האחרים דאג בית המלוכה להעסיק. כך בשנת 1663 ז'אן-בטיסט קולבר, שמונה זה עתה למבקר הכללי של הכספים של לואי ה-14, כתב כי יש לעודד את המרכז המוביל האחר של הפאיאנס הצרפתי מהעיר רואן ולספק לו עבודות מחצר המלך.[10] בסביבות 1670 קיבלה משפחת פוטראט מרואן הזמנה לחפות באריחי פאינאס את קירות הטריאנון דה פורצלן, המבנה הזמני שנבנה קודם לטריאנון הגדול.[11]

תעשיית הפאיאנס הצרפתית קיבלה דחיפה עצומה נוספת כאשר, בשלהי שלטונו של לואי בשנת 1709, המלך לחץ על העשירים לתרום את צלחות הכסף שלהם לקופת האוצר כדי לעזור במימון מלחמותיו. היה "טירוף בן לילה" כשהאליטה מיהרה להשיג תחליפי פאיאנס באיכות הטובה ביותר.[12]

ציור

בתקופה המוקדמת של לואי ה-14, הציירים הצרפתים הושפעו במידה רבה מהאיטלקים, במיוחד מקאראווג'יו. הציירים צרפתים הבולטים היו ניקולא פוסן שחי ברומא, קלוד לורן שהתמחה בנופים וגם הוא בילה את רוב הקריירה שלו ברומא, לואי לה ניין, שיחד עם אחיו עסק בעיקר בציורי ז'אנר, אסטאש לה סואר, ושארל לה ברן, שלמדו אצל פוסן ברומא והושפעו ממנו.

עם מותו בשנת 1661 של הקרדינל מאזארן, השר הראשי של המלך, החליט לואי לקחת אחריות אישית על כל היבטי השלטון, כולל האמנויות. שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר התמנה גם להיות היועץ האמנותי של המלך. בשנת 1663 ארגן קולבר מחדש את בתי המלאכה המלכותיים לריהוט שיצרו מגוון רחב של מוצרי יוקרה, והוסיף להם את בתי המלאכה לשטיחי גובלן. במקביל, בסיוע לה ברן, קיבל קולבר את האחריות על האקדמיה המלכותית לציור ופיסול, אשר נוסדה על ידי הקרדינל מאזארן. קולבר גם לקח תפקיד דומיננטי באדריכלות החצר, וב-1664 קיבל את התואר המפקח על הבניינים. בשנת 1666 נוסדה אקדמיית צרפת ברומא, כדי לנצל את מעמדה של רומא כמרכז האמנות המוביל באירופה, ולהבטיח זרם של ציירים מאומנים היטב. לה ברן הפך לדיקן הציירים הצרפתים תחת לואי ה-14, מעורב בפרויקטים אדריכליים ועיצוב פנים. בין יצירותיו הדקורטיביות הבולטות נמצאת תקרת היכל המראות בארמון ורסאי.[13]

בתקופה המאוחרת של לואי ה-14 בלט בחצר הצייר היאסינת ריגו (אנ') שהגיע לפריז ב-1681 ומשך את תשומת ליבו של לה ברן אשר כיוון אותו לעבר ציור דיוקנאות. בשנת 1701 צייר ריגו דיוקן אייקוני של לואי ה-14 ב-1701, מוקף בכל מאפייניו, מהכתר על השולחן ועד לעקבים האדומים של נעליו. עד מהרה הקימi לריגו סדנה משוכללת ליצירת דיוקנאות של האצולה הצרפתית, הוא העסיק אמנים מיוחדים שעסקו בהכנת התלבושות והווילונות, ואחרים ציירו את הרקע, החל משדות הקרב, גנים וסלונים, כשהוא עצמו התרכז בקומפוזיציה, בצבעים ובעיקר בפנים. [13]

ז'ורז' דה לה טור מלונוויל (1593–1652) היה דמות חשובה נוספת בסגנון לואי ה-14, הוא הוכרז כצייר החצר של המלך וקיבל תשלומים גבוהים עבור דיוקנאותיו. ציוריו, עם השפעות האור והחושך יוצאות הדופן שלהם בשיטת הקיארוסקורו היו קודרים במיוחד, הדמויות בקושי נראו בחושך, מוארות באור לפידים או נרות. בנוסף לסצנות דתיות, צייר לה טור ציורי ז'אנר.

