נתן סאה ונטל סאה הוא מושג בהלכות מקוואות העוסק באדם שלקח מי גשמים ממקווה כשר ונתן במקומם נוזל אחר, שפסול למקווה, כמו מי פירות (לפי רוב השיטות), או מים שאובים (לפי שיטה אחת).

מקור הדין הוא במשנה^[1] ”מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה כשר”. ובגמרא^[2] נפסק שרק עד רובו של מקווה כשר אך לא לעולם.

נחלקו הראשונים בפירושו של דין זה. לדעת רש"י כל מה שנאמר בגמרא שרק אם הוחלפו מי המקווה עד רובם ולא לגמרי, עוסק רק במי פירות (מיץ) שאינו כשר למקווה, ולכן רוב פוסל. אך במים אף אם הם שאובים, כיוון שקודם נתן את המים השאובים למקווה כשר, וממילא נטהרו, הרי הם כאילו כשרים מלכתחילה ואף אם יוחלפו כל המים במשך הזמן עדיין כשר.

לעומת זאת, דעת הראב"ד היא^[3]שאף במים חל דין זה, ואם הוחלפו בצורה כזו רוב המים שבמקווה הוא פסול. דיני ההשקה והזריעה, קיימים לפי הראב"ד כדי לטהר מים מטומאתם, ואף להפוך אותם לכאלה שראויים לטבול בהם, אך אינו יכול לבטל את פסול השאובים מהמים לגמרי. מעלת ההשקה, לפי הראב"ד^[4], היא מדין "חיבור", שכאשר המים השאובים מחוברים למקווה הם מקבלים את דיני המקווה מכיוון שנעשו אחד, אך זאת רק כאשר רוב המים הם מי גשמים שהם לפי דיני הרוב נחשב המקווה לכשר, אך לא כאשר המים הוחלפו במים פסולים^[5].

אך הראב"ד מסייג את דבריו, ומסביר כי דבריו אמורים לגבי מקווה המכיל כארבעים סאה בלבד או מעט יותר מכך, אך במקוה המכיל הרבה יותר, כל עוד נשארו במקווה ארבעים סאה מים כשרים, אין המקווה נפסל גם אם רובו מורכב ממים שאובים^[6]. הבעיה היא רק כאשר המקווה אין בו ארבעים סאה ויש בו רוב מים שאובים, או אפילו יש בו ארבעים סאה אבל המים השאובים לא נפלו לתוכו אלא סמוך לו - ומשם למקווה^[7].

במסכת יבמות^[8] מובא כי מדובר בפסול מדרבנן ולא בפסול מהתורה. לפי שיטת התוספות, הכוונה היא שמכיוון שמקווה מהתורה כשר גם ברביעית מים ודין ארבעים סאה הוא רק מדברי חכמים, נמצא שגם אם רוב המקווה הוחלף במים שאובים, כל עוד קיים רביעית מי גשמים, המקווה כשר. הסבר זה קיים רק לפי השיטה שארבעים סאה הוא חיוב מדברי חכמים, אך רבים מהראשונים סבורים שמדובר בדין מהתורה.

לפי הראב"ד, ההסבר אחר, ולשיטתו כל הפסול של מים שאובים הוא בעצם פסול מדברי חכמים, כי מהתורה מים שאובים כשרים, והם נאסרו על ידי חכמים רק כגזירה שמא יעשו את המקווה על ידי אדם, שזהו פסול מהתורה^[9].

בשולחן ערוך נפסק כדעת רש"י, וממילא ניתן להחליף את המים במקווה במי ברז. אך הש"ך פסק שראוי לחוש לדעת הראב"ד.