בשנותיו האחרונות, טעמו של לואי ה-14 השתנה שוב, בהשפעת אשתו מאדאם דה מנטנון, ונטה לעבר נושאים דתיים ומדיטטיביים יותר. הוא הסיר את כל הציורים בחדרו הפרטי אשר הוחלפו בציור בודד סנט סבסטיאן מטופל על ידי סנט איירין (c. 1649) של ז'ורז' דה לה טור.[14]

  • Saint Sebastian tended by Saint Irene by Georges de La Tour (1649)
    סבסטיאן הקדוש מטופל על ידי סנט איירין מאת ז'ורז' דה לה טור (1649)
  • Section of the ceiling of the Hall of Mirrors in Versailles, representing capture of fortress of Ghent by Louis XIV, by Charles Le Brun (1678)
    קטע מתקרת אולם המראות בורסאי, המציג את כיבוש מבצר גנט על ידי לואי ה-14, מאת שארל לה ברן (1678)
  • Portrait of Louis XIV by Hyacinthe Rigaud, (1701)
    דיוקן לואי ה-14 מאת היאסינת ריגו (1701)

פיסול

הפסל המשפיע ביותר באותה תקופה היה ג'ובאני לורנצו ברניני, שעבודתו ברומא העניקה השראה לפסלים בכל רחבי אירופה. הצעתו לחזית החדשה של הלובר נדחתה על ידי המלך, שרצה סגנון צרפתי יותר ספציפי. ברניני אכן יצר פסל של לואי ה-14 ב-1665, שזכה להערצה וחיקוי בצרפת ונחשב לפסל החשוב ביותר של תקופת הבארוק.[15]

אחד הפסלים הבולטים תחת לואי ה-14 היה אנטואן קואזוו (1640–1720) מליון. בשנת 1761 התקבל לאקדמיה המלכותית לציור ופיסול ועד מהרה החל לייצר פסלים מונומנטליים שילוו את הבניינים החדשים שנבנו על ידי לואי ה-14, הוא פיסל את דמותו של קרל הגדול לקפלה המלכותית באינווליד, ולאחר מכן מספר רב של פסלים לפארק החדש בורסאי ולשאטו דה מארלי. במקור הכין את הפסלים החיצוניים עם טיח עמיד בפני מזג אוויר, ואז החליף אותם בעבודות שיש כשהם היו מוכנים ב-1705. חלק מהפסלים שיצר עבור טירת מארלי הועברו במהפכה לגני טווילרי וכיום נמצאים בלובר.[16]

ז'אק סרזין (אנ') היה פסל בולט נוסף שעבד עבור לואי ה-14. הוא הכין פסלים ועיטורים רבים עבור ארמון ורסאי, כמו גם את הקריאטידים עבור החזית המזרחית של בית השעון של ז'אק למרסייה בלובר.

פסל בולט נוסף בסגנון לואי ה-14 היה פייר פול פוגה (אנ') (1620–1694), שהיה פסל, צייר, מהנדס ואדריכל. יצירתו של פוגה היה מעט יותר רגשני וסוער, יותר בארוק מהסגנון הצרפתי. הוא נולד במרסיי, ופיסל לראשונה קישוטים לספינות בבנייה. לאחר מכן נסע לאיטליה, שם עבד כשוליה על תקרות הבארוק של פאלאצו פיטי וארמון ברבריני. הוא נסע הלוך ושוב בין איטליה לצרפת, צייר, פיסל וגילף עץ. הוא הכין את פסל הקריאטידים המהולל שלו עבור בניין העירייה של טולון בשנים 1665–1667, ולאחר מכן הועסק על ידי ניקולא פוקה כדי ליצור פסל של הרקולס עבור הטירה שלו בוו-לה-ויקונט. הוא המשיך לחיות בדרום צרפת, ופיסל פסלים בולטים של פרסאוס ואנדרומדה ועוד השוכנים כיום בלובר. [17]

שטיחי קיר

בשנת 1662 רכש ז'אן בטיסט קולבר בית המלאכה לשטיחי קיר ממשפחה של אמנים פלמים והפך אותו לבית מלאכה מלכותי לייצור רהיטים ושטיחי קיר, תחת השם מפעל הגובלינים. קולבר הציב את צייר החצר שארל לה ברן לאחראי בית המלאכה, הוא שימש בתפקיד זה מ-1663 עד 1690. לאחר 1697 אורגן המפעל מחדש, והוקדש כולו לייצור שטיחי קיר עבור המלך.[18]