לכאורה לפי שיטת הראב"ד אין עצה אלא לטבול באותם מים עצמם בלא להחליפם. מכיוון שרעיון זה איננו מעשי בימינו, כי אם כן מהר מאוד יתעפשו המים ואנשים רבים ימנעו עצמם מטבילה, ולאחר שנפסק כי ראוי לחוש לדעת הראב"ד, דנו האחרונים כיצד להקים מקוה המכיל מים נקיים שיהיה כשר אף לשיטת הראב"ד. הבעיות ב"נתן סאה ונטל סאה", לפי דעת הראב"ד, חמורות מאוד לכאורה: למשל בבור הזריעה, שאליו שופכים את מי הברז לפני כניסתם למקווה, ולאחר מכן הם זורמים למקווה לאחר שהוכשרו בבור הזריעה - הרי שתוך זמן קצר יתחלפו כל המים שבבור הזריעה במים שאובים, ושוב לא יוכלו מי בור הזריעה להכשיר את מי הברז הנזרעים ומוכשרים בתוכם. בעיה זו קיימת גם בבור ההשקה: המים השאובים מושָקים למי הגשמים שבבור השקה ומוכשרים על ידם. נמצא, שתוך זמן קצר כל מי הגשמים שבבור ההשקה יתחלפו המים שאובים ויפסלו.

מצד זה, הבעיה חמורה יותר בבור הזריעה, שכן דרך הכשרת המים השאובים בבור הזריעה היא, שמי הברז נכנסים לתוך בור הזריעה וממשיכים הלאה לבור הטבילה, באופן כזה המים מתערבים זה בזה בתדירות גבוהה. לעומת זאת, בבור ההשקה, בו המים השאובים עומדים בנפרד בבור הטבילה, ואילו מי הגשמים עומדים במיוחד בבור ההשקה, המים מתחלפים בתדירות נמוכה יותר, לפי כמות הטובלים.

מצד שני, ייתכן שהבעיה חמורה יותר בבור ההשקה. מכיוון שאופן הכשרת המים על ידי זריעה, מוסכם על רוב הראשונים, הסבורים שכאשר מים שאובים נכנסים לבור מי הגשמים, וכביכול "נזרעים" בתוכו, נכשרים המים השאובים ודינם שווה כמי הגשמים עצמם. נמצא אם כן, שאף על פי שהמים השאובים התחלפו במי הגשמים, אין כל בעיה, שהרי המים השאובים נחשבים כמים כשרים ופסול השאיבה הסתלק מהם. רק הראב"ד הוא זה שפוסל "נתן סאה ונטל סאה" במים שאובים. לעומת זאת, בבור ההשקה הבעיה חמורה יותר: רוב הראשונים (חוץ מהראב"ד) סוברים שההשקה מבצעת אותה פעולה ממש כמו ב"זריעה", ועל ידי חיבור המים זה לזה הם מוכשרים לטבילה כאילו "נזרעו" בתוכם. אך לפי שיטת הרמב"ם, הכשר ה"זריעה" הוא דווקא כאשר המים השאובים ומי הגשמים מתערבים זה בזה בדרך שפיכה, אך כאשר המים אינם מתערבים זה בזה בדרך שפיכה ועומדים כל אחד בנפרד, המים אינם נכשרים^[10], וזו היא אחת מהמעלות בבור זריעה על פני בור השקה^[11].

ערך מורחב – בור על גבי בור

רבי שלום דובער שניאורסון האדמו"ר החמישי לבית ליובאוויטש ייסד שיטה חדשנית של הקמת בור על גבי בור, כשמלמעלה קיים בור הטבילה ומתחתיו בור ההשקה. בצורה זו, כאשר הבור התחתון מלא עד גדותיו במי גשמים, המים אינם מתערבים זה בזה (בין היתר משום שהמים העליונים על פי רוב חמים יותר מהמים התחתונים, כי מים חמים עולים למעלה), בשונה מבור ההשקה הרגיל והמקובל הקיים בצד המים בקיר בור הטבילה, שבאופן כזה המים מתערבים זה בזה באופן מהיר יותר^[12].

החזון איש, גדול המנהיגים הליטאים בדורו, יצא כנגד תקנת הרש"ב, וטען שאין מקור במשנה לכך שכאשר המים מלמטה הם מתערבים זה בזה באופן איטי יותר, ולכן מדובר ב"סברה חיצונית" שאין לסמוך עליה כי איננו פוסקים הלכה על פי חוקי הפיזיקה שלא יצאו מפי חז"ל^[13].

החזון איש פסק שאין לחשוש לבעיה של "נטל סאה ונתן סאה", וניתן לסמוך על בור הזריעה, מכיוון שהוא סובר שאפילו לדעת הראב"ד בעיית ה"נתן סאה ונטל סאה" היא גזירה משום מראית עין, שנראה כאילו נחליף את המים זה בזה, אבל אם רק שופך מים לבור הזריעה וממילא יוצאים מי הגשמים, כשר המקווה גם לפי שיטת הראב"ד^[14]. לעומת זאת סבר החזון איש שבור ההשקה מיותר, מכיוון שבור הזריעה כבר מכשיר את המים, ואילו בור ההשקה שבו המים אינם מתחלפים בתדירות גבוהה מזוהמים ומקלקלים את איכות המים, דבר המנוגד לאחד מכללי היסוד בהלכות מקוואות, שיש להשקיע כוחות ומאמצים מרובים שהמים יהיו נקיים לטבילה שלא יימנעו הנשים מלטבול בהם.

בנוסף אמר החזון איש, מכיוון שהמים שבבור ההשקה אינם מתחלפים בתדירות גבוהה והם מזדהמים, נהוג לשפוך לתוכן חומרים מחטאים, כמו למשל כלור, ומכיוון שכך נמצא שהכלור אינו מוכשר למקווה, שהרי דווקא מים שאובים מתכשרים בבור הטבילה אבל לא חומרים אחרים, ובמשך הזמן יכול להיות שרוב המים בבור ההשקה יהיו כלור, ואז לא די שבור ההשקה לא יכשיר את המים השאובים אלא לפעמים הוא גם עלול לפסול אותם (אם נופל חומר נוזלי אל בור הטבילה לפני שהיו בו ארבעים סאה מים כשרים, הוא פסול לטבילה לעולם, גם אם יוסיפו עליו את כל המים שבעולם). בנוסף, לפעמים המים שבבור ההשקה גבוהים יותר מהמים שבבור הטבילה, ואז נוצרת בעיה של זוחלין, שהמים שבבור ההשקה יוצאים ממנו אל בור הטבילה או ההפך, ואז הם פסולים לטבילה, שהרי אסור שמי המקווה יהיו "זוחלין" למקום אחר, כך שלא רק שבור ההשקה אינו מעלה, אלא הוא עלול לגרום חסרונות ופסולים בבור הטבילה. בנוסף אם יסמכו רק על בור זה, יש חשש שהמים שבבור הטבילה לא יגיעו עד בור ההשקה ואז ממילא ההשקה לא תכשיר את המים שבבור הטבילה^[14].

מסיבה זו תיקן החזון איש שבכל מקווה (שנבנית לפי שיטתו) יהיה רק בור זריעה ולא בור השקה.

בחסידות סאטמר נהוג על פי הוראת האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים^[15] לשלב את מעלת ה"בור על גבי בור" שייסד הרש"ב מליובאוויטש, יחד עם בור זריעה רגיל + בור השקה רגיל. מעלת הבור על גבי בור, שנועדה למנוע את הבעיה של "נטל סאה ונתן סאה", שולבה בבור ההשקה המחולק לשני חלקים, כך שהמים שבחלק התחתון מתחלפים בתדירות נמוכה מאוד, וממילא גם המים שבחלק העליון כשרים^[16]. מצד שני, גם אם טענת צאנז נכונה שקיימת בעיה של "קטפרס אינו חיבור", הרי שבמקרה כזה שבור ההשקה קיים בצד המקווה, בוודאי שאין כל בעיה, ולכל היותר החלק העליון של בור ההשקה לא יהיה מחובר לחלק התחתון של הבור (אם הטענה נכונה), ואם שיטת הרש"ב נכונה, נמצא שבמקווה כזו ישנה גם את המעלה של "בור על גבי בור"^[17]. בנוסף, ייתכן שבמקווה חבד"י המים מתערבים אף על פי שמדובר בבור על גבי בור, וזאת על ידי תנועת הטובלים, בניגוד לבור השקה בו אין תנועת טובלים המניעה את המים בחוזק^[18].

לפי שיטת סאטמר, אין לסתום את החור המחבר בין בור הטבילה לבור ההשקה לעולם, כי קיים חשש שמא ישכחו לפתוח את החור לפני הטבילה. כדי להתמודד עם הבעיה של "נתן סאה ונטל סאה", יש לעשות "אוצר מי גשמים"^[19][20].