הנושאים והסגנונות של השטיחים היו דומים במידה רבה לנושאים בציורי התקופה, חוגגים את רוממותו של המלך, סצנות ניצחונות צבאיים, סצנות מיתולוגיות ופסטורליות. בעוד שבתחילה הם יוצרו רק לשימוש המלך והאצולה הצרפתית, המפעל החל עד מהרה לייצא את מוצריו לחצרות מלכותיות אחרות באירופה.

למפעל הגובלינים המלכותי הייתה תחרות מצד שני מפעלים פרטיים, מפעל בובואה (אנ') ובית המלאכה לשטיחי קיר אובוסון (אנ'), שייצרו עבודות באותו סגנון אך באיכות מעט פחותה. ז'אן בריין האב, השרטט המלכותי והמעצב של המלך, עיצב סדרה של שטיחים גרוטסקיים עבור אובוסון. שטיחי קיר אלה עסקו לפעמים נושאים עכשוויים, כמו שטיח של סוף המאה ה-17 עד תחילת המאה ה-18 שנעשה על ידי אובוסון המתאר אסטרונומים סיניים במצפה הכוכבים העתיק של בייג'ינג (אנ') תוך שימוש במכשירים חדשים ומדויקים שהובאו אליהם על ידי האירופאים ב-1644.

  • Louis XIV visits the Gobelins with Colbert, design by Charles Le Brun (between 1667 and 1672)
    לואי ה-14 מבקר במפעל גובלן עם קולבר, עיצובו שלשאראל לה ברן (1667 - 1672)
  • Battle of Zama, Gobelins after painting by Giulio Romano (1688–1690). Louvre Museum.
    קרב זאמה, גובלינים עם ציור של ג'וליו רומנו(1688–1690)
  • One of a set of five "Grotesques" by Jean Bérain the Elder from the Beauvais Manufactory (woven 1690–1711)
    אחת מתוך סט של חמש גרוטסקות מאת ז'אן בריין האב ממפעל בובואה (1690–1711)
  • Aubusson tapestry celebrating Jesuit mission to China (1697–1705)
    שטיח אובוסון מתאר שליחות ישועית לסין (1697–1705)

הגן הצרפתי

אחת התופעות הפופולריות ביותר של סגנון לואי ה-14 היא הגן הצרפתי. עיצוב הגן מבוסס על סימטריה ועקרון השלטת הסדר על הטבע. הדוגמה המפורסמת ביותר היא גני ורסאי שעוצבו על ידי אנדרה לה נוטר והיוו השראה לגנים בכל רחבי אירופה. הגן החשוב הראשון היה בטירת וו-לה-ויקונט שנוצר עבור ניקולא פוקה. פוקה הזמין את לואי לה וו לעצב את הטירה, שארל לה ברן לעצב פסלים לגן, ואנדרה לה נוטר ליצור את הגנים כשלראשונה הגן והטירה תוכננו יחד בצורה מושלמת. פרספקטיבה מפוארת של 1500 מטר השתרעה ממרגלות הטירה ועד לפסל מועתק של הרקולס. הגן היה מחולק (Parterre) לאזורים של גינון נוי, גובלות בחול צבעוני, והשבילים עוטרו במרווחים קבועים בפסלים, אגנים, מזרקות ועצי נוי מפוסלים בקפידה.