יש שרצו לבצע את ההיצמדות לשתי השיטות, על ידי הוספת בור השקה למקווה חבדי"ת רגילה של בור על גבי בור. אך האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים התנגד לכך, ואת טעמו הסביר רבי יצחק יעקב ווייס גאב"ד העדה החרדית בכך שיש חשש שמא יאמרו הטובלים שהבור ההשקה התחתון כשר לטבילה ויסמכו על כך גם כאשר לא יהיה עוד בור השקה מהצד, ובדומה לגזירת חז"ל על מים שאובים שמא יאמרו לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים^[21].

רבי משה פיינשטיין חלוק על שיטה זו כליל, והוא סבור שגם באופן כזה אין כל מעלה בבור על גבי בור, מכיוון שנפסקה ההלכה ש"יש בילה" שבוודאי כל המים מתערבים^[22]. בנוסף, העיר האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, באופן שהמפריד בין שני הבורות היא קרקע בנויה ולא עצים דקים שיש ביניהם רווחים, וממילא היא מפרידה בין שתי הברות, קיים גם חשש של "קטפרס אינו חיבור", וממילא קיימת גם בעיית ה"זוחלין", שהרי המים זוחלים ועוברים מבור אחד לבור אחר שאינו נחשב חלק מהמקווה לפי שיטתו, ומכללי היסוד של מקווה, הוא שמקווה שמימיו זוחלים למקום אחר, פסול מהתורה לפי רוב הראשונים^[23].

אדמו"רי חסידות צאנז יצאו עוררים כנגד שיטת ה"בור על גבי בור" של חב"ד, על פי פסק של רבי חיים מצאנז^[24] שפוסק שכאשר ישנם שני מקוואות זה על גבי זה המחוברים זה לזה בצינור, אין החיבור נחשב לחיבור המכשיר את המקווה, מכיוון שאין המים מכונסים בבור אחד מטבעם של המים, כי המשנה אומרת ש”קטפרס אינו חיבור”, כלומר מים המחוברים במאונך אינו נחשב שמחוברים, והמים הללו מחוברים על ידי צינור המונח במאונך. במיוחד עורר על כך רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג^[25]. אמנם, ישנם פוסקים שטענו כי ניתן להכשיר צורה זו של מקווה אף לדעת בעל ה"דברי חיים"^[26]

שיטת האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הייתה חריפה ביותר^[27]. הוא טען, שלא רק שהמים שלמעלה אינם מוכשרים מהמים שבבור התחתון (כמבואר ש"קטפרס אינו חיבור"), אלא הבור התחתון אף פוסל את המקווה, כי מכיוון שהבור התחתון אינו נחשב לחלק מהמקווה, נמצא שהמים שבבור העליון מתערבים עם המים שבבור התחתון, והם נחשבים ל"זוחלין", שהרי המים שבמקווה יוצאים ממקומם למקום אחר. האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג גם טען שכל הרעיון פסול מיסודו: הרי כל מטרתו של בור הזריעה או בור ההשקה היא כדי להכשיר את המים השאובים, ומים שאובים כשרים לפי רוב הראשונים מהתורה, ופסולם לפי רוב הראשונים הוא רק מדרבנן^[28], ובפרט כאשר המים שאובים עברו המשכה, הם כשרים לפי רוב רובם של הראשונים, ולפי שיטת החתם סופר - כל הראשונים סבורים שהם כשרים מהתורה! כך שכל השאלות הן רק "דמרבנן", וקיים כלל שספקא דרבנן לקולא. לעומת זאת, שאלת ה"זוחלין" המתעוררת במקווה חב"די היא פסול מהתורה, שהרי "זוחלין" הוא פסול מהתורה, וספקא דאורייתא לחומרא, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם?

בנוסף, שיטת צאנז היא^[29], שההשקה תתבצע רק לרגע קט, ואילו במשך זמן הטבילה יהיה סגור בור ההשקה. שהרי כאשר המים שבבור הטבילה הושקו למים שבבור ההשקה, כבר הוכשרו המים והם אינם נחשבים עוד לשאובים, ואם כן כדאי לסגור את בור ההשקה במשך זמן הטבילה כדי שהמים לא יתערבו זה בזה, ובכך תימנע הבעיה החמורה של "נתן סאה ונטל סאה".

כיום נהוג במקוואות הקשורים לחסידות צאנז, שקיימים שני בורות השקה: האחד סגור במשך זמן הטבילה והוא מושק רק לרגע אחד אחרי מילוי המים בבור הטבילה, ובכך מחמירים בדין "נטל סאה ונתן סטה" אך מקלים בדין ה"השקה" (לפי שיטות יחידות בראשונים הסבורים כי נצרכת השקה תמידית כדי להכשיר את המים השאובים לטבילה), והבור השני פתוח במשך כל זמן הטבילה, ובכך מקלים ב"נתן סאה ונטל סאה" (אך הבעיה מסתדרת על יד הבור הראשון), ומחמירים בדין ה"השקה" (שהמים מושקים זה לזה במשך זמן הטבילה, ולא רק רגע אחד).

השיטה המהודרת ביותר לבנית מקוה הכשר על פי כל השיטות, היא לעשות אוצר מי גשמים גדול מאוד, וכל פעם שמחליפים את המים לנגב את המקווה^[30], ואז להמשיך מן האוצר הגדול שיעור כא' סאין למקווה, ולאחר מכן לפתוח למקווה את ברז מי העיר ולמלאותו. (או דרך בור הזריעה אם ירצו. ובכמה מקומות כבר התחילו להדר לעשות כן^[31]. הקושי בישום שיטה זו הוא, לבנות אוצר כה גדול ולדאוג שיהיה מלא אינו מן הדברים הקלים.

השיטה הרגילה והמקובלת היא לעשות שני בורות: בור זריעה ובור השקה, לכל אחד מהבורות ישנה מעלה מיוחדת: לבור הזריעה ישנה מעלה בכך שהמים ש"נזרעים" בתוכו נהפכים למים כשרים כמעט לכל הדעות^[32], בנוסף, כאשר המים מגיעים למקווה דרך בור הזריעה, לא ייתכן שהמים שבבור הטבילה לא יהיו כשרים; לעומת הבעיה שבבור ההשקה, שלפעמים שוכחים לבצע את ההשקה, למשל שהמים שבמקווה אינם מגיעים עד החור^[33] או שמגיעים עד החור, אבל אינם מגיעים עד סוף החור ואין בהם שיעור של "שפופרת הנוד" (שתי אצבעות) לחברם^[34] או שהחור סגור, ואם המים מוכשרים רק על ידי טבילה זו - נמצא שהמים נחשבים למים שאובים שלא הוכשרו שהם מים פסולים לכל הדעות (לכל הפחות מדרבנן). מקרים כאלו קורים לעיתים גם כיום^[35], וזו היא מעלת בור הזריעה (לפי שיטת חב"ד שבור ההשקה בתחתית המקווה והוא פתוח תמיד לא קיימת בעיה זו).

בנוסף יש גם בור השקה, שלו יש מעלה גדולה: יש הלכה שאם בתחתית המקווה היו שלושה לוגים של מים שאובים, יהיה המקווה פסול גם אם הציפו על המים השאובים את כל המים הכשרים שבעולם. נמצא, שאם המים מגיעים למקווה דרך בור הזריעה, והיו בתחתית המקווה שלושה לוגים של מים שאובים (דבר שקורה לעיתים רבות אם רוקנו את המקווה בכלים שאינם נקובים או במגבת שנחשבת לכלי)^[36], המקווה פסול. אך אם מבצעים גם "השקה", נמצא שגם אם כל המים שבבור היו שאובים, הם מוכשרים על ידי החיבור למי גשמים בבור ההשקה.

כדי להתמודד עם הבעיה של "נתן סאה ונטל סאה", בונים בסמוך למקווה בור נוסף שנקרא "אוצר מי גשמים", ובו ישנם מי גשמים רבים, ומדי תקופה, כאשר לפי החשבון קיים חשש שמא קרוב לרוב המים שבבור ההשקה הם מים שאובים, מחליפים את המים במים חדשים וכשרים מאוצר מי הגשמים.

• הרב יששכר שרייבר, במקוואות המהודרים שבזמנינו (האם יש חשש נתן סאה ונטל סאה), קובץ בית אהרון וישראל
• הרב ירון בן דוד האם המקווה שלנו כשר למהדרין? באתר "פורטל הדף היומי"

• הרב אליעזר מלמד, נתן סאה ונטל סאה, באתר פניני הלכה