גני ורסאי, שנוצרו על ידי אנדרה לה נוטר בין השנים 1662 ו-1700, היו ההישג הגדול ביותר של הגן הצרפתי. הם היו הגנים הגדולים באירופה, בשטח של 15,000 דונם, והשתרעו על ציר מזרח-מערב בעקבות מהלך השמש. השמש זרחה מעל חצר הכבוד, האירה את חצר השיש, חצתה את הטירה והאירה את חדר השינה של המלך, ושקעה בקצה התעלה הגדולה, כשהיא משתקפת במראות היכל המראות. [19] בניגוד לנקודות המבט הגדולות, שהגיעו עד האופק, הגן היה מלא בהפתעות: מזרקות, גנים קטנים מלאים בפסלים, שסיפקו קנה מידה אנושי יותר וחללים אינטימיים. הסמל המרכזי של הגן היה השמש, סמל לואי ה-14, מאויר על ידי פסלו של אפולו במזרקה המרכזית של הגן. "הנופים והפרספקטיבות, אל הארמון וממנו, המשיכו עד אינסוף. המלך שלט על הטבע, וביטא באמצעות הגן לא רק את שליטתו בשטחיו, אלא על החצר ועל נתיניו". [20]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סגנון לואי הארבעה עשר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Ducher, Robert, Caractéristique des styles (1988), p. 120
  2. ^ Renault and Lazé, Les Styles de l'architecture et du mobilier (2006), Editions Jean-Paul Gisserot, Paris (in French), pp. 54–55.
  3. ^ Ducher 1988, p. 120.
  4. ^ Ducher 1988, p. 122.
  5. ^ 1 2 3 Ducher 1988, p. 124.
  6. ^ Ducher 1988, pp. 126–129.
  7. ^ Renault and Lazé, Les Styles de l'architecture et du mobilier (2006), pg. 59
  8. ^ Renault and Lazé, Les Styles de l'architecture et du mobilier (2006), p. 59
  9. ^ McNab, 20–21; Moon; V&A, Nevers Jardiniere
  10. ^ Pottier, 12
  11. ^ Moon; McNab, 22
  12. ^ Moon; McNab, 30
  13. ^ 1 2 Bauer & Prater 2016, p. 16.
  14. ^ Bauer & Prater 2016, p. 86.
  15. ^ Rudolf Wittkower, Bernini’s Bust of Louis XIV, 1951
  16. ^ "Coysevox, Charles Antoine". Chisholm, Hugh (ed., 1911). Encyclopedia Britannica (11th ed.). 1911. pp. 355–56
  17. ^ "Puget, Pierre". Chisholm, Hugh (ed., 1911). Encyclopedia Britannica (11th ed.). 1911. p. 637
  18. ^ "Gobelin". Chisholm, Hugh (ed., 1911). Encyclopedia Britannica (11th ed.). 1911. p. 165
  19. ^ Prevot, Histoire des jardins, p. 152
  20. ^ Lucia Impelluso, Jardins, potagers et labyrinthes, p. 64.

ביבליוגרפיה

  • Yves-Marie Allain and Janine Christiany, L'art des jardins en Europe, Citadelles et Mazenod, Paris, 2006
  • Bauer, Hermann; Prater, Andreas (2016), Baroque (בצרפתית), Cologne: Taschen, ISBN 978-3-8365-4748-2
  • Cabanne, Perre (1988), L'Art Classique et le Baroque, Paris: Larousse, ISBN 978-2-03-583324-2
  • Ducher, Robert (1988), Caractéristique des Styles, Paris: Flammarion, ISBN 2-08-011539-1
  • Fierro, Alfred (1996). Histoire et dictionnaire de Paris. Robert Laffont. ISBN 2-221--07862-4.
  • Impelluso, Lucia,Jardins, potagers et labyrinthes, Hazan, Paris, 2007.
  • McNab, Jessie, Seventeenth-Century French Ceramic Art, 1987, Metropolitan Museum of Art, ISBN 0870994905, 9780870994906, google books
  • Moon, Iris, "French Faience", in Heilbrunn Timeline of Art History, 2016, New York: The Metropolitan Museum of Art, online
  • Munger, Jeffrey, Sullivan Elizabeth, European Porcelain in The Metropolitan Museum of Art: Highlights of the collection, 2018, Metropolitan Museum of Art, ISBN 1588396436, 9781588396433, google books
  • Pottier, André, Histoire de la faïence de Rouen, Volume 1, 1870, Le Brument (Rouen), google books (in French)
  • Prevot, Philippe (2006), Histoire des jardins (בצרפתית), Paris: Editions Sud Ouest
  • Renault, Christophe (2006), Les Styles de l'architecture et du mobilier, Paris: Gisserot, ISBN 978-2-877-4746-58
  • Texier, Simon (2012), Paris- Panorama de l'architecture de l'Antiquité à nos jours, Paris: Parigramme, ISBN 978-2-84096-667-8
  • Wenzler, Claude, Architecture du jardin, Editions Ouest-France, 2003
  • Dictionnaire Historique de Paris. Le Livre de Poche. 2013. ISBN 978-2-253-13140-3.